תשקיף: התאווה של זהר

בשבוע החולף נחתה על השולחנות הנכונים הזמנה מהודרת לתאריך 22 במרץ. אדגר ומתיו ברונפמן מזמינים לקוקטייל וקבלת פנים לרגל כניסתו של יוסי בכר לתפקיד יו"ר בנק דיסקונט. האירוע יתקיים במסעדת ארבע העונות הסופר יוקרתית במנהטן - ב"גריל רום", נדייק בעבור מי שלא רוצה להסתבך כשהוא כבר בתוך המסעדה.

הברונפמנים יודעים לקבל את פני היו"רים שלהם. ארבע שנים בדיוק לפני כן הם הפליאו לקבל את היו"ר הקודם, שלמה זהר. "עם ההנהלה החדשה", אמר אז מתיו, "הבנק יצעד קדימה. העתיד יהיה מבטיח וזוהר יותר". והם גם גיבו את המילים במעשים עם חלוקת אופציות גרנדיוזית ליו"ר בשווי של 35 מיליון שקל. רק ביקורת ציבורית והתערבות של רשות ניירות ערך גרמה לבסוף לזהר לוותר באותה עת על המענק הנדיב. לפני שלושה חודשים, ויותר משנה לפני תום החוזה שלו - בלי קוקטיילים ואפילו בלי פגישה מסודרת ממש - הברונפמנים שלחו את זהר הביתה.

נזכרתי בזהר משום שאנו בשיאה של עונת הדו"חות השנתיים וחגיגות שכר הבכירים בחברות הציבוריות. גם דיסקונט, שלושה ימים אחרי שיירגע ההנגאובר מהפיאסטה בארבע העונות, צפוי לפרסם את הדו"ח השנתי שלו, ובו גם פירוט שכרו של זהר ב־2009. מדובר בהרבה מיליונים. 11 עד 13 לפי הערכות מלומדות, שיכללו תשלום משכורת עד סוף החוזה המקורי, בונוס שנתי ואת השכר שקיבל במהלך 2009 על חודשי עבודתו.

אלא שעל כל זה יתווסף עוד דובדבן ענק: מיליון דולר ישירות מכיסם של הברונפמנים, תשלום על נכונותו לפרוש מהבנק. 4 מיליון השקלים הללו, שלא ייראו במאזני הבנק וישולמו לשיעורים במשך שנתיים, הופכים לטעמי את זהר למנהל התאוותן ביותר של 2009. והוא יישאר כזה בעיניי גם אם יתגלו עד סוף העונה עוד מנהלים ששכרם מופרך אף יותר.

מתיו ברונפמן צילום: אלכס קולומויסקי

אנמק: עד לפני כחמש שנים שלמה זהר היה בעליו של משרד ראיית חשבון בינוני בגודלו. לא מאוד מוכר, נטול ניסיון בנקאי, אבל עם היכרות עם לב לבייב, שהובילה להיכרות עם שולם פישר, שהובילה להיכרות עם ברונפמן, שהובילה לגאולתו מעיסוק בראיית חשבון עד הפנסיה והושבתו על כס יו"ר הבנק השלישי בגודלו במדינה. איש סודו של ברונפמן, הוא הוגדר אז, יד ימינו, היועץ השקט של המשפחה היהודית החמה שזה מקרוב רכשה את הבנק.

אין מה לומר, בתקופתם של זהר ומודי בראון דיסקונט חייך, התפתח, הניב תוצאות נאות לבעליו ואפילו צלח באופן סביר את המשבר העולמי. אבל זהר יודע שאת הכבוד שזכה לו הוא חייב לברונפמנים. אגב, גם את הכסף. עלות שכרו המצטבר בשנים 2006 עד 2008 היתה כ-18.5 מיליון שקל. והכלל בעולם הזה הוא שמי ששלח אותך לקצור את הכבוד ושילם לך היטב הוא גם מי שיכול לשלוח אותך בחזרה אל היומיום האפרורי. מספיק שירמוז שזה מה שהוא רוצה. תשאלו את שלמה נחמה, תשאלו את אלי יונס.

זהר לא שיחק לפי הכללים. כשנודע שהברונפמנים רוצים שיפרוש, האיש שנשלח על ידם לעמוד בראש הבנק שלהם פשוט סירב. "דעו לכם שאני לא מתכוון להתפטר בקרוב, ומבחינתכם לא קרה דבר. אנחנו ממשיכים לעבוד כרגיל", צוטט זהר מישיבת דירקטוריון כאל. "אני נשאר למען הלקוחות, האחריות שלי היא לציבור המפקידים". באוויר עמד ניחוח של קרב על ממשל תאגידי תקין ונהלים ראויים בחברות ציבוריות. מאבק של מנהל בעל עמוד שדרה מול בעלי הון הפכפכים. כבוד וזהר. בדירקטוריון כבר התגבש רוב למניעת הדחתו, רוני חזקיהו מהפיקוח המהם משהו על בדיקת התנהלות בעלי השליטה והצורך לקבל עוד פרטים, יובל שטייניץ - מי אם לא הוא - מיהר לגלי צה"ל ורמז על נכונות להתערב למניעת הדחתו של זהר: "למדינה, כבעלת מניות בבנק, יש שיקול דעת בהצבעה. אל תתפלאו אם נפעיל אותו גם בעניינו של זהר. האוצר לא שבוי בידיו של אף גוף, קבוצת שליטה או טייקון".

שלמה זהר צילום: ראובן קפוצ'ינסקי

אבל שבוע סוער אחד בלבד מרגע שזהר הפך למנהיג פועלי האלפיון, התברר שבעצם נוהל פה מאבק על הזכות להיות עוד יותר עשיר. תאוות בצע וקצת שמירה על הכבוד, לא הרבה מעבר לזה. הברונפמנים הכניסו את היד לכיס הפרטי, הוציאו אותה חזרה עם מיליון דולר, ובא הקץ על הצורך לכנס אסיפת בעלי מניות או לגבש רוב בדירקטוריון המורד. זהר יהיה במשך שנתיים "יועץ עסקי ופיננסי לחברות של הברונפמנים", שבוודאי כמהים כיום לעצותיו העסקיות, ובכך תם המסע למען ציבור המפקידים. שם הממשל התאגידי התקין נישא לשווא.

אין בלבי ולו טיפת רחמים על הברונפמנים. יש להם הרבה יותר מדי כסף, הם התנהלו עם זהר במקרה הטוב בטיפשות, ומי שחוגג עם יו"ר הבנק הנכנס בארבע העונות כשלקוחות הבנק שלו נתקלים בסניפים סגורים בשל עיצומים, ראוי לו שהספריבס שלו יהיה עשוי מדי והוא יתקשה לבלוע אותו.

אבל זהר יכול היה להוביל שינוי של ממש במחויבות של בעלי הבנקים לנכס שלהם. להגדיר נכון יותר את האחריות של יו"ר ללקוחות ולבנק שבראשו הוא עומד, שמעצם טבעו מחייב אחריות רבה בהרבה מזו שנדרשת בחברות עסקיות רגילות. הוא בחר לנתב את הקרב לגובה הפיצוי שיקבל והכבוד שיישמר לו. והוא הפסיד בו מיד, גם אם נראה לו שהרוויח. וכס יו"ר בנק בישראל נותר לא יותר מכזה שמעניק יוקרה, השפעה ותגמול כביר. כזה ששווה להיאבק בעבורו גם בקרב מלוכלך. לא במקרה בשנה האחרונה לא היה בנק גדול שזה לא קרה בו.