איזה מוּשי

הסרטון הזה זכה כבר ליותר מ־20 מיליון צפיות וכמה חיקויים. הוא קנה לעצמו מקום של כבוד בין הקלאסיקות של הז'אנר: גור הפנדה המתעטש, עם כ־53 מיליון צפיות; התינוק הצוחק מהקליפ "Hahaha" שצבר כבר 108 מיליון צפיות; בלוג תמונות החיות הפרוותיות CuteOverload.com, שכ־100 אלף בני אדם מבקרים בו מדי יום; והמיזם "דברים חמודים נרדמים" (cutethingsfallingasleep.org), שנהפך השנה לנקודת ציון פופולרית במיוחד אחרי ש־CNN הקדישו לו אייטם.

זוהי רק רשימה חלקית. מאוד. הרשת מוצפת באין ספור סרטונים, תמונות, פריטים מעוצבים, בלוגים ומשחקים חמודים. אפשר היה לתלות את התופעה בהשתלטותם של בני נוער על מיומנויות הגלישה, אבל מספיק להעיף מבט בסביבה הקרובה כדי להבין שילדים אינם קהל היעד המרכזי. "זה ורוד וחמוד וגורם לי לצחוק, זה משהו שאני לא יכולה להגיד על רוב הדברים האחרים בחיי", אומרת יעל (32), עובדת הייטק מתל אביב וחובבת סרטוני חתולים, מוצרי "הלו קיטי" וצעצועי מעצבים למבוגרים. "לא שאני בודדה ואומללה ושונאת את העולם, אבל באופן כללי, לא כיף כל כך להיות מבוגר".

סמל המשטרה היפנית

מהמשטרה היפנית עד נייר הטואלט הישראלי

מבוגרים שאוהבים דברים חמודים לא נולדו אתמול. מובילי השיירה הם ללא ספק היפנים, שמאז שנות השבעים מנהלים רומן סוער עם תרבות הקוואי (חמוד ביפנית). הטרנד החל שם, לפי אחת הגרסאות, כמרד חברתי־תרבותי של נערות שהחלו לדבר בקול ילדותי. אבל החריצות השיווקית היפנית לא נתנה לו לבעוט יותר מדי, ובזריזות נהפך הקוואי למגה־עסק משגשג, המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד. רהיטים, כלי בית, בגדים, אקססוריז, צעצועים, משחקי מחשב, סרטי אנימה וחוברות מנגה הם רק חלק מהשטף, שמגיע גם לפינות מפתיעות. חברת התעופה אול ניפון, למשל, קישטה את המטוסים שלה בפוקימונים בעלות של מיליוני דולרים. המשטרה היפנית בחרה לה לסמל עכברון צוהל ששמו פיפו. האמן המוערך טקאשי מורקמי מוכר פרחים מחייכים ופרצופים גדולי עיניים בסכומים שעולים לעתים על 10 מיליון דולר. וגברים צעירים בכל רחבי יפן מקעקעים על גופם דמויות מצועצעות, נפטרים משיער גופם ומציירים לעצמם גבות מופתעות כדי להיראות חמודים.

מיפן התפשט הטרנד לשאר מדינות מזרח אסיה - ולעולם כולו. "גם למדינות עניות, כמו וייטנאם וקמבודיה, יש עכשיו גרסת קוואי משלהם", אומרת ד"ר מרי וויט מאוניברסיטת בוסטון, שעוקבת אחר התופעה כבר שלושה עשורים. חברת סנריו היפנית, מעצמת קוואי והבעלים של המותג "הלו קיטי" (שחגג לאחרונה 35), רושמת מדי שנה מחזור מכירות עולמי של כ־5 מיליארד דולר ומפעילה סניפים בעשרות מדינות באסיה, באירופה, באמריקה הלטינית - וכמובן בארצות הברית.

הלו קיטי. מחזור מכירות של 5 מיליארד דולר בשנה צילום: רויטל אקילוב

החמידות תמיד היתה נוכחת מאוד בתרבות האמריקאית, והיא מסתדרת היטב עם האופטימיות המזויפת, עם הנאיביות ועם הנטייה לצרוך דברים מיותרים שארוגים בתרבות הזאת. "גם האנימה היפנית נולדה בכלל בהשראת דיסני", מזכירה וויט. אלא שבשנים האחרונות התופעה צמחה בארצות הברית לממדים חסרי תקדים. החורף, למשל, כובעי צמר צבעוניים עם אוזניים של חיות היו אחד הלהיטים הבולטים בניו יורק. גם צעצועי המבוגרים צוברים פופולריות אדירה, מגדלי קאפקייקס (עוגות אישיות וצבעוניות, חביבות לרוב על ילדים) מחליפים לא מעט עוגות חתונה, ותעשיית טיפוח הכלבים שוברת שיאים. בהשראת גיבורות תרבות כמו פריס הילטון, גוברת הנהייה אחר כלבים ננסיים - "כלבי צעצוע" ו"כלבי ארנק" - שבעליהם מוציאים אלפי דולרים כדי לספק להם תספורות חמודות ואקססוריז נלווים: נעליים, מעילים, חלוקי רחצה, תכשיטים, תמרוקים ואף ארנקים.

"רטטוי". הצלחה מסחרית בקרב ילדים ומבוגרים

אפילו בישראל, מאז שנות התשעים, צעירים שכבר עזבו את בית הוריהם (ובהם כותבת שורות אלה) לובשים ללא בושה חולצות מעוטרות בדמויות מ"רחוב סומסום" ו"החבובות", קונים מוצרים שמשווקים להם כלבלבים (נייר טואלט), בובות (מיץ תפוזים) או ילדים מצוירים (קופת חולים), ורואים סרטים שסוחטים מהם בקלות את האנחה "איזה חמוד!". "רטטוי", "וול־אי", "קונג פו פנדה" ו"הורטון שומע מישהו" היו בשנים האחרונות לשוברי קופות עולמיים בקרב מבוגרים וילדים כאחד. המצטרף האחרון לרשימה, "למעלה", גרף ברחבי העולם 723 מיליון דולר והיה לסרט המצויר הראשון בהיסטוריה שפתח את פסטיבל קאן היוקרתי.

גם עולם עיצוב המוצר מוצף באלמנטים חמודים, שמוכרים היטב - ממוצרים מתוקים לבית דרך גאדג'טים קטנים ועד מכוניות חמודות כמו סמארט ומיני־מיינור. "אני קורא לזה האלמנט האנושי", אומר המעצב המוערך סקוט הנדרסון, שאת המוצרים שלו אפשר למצוא, למשל, בחנות של ה־MoMa ובמוזיאון העיצוב של ניו יורק. הנדרסון וחברת העיצוב שבה הוא שותף, Mint, מעצבים להיטים חמודים רבים, ובהם מלח ופלפל מתחבקים, שמן וחומץ שרים ואקווריום בצורת חתול. "כל אחד בעולם יכול להסתכל על הדברים האלה ולהתחבר ברמה האישית", אומר הנדרסון. "כשאנשים חושבים על משהו כחמוד הם מחייכים, הם מזהים משהו שהם מכירים, זו מעין מסורת אוניברסלית, זה לא תלוי תרבות". הנדרסון מזהה אלמנטים כאלה בהרבה מהעיצוב העכשווי: "לאפל, למשל, יש את זה. חלק מהמוצרים שלהם מאוד רכים וידידותיים; המנורה על המק־בוק היא כמו לב אנושי שפועם. זה מעורר באנשים בכל העולם את אותו רגש. עיצוב טוב הוא שילוב בין הפונקציונליות לקשר הרגשי הזה".

ככל שעובר הזמן, כך נראה, תופסת החמידות נתח גדל והולך מעולם המבוגרים. התופעה אינה צובעת, כמובן, את כל התרבות - על כל אדם שמקשט את האייפון שלו בפו הדוב מחופש לחזרזיר יש כמה אלפים שמעדיפים פורנו, תאונות או את זוועות רעידות האדמה בהאיטי ובצ'ילה - אבל החמידות ממשיכה לצמוח לצד (ואולי בגלל) כל אלה.

כמה שפחות תינוקות, כמה שיותר שטויות חמודות

"כמו רוב הטרנדים הצרכניים הגלובליים בעידן המרושת, זה תהליך לא ליניארי", אומר אורי ברוכין, יועץ לאסטרטגיה שיווקית וממקימי אתר הבלוגים רשימות. "זה לא מתחיל מגפרור שנדלק איפשהו, אלא מכל מיני תת־מגמות, ודברים משתלבים".

ומהן תת־המגמות שיוצרות את הסופה הסכרינית?

"נתחיל מהעובדה שכל התרבות שלנו נעשית יותר ויותר ויזואלית. נצרף את זה לעובדה שתמיד בתקופות קשות יש רעב לאסקפיזם, ולכך שאנחנו חוגגים יותר ויותר צעירוּת וילדוּת נצחית - ונקבל חמידות שעולה על גדותיה. מגמה נוספת היא המודעות לכך שנשים וילדות הן כוח קנייה עולה, וכמו שמגזין נשים הולך ישר לקלישאות של קוסמטיקה ואופנה, כי זה קל, יש משווקים שאומרים: 'נעשה את זה חמוד אז זה ידבר יותר לנשים'. זה מחלחל לכל מוצרי התוכן המיידי, מסרטי קולנוע ועד לכתבות מגזין, והדברים מזינים אחד את השני. נוצר מצב של ביצה ותרנגולת: העלייה בייצור יוצרת את הצורך, ולהפך".

ברוכין סבור כי "חמוד לעיצוב הוא מה שקיטש הוא לאמנות. תוכן חמוד הוא קל לעיכול, וגם נורא קל לייצור. זה לא דורש הרבה השראה, בדיוק כמו קיטש. בשיווק עכשווי מנסים לנגן על רגשות של אנשים, וחמידות היא גירוי רגשי קל לייצור. לכתוב סימפוניה זה קשה, לצייר חתלתולים כמעט כל אחד יכול".

אבל למה אנחנו בכלל נרגשים כל כך למראה יצורים מטופשים? בכל פעם שעולה השאלה הזו נשלף מהבוידעם הזואולוג קונראד לורנץ, שכבר ב־1949 טען שבני אדם מתוכנתים לחוש רגשות הוריים למראה מאפיינים תינוקיים. לפיכך, ככל שיורד שיעור הילודה במערב, כך יש יותר אינסטינקטים הוריים לא ממומשים שצריכים לבוא לידי ביטוי. זהו אחד ההסברים לאובססיה של היפנים לתרבות הקוואי: יפן היא אחת המדינות עם שיעור הילודה הנמוך בעולם וגיל הנישואים הגבוה בעולם.

סמארט. עיצוב מעורר רגש צילום: בלומברג

"הצאצאים שלנו דורשים טיפול לאורך זמן, יותר מכל יצור בטבע, והחמידות אצל תינוקות נוצרה כמנגנון שמגביר את הרצון שלנו להשקיע ולטפל בהם, אחרת הם לא היו יכולים לשרוד", מסביר ד"ר גיל גרינגרוס מאוניברסיטת ניו מקסיקו, שמתמחה בפסיכולוגיה אבולוציונית. "אחד מתוצרי הלוואי של המנגנון הזה הוא שאנחנו חושבים שחיות מסוימות חמודות יותר מאחרות, מכיוון שיש להן מאפיינים תינוקיים. רואים את זה גם באמנות, ומיקי מאוס הוא הדוגמה הכי ידועה - בתחילת דרכו הוא דמה יותר לעכבר, אבל עם השנים עבר אבולוציה תרבותית שהפכה אותו ליותר ויותר דומה לתינוק וליותר חמוד בעינינו".

גרינגרוס מספר שעל פי מחקרים שונים, נשים (בעיקר בגיל הפוריות) רגישות יותר למאפיינים חמודים, מכיוון שלאורך האבולוציה הן היו המטפלות המסורתיות. עם זאת, החיבה לחמידות חוצה כיום מגדרים. "ביפן זה אמנם שוק נשי יותר, אבל גם גברים הם צרכנים של מוצרים חמודים", מספרת ד"ר וויט. "הם הולכים, למשל, עם תיקי יד עם דמויות מצוירות - דברים שאנחנו במערב נקרא להם ילדותיים או נשיים, אבל הם לא רואים את זה כך. אצלם זה טעם מתמשך שחוצה גבולות ג'נדר וגיל". בן הו האמריקאי - מנהל I Can Has Cheezburger (השגיאות במקור), אחד מאתרי החמידות הפופולריים והמצחיקים ברשת - מספר שבקרב הגולשים באתר שלו נשמרת החלוקה המגדרית המוכרת מן המציאות - 50% נשים, 50% גברים. "בניגוד לסברה, אני לא חושב שחמידות היא עניין רק לנשים", הוא אומר.

החמידות התינוקית מתאפיינת בעיניים גדולות הממוקמות נמוך יחסית על הפרצוף, ראש גדול ביחס לגוף, אף כפתורי, הליכה מטופשת, מגושמות וחוסר אונים כללי. התיאור הזה אכן תואם את רוב היצורים המתוקים, אבל מה עם העובדה שחלק לא קטן מהדברים שאנחנו מחשיבים חמודים הם בעלי פרווה, לא ממש משהו שאנשים רוצים לראות על התינוק שלהם? חתול בלי פרווה, לעומת זאת, מעורר בנו גועל. "עניין הפרווה באמת לא קשור כנראה לתיאוריה", מודה גרינגרוס, "אולי זה נובע מכך שיצורים פרוותיים יותר חמימים ונעימים למגע".

בספרו "חמוד, מוזר, רעב ורומנטי" (2000) מציע חוקר התרבות האמריקאי דניאל האריס הסבר אחר, שלפיו הפרוותיות הנעימה של היצורים החמודים נובעת מסלידה כמוסה שלנו מגוף התינוק האמיתי, הרטוב ורווי ההפרשות. אינפלציית החמידות, אם כך, אינה מבטאת רק את הכמיהה שלנו לצאצאים אלא גם את פנטזיית הצאצא המושלם. כזה שהוא רק חמוד, שאפשר לסגור עליו את הדפדפן מתי שרוצים ושלעולם אין צורך לנגב לו את התחת.

דרך מצוינת לדכא מיניות ולנתב נטיות סדיסטיות

החמידות התינוקית מתאפיינת בעיניים גדולות הממוקמות נמוך יחסית על הפרצוף, ראש גדול ביחס לגוף, אף כפתורי, הליכה מטופשת, מגושמות וחוסר אונים כללי צילום: מוטי מילרוד

הקלות הבלתי נסבלת של החמידות, כפי שציין ברוכין, היא מה שמאפשר לה לשלוח ידיים בזריזות לכל עבר. בתרבות שנוהה אחרי סיפוקים מיידיים, המוצרים החמודים זוכים לחיבוק חם משום שהם לא דורשים מאיתנו הרבה מאמץ או מחשבה. "הקהל שלנו מבלה באתר כמה דקות ביום. חמש דקות של חופשה קטנה אונליין, אנחנו לא רוצים יותר מזה", אומר הו. אפילו המלכה אליזבת, שצפתה בסרטון Hahaha בעת ביקורה במשרדי גוגל, אמרה שבסך הכל מדובר ב"דבר קטן וחביב". "כל היום את תחת מסיכה של מבוגר אחראי, פתאום את רואה איזה חתול מחופש וזה מאפשר לך להיות מפגרת ומאושרת לרגע", אומרת יעל, שדרשה להתראיין בשם בדוי כי "אני בת שלושים פלוס ואמא לשני חתולים. לא הייתי רוצה שיזהו אותי בתור אשת חתולים משוגעת. אבל אני בהחלט לא מתביישת בזה".

האם זה כל מה שיש כאן? הפוגה קומית משחררת ולא מזיקה? נראה שלא. מבקר המדיה נועם יורן מוצא קשר בין חמידות, אינפנטיליות והתכחשות למיניות. "אנחנו נעשים יותר ויותר אינפנטילים", טוען יורן, מחבר הספר "ערוץ 2: הממלכתיות החדשה", "שמתי לב לזה בצורה חריפה מאוד כשעשו לפני כמה שנים את 'ספר הג'ונגל 2'. 'ספר הג'ונגל' הוא סיפור התבגרות, על ילד שנאלץ לעזוב את גן עדן. הוא נמצא בעולם לא מיני, הוא מדבר עם חיות. בעקבות הילדה שהוא פוגש הוא עובר לעולם המיניות, עולם המבוגרים. אי אפשר לעשות לזה סרט המשך. אז מה עשו? עשו סרט התיילדות, חזרה לילדות. הוא חוזר לג'ונגל, לגן עדן. זה מאוד מאפיין את תקופה שלנו – מקדשים את הילדות.

"אלי מקביל היא עוד דוגמה לזה. היא נורא חמודה, וזה קשור לזה שהיא לא מינית. יש את השירותים של כולם, שמו לה את החצאית הקצרצרה הזאת - למה זה כזה קצר? זה הרי לא נורא חושפני, פשוט אין שם כלום. אין מה להסתיר".

אבל אנשים חושבים שאלי מקביל סקסית.

"את יכולה תמיד להגיד שזה נורא סקסי - השירותים המשותפים והחמידות והחצאיות. מובן שגם התכחשות למיניות היא צורה מסוימת של מיניות".

וגישה כזאת, מוסיף יורן, בהחלט מזיקה. "זה פתטי לחלוטין. אתה הרי לא באמת יכול לחזור להיות ילד, וזה לא טוב לילדים כי ילד צריך הורה. הגל אמר את זה כבר במאה ה־19: מבוגרים שמתיילדים ליד ילדים עושים להם עוול גדול, כי הם פוגעים ברעיון של הבגרות כאידיאל".

אז למה זה קורה?

"למה האינפנטיליות? אני לא חושב שמישהו יכול לענות על זה. אומרים שזה כדי לשווק ולמכור, אבל אפילו אותי זה לא משכנע".

ככל שחופרים בחמידות מתגלה תופעה רבת פנים ומרובדת, שיש לה גם לא מעט צדדים אפלים. ב"חמוד, מוזר, רעב ורומנטי" קושר האריס את האסתטיקה של החמידות לגרוטסקי, למעוות - דמויות חמודות בדרך כלל סובלות מעיוותים גופניים. הדמויות היפניות, למשל, מאופיינות לעתים קרובות בהיעדר צוואר ובידיים ורגליים קצרות במיוחד. להלו קיטי, החתולה החמודה המפורסמת ביותר בעולם, אין פה. היא חסרת יכולת ביטוי, חסרת אונים. "דברים מתוקים מתוקים יותר כשהם נופלים ונתקעים בדברים", כותב האריס בספרו, וקושר בין העניין שלנו בחמידות לבין נטיות סאדיסטיות והרצון שלנו להרגיש עליונות על מישהו אחר.

דברים חמודים גורמים לנו לרצות לחבק אותם, למעוך אותם, לעשות בהם מעשה. המשולש סקס־אלימות־חמידות ניכר היטב בתעשיית המין והפורנו היפנית, שנסמכת על קהל גדול של בעלי "תסביך לוליטה". אלו גברים מבוגרים שנמשכים למראה הילדה הטובה ומבלים בחדרי מלון שמושכרים לפי שעה ונקראים על שם לורה מ"בית קטן בערבה" או אן גיבורת "האסופית". גרסה ביקורתית של הפרובלמטיות של החמידות אפשר לראות גם בטרנד הנלווה, האנטי־החמידות. הוא כולל יצירות ומרצנ'דייז באזור האפור, בקו המבלבל שבין החמוד לסוטה, וניכר למשל באותן עבודות יקרות ערך של טקאשי מורקמי, בסדרת הטלוויזיה "סאות' פארק" ובסרטים הילדיים־אפלים של טים ברטון, כולל "אליס בארץ הפלאות" שמסוף השבוע הקרוב יגרום להצפת חמידות גרוטסקית בכל רחבי העולם.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. קו דק בין החמוד לגרוטסקי

מה עושים כש"חמוד" הוא שם של ערבי

לכל ההסברים הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים והכלכליים לתופעה מצטרף גם זה העוסק בפוליטיקה של החמידות. ד"ר בריאן מקווי (McVeigh) מהמחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת אריזונה מוצא קשר רב־ערוצי בין חמידות לכוחניות. "בנקים גדולים, הצבא, המשטרה והממשלה ביפן מרבים להשתמש בחמידות בקמפיינים שלהם", אומר מקווי, שחקר את תופעת הקוואי ביפן. "ההסבר הפשוט ביותר הוא שההיררכיה ביפן נוקשה מאוד. חמידות היא אחת הדרכים לרכך את הנוקשות הזאת. מצד שני, יש ביפנית מושג של קוואי־סו - להיראות מעורר רחמים. כך שחמידות עובדת לשני הכיוונים: מצד אחד, אנשים חלשים, במיוחד נשים צעירות, משתמשים בחמידות כדי לעורר מניפולציה רגשית אצל מישהו אחר. מצד שני, ארגונים חזקים מסווים את עצמם בחמידות".

התזה של מקווי מזכירה טיעון שהועלה בכתבה שהתפרסמה לאחרונה במגזין "וניטי פייר"; לטענת הכתב, ג'ים ווינדולף, האמריקאים פיתחו רומן עם דברים חמודים כריאקציה לאימפריאליזם הכוחני שלהם, או כדרך להסוות אותו. אחרי שתי כהונות של הנשיא ג'ורג' בוש הם מנסים כעת להצטייר כיצורים מעוררי חמלה ובלתי מזיקים, בדיוק כמו כלב המים הפורטוגלי של אובמה וכמו אובמה עצמו - ככל הנראה הנשיא האמריקאי הראשון שיש פיג'מה על שמו ("אוג'מה").

בינתיים, בישראל, קשה למצוא בשלטון הרבה מאפיינים חמודים (חוץ מהכינוי התינוקי של ראש הממשלה), ונדמה שהישראלים, בניגוד ליפנים ולאמריקאים, פחות נסחפים בשטף הפרוותיות. "יש כאן הרבה ביקוש לספרות עיצוב יפנית, ומעצבים מאמצים משם אלמנטים, אבל לפעמים זה קצת צבעוני לנו מדי. בישראל יש מספיק רעש בחיים", מספר מאיר סולומון, הבעלים של סקצ'בוק - חנות לספרי עיצוב וגלריה שמציגה בימים אלו תערוכת צילומים בנושא קוואי. אורי ברוכין מסכים ומוסיף: "בחברה הישראלית יש משהו מאוד מחוספס וציני, כך שגם אם בישראל יש לכך קהל ויש שיווק חמוד, הרי שהיכולת של החמידות להגיע למעמד דומיננטי בתרבות מוגבל, מעצם המצב".

ואכן, כשמחפשים את המילה "חמידות" בגוגל העברי מקבלים רק כ־1,300 תוצאות זניחות (לעומת יותר מ־6 מיליון למילה Cuteness). אפילו מנוע החיפוש לא מאמין שמישהו מחפש "חמידות", ושואל אם הכוונה לא היתה ל"חידות". כשמחפשים "חמוד", התוצאה הראשונה היא הקליפ של הדמות המצוירת בעלת מאפייני התינוק שמוחאת כפיים ושרה בערבית: "חמוד חביבי, חמוד/ חמוד חביבי". לא צריך דוגמה טובה יותר לבעייתיות של המילה "חמוד" בעברית: במקום להיות אסקפיסטית, היא מטיחה בפנינו את המציאות הבלתי אפשרית.

ובכל זאת, הישראלים אינם מחוסנים מפני חיוכים ורודים. אנחנו חלק מהכפר הגלובלי, ואוגר שמנגן על חצוצרה מיליוני קילומטרים מתל אביב נכנס לפלייליסט שלנו בתוך שניות. אם תרצו - זוהי גרסה אווילית של אפקט הפרפר בעולם האינטרנט המהיר: בנקודה אחת בעולם בן אדם מדגדג חתול, כמה דקות אחר כך מיליוני אנשים בכל רחבי הגלובוס יושבים בקיוביקלז שלהם ומצחקקים בהנאה. יש בזה איזו כמיהה נואשת לקשר. שנייה אחר כך הם לוחצים על כפתור, מעבירים את הסרטון לרשימת התפוצה ומוסיפים חיוך (: - מבטאים את הרגשות שלהם באמצעות אמוטיקונים מתוקים. לא צריך אפילו לדעת לכתוב. זה רגש אוניברסלי.

ואולי זו הנקודה שקושרת את כל תת־המגמות שמחוללות את מתקפת החמידות: עולם גלובלי מחפש שפה אוניברסלית, כזו שכולם - גם בסין וגם באיסלנד - יוכלו להבין מיד. ואיזו שפה אוניברסלית יותר משפת התינוקות? הא, הא, הא; קוצ'קוצ'קוצ'; גו־גו־גו־גו־גל. יש מצב שמצאנו את המכנה המשותף הנמוך ביותר בעולם.