הילד בן 30, יש על שמו תסמונת
הם משרתים בצבא, לומדים, עובדים, לפעמים אפילו מתחתנים - אבל מסרבים לעזוב את הבית החם של אבא ואמא. "תסמונת התלות התובענית", מאבחן הפסיכולוג חיים עומר, עלולה להוביל במקרים קיצוניים להתרסקות משפחות. תוכנית הטיפול שגיבש מלמדת הורים כיצד להפסיק לשרת את ילדיהם הבוגרים בלי לאבד אותם לנצח
"בתי בת 40, ואני עדיין תומכת בה כלכלית. היא התחתנה מאוחר והביאה מיד שני ילדים. היא עובדת, אבל החתן שלי לא. הוא אמנם מחפש עבודה, אבל אני לא יודעת עד כמה הוא לחוץ משום שכלום לא חסר לו. פרזיט. כל חודש אנחנו מעבירים להם סכום לא מבוטל, כמו משכורת, קרוב ל־5,000 שקל. מרגע השחרור מהצבא ועד גיל 36 בתי חיפשה את עצמה. בכל פעם שנרשמה ללימודים מימנתי לה את שכר הלימוד. קורס פה, קורס שם, עשרות אלפי שקלים שנזרקו לפח. היא תמיד ידעה שאם היא מסתבכת במשהו יש מי שיציל אותה. בטוח שטעיתי כשנתתי לה להרגיש תמיד חופשייה, שמה שהיא לא תעשה לא ניתן לה ליפול".
(חווה, אם, תל אביב)
באיטליה קוראים להם במבוצ'יוני, ביפן פרזיטו סינגורו (רווקים פרזיטים), ובארצות הברית מדברים על דור הבומרנג: אנשים מבוגרים שממשיכים – או חוזרים – לגור בבית הוריהם בעשור השלישי והרביעי לחייהם ואינם מצליחים, או רוצים, לצאת לעצמאות. המבוגרים האלה ממשיכים להעדיף למשך שנים ארוכות את החיים הנוחים בבית אבא־אמא, בתנאי פנסיון מלא: אוכל, שירותי כביסה, רכב ותמיכה כלכלית חלקית או מלאה. בישראל אין נתונים רשמיים על היקף התופעה אבל היא מוכרת לרבים, ועתה גם ניתן לה שם מדעי - "תסמונת התלות התובענית" - ופותחה לה שיטת טיפול ייחודית, שמבטיחה לשחרר את ההורים מהמלכודת המסוכנת.
עד איזה גיל הוא יהיה בבית? צילום: Shutterstock
"מדובר במי ששוקעים לאי־תפקוד ולדרשנות של שירותים מההורים, עד כדי ילדי עשירים שבאים אל הוריהם בדרישות כספיות מופלגות", אומר הפסיכולוג פרופ' חיים עומר מאוניברסיטת תל אביב. עומר, שטבע את המונח, גיבש בשנה האחרונה תוכנית טיפולית למשפחות שבהן חיים "בוגרים תלותיים", והקים עם תלמידו לשעבר, הפסיכולוג דן דולברגר, מרכז ייעוץ ייעודי בנושא (www.tlut.co.il).
הטיפול שלו אינו מתמקד בילדים אלא בהורים, שאותם הוא מלמד כיצד לנתק בהדרגה את ילדיהם הבוגרים מהתלות הלא־בריאה ולכוון אותם לדרך עצמאית. במאמר מקצועי שהוא מפרסם בימים אלה מתאר עומר עשרה מקרים של צעירים שהיו בחוסר תפקוד מוחלט, לא עבדו ולא למדו, וחמישה מהם אף הסתגרו בבתי הוריהם בנתק מהעולם שבחוץ. לאחר הטיפול, שמונה מהם עובדים כיום במשרה מלאה או חלקית ושניים לומדים.
רוב מקרי התלות התובענית, מדגיש עומר, קיצוניים הרבה פחות, אבל אין זה אומר שאינם דורשים טיפול. "ברגע שההורה חש שהמעמסה מעיקה עליו, שהפנאי שלו נפגע ושהאינטראקציה עם הבן היא תובענית ('כשאמא לא עושה עבורי דברים אני בא אליה בתביעות גסות') - זהו מצב של מלכודת התלות. וכמעט תמיד מי שרוצה לשנות את המצב הזה הוא ההורה, שכבר מרגיש חנוק מבחינה כספית או מבחינת זמן ודאגה, וחש שהיחסים כבדים ומכבידים עליו".
איך מזהים מתי תמיכה הורית לגיטימית גולשת לטפילות כלכלית של הילדים?
"תמיכה היא תהליך שמעודד תפקוד עצמאי, למשל תמיכה בלימודים שתעודד את ההשתכרות העתידית של הילד. אין שום פסול בלגור אצל ההורים, השאלה היא מה אני עושה בזמן שאני גר אצלם; האם אני עושה דברים שיקדמו את תפקודי העתידי? האם אני עובד ולומד? אם התשובה היא שלילית, יש סיכוי טוב שהילד לא מתקדם למצב שבו יעמוד על רגליו, אלא נמצא בתהליך שמנציח את המצב - וזאת המלכודת.
"אפשר לדמות זאת לתמיכה בילד שמתחיל לרכוב על אופניים, כשההורה מחזיק ומרפה. במקרה כזה ההישענות על ההורה היא לצורך פיתוח מיומנויות חדשות. הבעיה נוצרת כאשר ההישענות על ההורים היא לצורך 'גוננות' ולא תמיכה, כאשר ההורים עושים במקום שהילד יעשה, ולא כדי שהילד יוכל לעשות. במקרה כזה, ההורה שמנסה לעזור נלכד במלכודת עם הילד - ככל שהוא עוזר יותר, כך הילד פחות מסוגל לפתח את יכולותיו".
פרופסור חיים עומר: "הטיפול הוא קשה" צילום: שוגר דיוויד
ומה לגבי צעירים שדווקא עוזבים את הבית, שוכרים דירה ועובדים, אבל לא באמת מפרנסים את עצמם, אלא מצפים מהוריהם להמשיך לרפד את אורח החיים היקר שלהם? האם גם מקרים אלה הם חלק מתסמונת התלות התובענית?
"כדי להכריע בכך, צריך לשאול אם ההורים 'נדרשים' על ידי הילד לספק את הסחורה - על ידי הפעלת לחץ או איומים סמויים - ואם עמידתו במשימות חיים משמעותיות, כמו פיתוח היכולת להתפרנס באופן עצמאי, מתקפחת עקב הנתינה ההורית. אם התשובה על אחת משתי השאלות האלה חיובית, אזי מתקיימת במידה מסוימת מלכודת התלות. אם התשובה על שתיהן חיובית, המלכודת מזיקה יותר".
כמעט מיותר לציין עד כמה מלכודת כזאת עלולה להתברר כהרסנית למשפחות. "האווירה בין בני המשפחה מידרדרת ומתמלאת בתובענות, האשמות והתפרצויות, המערכת הזוגית של ההורים מאבדת את המרחב הדרוש לקיום תקין ומהנה, וההורים והאחים משועבדים לצרכיו של הבוגר התלותי", מסביר עומר. שותפו דולברגר מוסיף: "ילד כזה הוא כמו אבן על צווארה של המשפחה, והיא עלולה לצלול למטה ביחד איתו. בשכבות פחות אמידות זאת רק שאלה של זמן עד שהמשפחה תתפרק. הילד עצמו בדרך כלל לא דואג כל עוד השירותים מההורים ממשיכים לזרום. הוא מאמין שהוא לא אשם בכלום, או אפילו להפך. היה לנו מטופל שהלך לשני טיפולים שהוריו היו 'חייבים' לממן בגלל הנזק הנפשי שהם גרמו לו, לטענתו".
השירות הצבאי רק מזיק
"פרזיט היא מילת המפתח של הוריי לתאר את אחי. הוא בן 35, טכנאי מחשבים, ללא חברה, מחפש את עצמו. הוא עזב את מקום העבודה וכרגע מובטל. הוא גר אצל ההורים מאז השחרור מהצבא, למעט שנתיים שגר במרכז. הוא מפונק, חושב שכל הדברים שהוא מקבל מובנים מאליהם, שברור שאמא צריכה לתת. הוא לא עושה מטלות בבית, לא סידור, לא ניקיונות, לא תורם כלום. לאחרונה הם התחילו ליישם מהלך של הורדת שירותים, הפסיקו לקנות לו כל מיני מאכלי בריאות אורגניים מיוחדים שהוא מבקש. בעבר הוא נהג לקחת את הרכב שלהם, היום הם מתעקשים שלפחות יתדלק. הם מפעילים את הסקנציות זה שנתיים, וגם זה קשה להם".
(ירון, אח, באר שבע)
לכאורה אין בישראל את התנאים התרבותיים להתפתחותה של התופעה שהפכה בעולם למגיפה. כאן הרי מתגייסים בגיל 18 לצבא ונבעטים מהקן החמים בין אם רוצים בכך ובין אם לאו. אבל פרופ' עומר סבור ששלוש שנות השירות הצבאי רק מאריכות את התלות הנורמלית של צעירים בבית הוריהם. "החזרה הביתה מן הצבא יוצרת קרקע פוריה להישענות ללא גבול על ההורים, כשההורים מצדם מרגישים הצדקה מינימלית לדרוש משהו, כי הילד צריך להתאושש מהשירות הצבאי - או מהנשירה מהשירות הצבאי", הוא אומר. "חשוב לזכור שלעתים קרובות התפתחות התלות איננה רציפה, וקורה שהיא תופיע דווקא אחרי שירות צבאי מוצלח. המעבר ממשטר מאוד ברור בצבא לתנאים המאוד לא מוגדרים של הבית מביא לפעמים להידרדרות.
מגורים עם ההורים צילום: shutterstock
"הערך החברתי השליט במערב, שהגיע ממש לדרגת אידיאולוגיה ולפיו כל אדם חייב למצוא את עצמו, את המקצוע שמתאים לו בדיוק, תורם גם הוא למצב. צעיר שמשתחרר מהצבא ומתלבט אם ללכת לעבוד או ללמוד, ומה ללמוד, נמצא בתקופת חיפוש עצמי. רבים ישקעו בשלב הזה, ובלי הסטופ של ההורים הם לא יצליחו לאסוף את עצמם. החיפוש עלול להפוך לאינסופי".
פרופ' שיזף רפאלי, ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה, סבור שיציאה מאוחרת לעצמאות מתבקשת במציאות הישראלית: "עד גיל 21–22 המדינה מצפה מההורים להמשיך לתמוך בילדיהם. זה נגזר מהמשכורת שחיילים מקבלים, ומכך שכשאתה יוצא הביתה לחופשות בהגדרה אמא היא שצריכה לכבס לך את הבגדים ולטגן לך שניצלים. אחר כך אין שום מערכת של הלוואות ללימודים גבוהים בארץ, כלומר השאירו את מימון ההשכלה הגבוהה להורים. במצב כזה אי אפשר אחר כך לבוא בטענה לילדים שהם נשענים על ההורים. עד שגומרים צבא ולימודים אנשים כאן כבר כמעט בני 30".
כמו קוף שמחזיק עוגייה
"כבר בכיתה ז' הוא לא היה הולך לבית הספר בכל יום ראשון. בהתחלה האמנתי שהוא סובל מכאבי בטן אז נתתי לו להישאר בבית, אבל בסוף הבנתי שזו פשוט העצלנות שלו, שמשבת הוא היה ישן ורצה להמשיך עוד. את הצבא הוא עזב אחרי כמה חודשים, לא הסתדר עם המסגרת ואיים שאם יכריחו אותו להישאר הוא יתאבד. פחדנו. לנו הוא הבטיח שברגע שישתחרר מהצבא הוא ילך לעבוד וילמד, אבל שלוש שנים הוא פשוט ישב בבית, ואני אכלתי את עצמי. עכשיו הוא בן 25, עדיין גר בבית".
(פנינה, אם, חולון)
אבל אם שירות החובה בצבא הוא ייחודי לישראל, הרי שכמה תופעות חברתיות גלובליות תורמות להארכת גיל ההתבגרות ולתלות כלכלית של צעירים בהוריהם בכל העולם המערבי - העלייה המתמדת בגיל הנישואים, הארכת משך ההכשרה המקצועית, שיעורי האבטלה הגבוהים ומשכורות כניסה נמוכות לשוק העבודה. כל אלה מגבירים את הסיכון להתפתחות "תסמונת התלות התובענית". אבל שני הגורמים שלדעת החוקרים השפיעו באופן הדרמטי ביותר על התפשטות תופעת הבוגרים התלותיים בעשור האחרון הם התבססות המעמד הבינוני בחברות השפע, והתפתחות התקשורת האלקטרונית.
"עולם התקשורת המודרנית הופך את הוויתור על המציאות החיצונית לקל מאוד, משום שהמציאות הווירטואלית כל כך טובה שהעולם האמיתי לא יוכל להתחרות בה", מסביר עומר, "והשפע מאפשר למשפחות לשאת על גבן צעיר שלא תורם מבחינה כלכלית, אלא להפך, דורש".
"בחברות בעלות מצב סוציואקונומי נמוך אין חיה כזאת", מוסיף דולברגר, "מי שלא יכול להרשות לעצמו להחזיק ילד כזה יזרוק אותו החוצה. התופעה אינה קיימת במדינות שאין בהן שפע".
אם התופעה קיימת רק בחברות שפע, האם האשמה היא בהורים שהתרגלו לפנק יותר מדי את ילדיהם או בילדים שהתרגלו לקבל הכל על מגש של כסף ומתקשים להתנתק מההרגל הנוח רק בשל חלוף השנים? עומר ודולברגר אינם ממהרים להפנות אצבע מאשימה כלפי איש. אולי בעיקר משום שאין בכך כל תועלת, לשיטתם. "אין אשם במלכודת התלות", אומר עומר. "ההורים אינם אשמים. הם נלכדו במצב הזה בדיוק כמו שהצעיר נלכד בו. פעמים רבות הורים מסתבכים במלכודת כי הם רחמנים ורגישים מדי, לא מסוגלים לשאת שום מצוקה של הילד שלהם. אי אפשר לבוא להורה כזה בהאשמה. גם המילה 'פרזיט' לילד אינה מתאימה. הצעירים האלה מרגישים שאין להם בחירה ושהם עושים כמיטב יכולתם. לרדת על ילד כזה לא יעודד שינוי.
"התופעה מתחילה מקושי תפקודי אצל הילד, מחוסר יכולת להחליט לגבי מקצוע, מחיפוש עצמי - כל הקשיים האלה אמיתיים. ההורים רוצים לעזור, למנוע סבל, להרגיע את המצוקה, וכאן נוצרת המלכודת. ככל שההורה מרחם על הילד ומנסה להושיע אותו, מתוך אינסטינקט הורי טבעי, כך הילד יהיה פחות מסוגל לתפקד. הילד, מצדו, אך טבעי הוא שירצה לקבל את ההגנה של הוריו, אבל מה שקורה הוא כמו בניסוי הקוף המפורסם, שמכניס יד לבקבוק כדי לאחוז בעוגייה שבתוכו אבל לא יכול להוציא את היד ממנו עד שלא יעזוב אותה".
יש סימנים מקדימים בילדות? התנהגויות שצריכות להדליק אצל הורים נורות אזהרה לאפשרות שילדם לא יצליח להתנתק מהבית בבגרותו?
"ילדים שמגלים נטייה לתובענות מוגזמת, תוך שימוש באמצעים של סחיטה רגשית, וסובלים בשלב מסוים מוויתור ומנסיגה בתפקוד נמצאים בקבוצת סיכון לתסמונת. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בהסתגרות מרובה בבית, בסירוב לקום בבוקר לבית הספר, בחרדה חברתית שגורמת להימנעות ממפגשים חברתיים ובדרישה מההורים לטובות הנאה, מתנות וכסף תוך איום שאחרת הוא לא ילמד או יעשה דברים נדרשים אחרים. כל אלה הם סימנים מקדימים בילדות, שצריכים להדליק נורות אזהרה".
האיום המשתק
"בני בן ה־30 לא פייטר, לא עקבי וקצת עצלן. כל זה קשור באישיות שלו, אבל כספית זה נופל עליי. היום הרבה יותר קשה להסתדר בחיים, שכירות עולה הרבה כסף, ולכן עד היום הוא סמוך על שולחננו. אנחנו מממנים לו אוטובוסים וסיגריות, משלמים לו חשבונות. מימנו לו כמה קורסים מקצועיים, ובכל זאת הוא לא הצליח למצוא עבודה. אחד השיקולים לתמוך בו כלכלית, חוץ מאהבה, היה החשש שאם לא נעשה זאת הוא יידרדר לכיוונים שליליים. הפסקה בתמיכה כלכלית נראית לי קטלנית, שלא יצרוך סמים ולא יגנוב. יש מי שבמקרי משבר מקבלים כוחות והולכים לבסס את עצמם ויש כאלה שמאבדים את עצמם. לא רציתי לקחת את הסיכון".
(אדי, אב, ירושלים)
כדי להיחלץ מהמלכודת ולשבור את מעגל הקסמים הזה פיתח עומר תוכנית טיפולית להורים. "מדובר בסיוע חד־צדדי, שבונה להורים תוכנית שבה באופן שיטתי והדרגתי הם מודיעים לילד על הפסקת התמיכה, ועוזרת להם לשאת את ההתנפלות שלו - כי תמיד תהיה התנפלות כזו", מסביר עומר. "אנחנו בונים להורים קבוצת תמיכה בקרב בני משפחה וחברים כדי לסייע במילוט מהמלכודת. אנחנו בכלל לא מזמינים את הילד לטיפול, אלא מסבירים להורים שהם נקלעו למלכודת ויכולים לשנות את המצב באופן חד־צדדי. ההורים מאוד חוששים. הם חוששים מצד אחד ממתקפה, מהתפרצות של הילד ומניתוק הקשר, ומצד שני הם פוחדים מהתמוטטותו של הילד, שלא לדבר על הפחד הנורא מהתאבדות.
"הטיפול הוא באמת קשה, כי בשלב ראשון הילד תמיד משתלח בהורים. אנחנו מכינים את ההורים לכך, ובונים תסריטי התגוננות, מלמדים אותם איך להגיב בלי להסלים את המצב. חשוב להביע תקיפות ולא להיכנע, אבל גם לא לצרוח על הילד; זאת החוכמה של המאבק הלא־אלים בתחום המשפחתי, שאותו פיתחתי בהשראת מרטין לוטר קינג וגנדי. כל ניסיון להכניע את הילד בצרחות, בכוח או באיומים לא יביא לתוצאות כי אז הוא יתבצר עוד יותר וייכנס למוטיבציה נגדית, וההסלמה עלולה להגיע עד להרס היחסים. המסר שלנו להורים הוא לא להיכנע אבל גם לא לתקוף".
"בכל המקרים שבהם טיפלתי היו הצלחות חלקיות לפחות, שהתבטאו בשיפור מצבם של ההורים: הם נעשו פחות פגיעים, יותר מסוגלים להגן על המרחב שלהם ולהתמודד עם האיומים והחרדות. הם נעשו פחות כנועים, וצמצמו שירותים לילדים שהיו מובנים מאליהם בעבר. ברוב המקרים גם מופיעים במהירות יחסית סימנים הדרגתיים של עצמאות מצד הצעיר.
"במקרה אחד שזכור לי במיוחד, כל המאבק היה על כך שההורים יוכלו לאפשר לעצמם לצאת מן הבית. בתחילה הם לא העזו לצאת בכלל. בהדרגה הם התחילו לצאת, נסעו לחו"ל לתקופה קצרה, והגיעו לכך שהם גילו שהחיים שלהם יכולים להיות אחרת. בסך הכל, אנחנו עוזרים להורים להתמודד עם שלושת החששות הכי גדולים שלהם: שהילד יתפרק, ינתק קשר או יתאבד. החששות האלה משתקים את ההורים יותר מכל דבר אחר".
ברוב המקרים עומר מציע להורים דילול נחוש והדרגתי של השירותים שהם נותנים לילדם הבוגר, במטרה להוציא אותו למגורים עצמאיים. "זה לא זבנג וגמרנו, אבל גם לא טיפול פסיכולוגי אינסופי. אנחנו עוזרים להורים לקבוע אילו שירותים הם יפחיתו או יפסיקו. למשל, מתן כסף. הגיע אלינו זוג הורים שנהג לתת לילד שלו 9,000 שקל בחודש למחיה. גיבשנו להם תוכנית להפחתה הדרגתית של הסיוע ב־1,000 שקלים בחודש. בכמה מקרים, שבהם הצעירים היו מבלים את לילותיהם ליד המחשב וישנים כל היום, עזרנו להורים לנתק את האינטרנט ואת הטלוויזיה בכבלים. בכל המקרים האלה ההורים לא האמינו בתחילה שיהיו מסוגלים לעשות זאת, אבל בסוף הצליחו עקב העידוד שלו הם זכו מקבוצת התמיכה".
חזרה למשפחת המוצא
"מדי פעם הוא עושה קורסים מקצועיים ועובד בעבודות חלקיות, אבל כל כמה ימים הוא מתלונן שכואב לו פה, כואב לו שם, ונשאר בבית. הוא גם מתעצל לנסוע בכמה אוטובוסים לעבודה, חושב שכל מקום עבודה צריך להיות קרוב לבית. לפעמים אני נותנת לו את האוטו ואז אני מוגבלת. פעם רבנו והוא קם ועזב, אבל כבר למחרת הוא חזר. אני מכירה אותו, הוא אוהב את הבית, את האוכל של אמא".
(פנינה, אם, חולון)
אבל יש גם מי שמערערים על התזה שמציגים עומר ודולברגר, ורואים בהמשך המגורים של מבוגרים צעירים בבית ההורים לא בעיה מודרנית אלא דווקא חזרה למקורות. פרופ' חיים חזן, אנתרופולוג חברתי מאוניברסיטת תל אביב, סבור שבמקום להתייחס לתופעה כאל מגיפה בעייתית, צריך פשוט להתחיל להסתגל אליה, ואולי אף לאמצה בזרועות פתוחות.
"היו תקופות בימי הביניים שבהן משפחות חיו ביחד", אומר חזן, "כל הדורות תחת קורת גג אחת. במידה מסוימת אנחנו חוזרים לזה עכשיו. למעשה מדובר במעין החזרת עטרה ליושנה, ובעיניי החזרה הזו למשפחת המוצא היא דבר טוב. בדור האחרון הרי נוצר מצב שבו כל המסרים התקשורתיים הם נחלת הכלל, ואין מחיצות גיליות משמעותיות בין צעירים למבוגרים, כך שיש בחזרה למגורים החמולתיים הרבה היגיון.
"אבל מעל הכל, צריך להבין שמדובר בעיקר בעניין חברתי־כלכלי. הרי דבר מדהים קרה לטווח חיי העבודה של האדם הממוצע: מצד אחד, הוא נכנס למעגל העבודה בגיל מאוחר, ומצד שני הוא עלול להיות מופרש מהעבודה בשלב מוקדם יחסית משום שהביטחון התעסוקתי הולך ויורד כל הזמן. בשילוב העלייה בתוחלת החיים נוצר כאן מרחב אי־ודאות מאוד בעייתי, ואנשים זקוקים למשענת כדי להיתמך בה. בעולם שבו הכל מתפורר, המעוז האחרון שנשאר הוא משפחת המוצא - ולא המשפחה הגרעינית שאותה אדם מקים - ולכן הקשר עם המשפחה הזו הופך להיות הרבה יותר משמעותי. משפחת המוצא היא תעודת הביטוח. זה לא רטרו אלא תופעה ספירלית.
"מדובר כאן בתהליכים חברתיים, כוחות מאקרו, וצריך לקבל אותם ולא לנסות לשנותם, בדיוק כמו שלא מנסים לשנות את אור השמש. בסך הכל מתנהל כאן משא ומתן בין הורים לילדים. אם הורים רגילים רק לתת ולא מצפים לקבל דבר בתמורה, הם עלולים במצב החדש הזה להגיע לבעיה שקשה לצאת ממנה. אבל אם הורים ישכילו לקיים יחסים של תן וקח עם ילדיהם, הם לא יגיעו לתחושת המיאוס הזאת וכולם רק ירוויחו".
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
