הרשעת תדמור בעליון: חדשות רעות לעברייני צווארון לבן

אחרי מסע מתיש בשלוש ערכאות קבע אתמול הרכב בכיר של שלושה שופטי בית המשפט העליון, בראשות השופטת איילה פרוקצ'יה, כי דב תדמור, לשעבר מנכ"ל דיסקונט השקעות, אחד מהתפקידים הבכירים בכלכלה הישראלית, התכוון עם בכירים נוספים בחברת ההשקעות להטעות משקיעים בניירות ערך, באמצעות החסרת דו"חות של חברת ישקר מהדיווחים לבורסה. הפסיקה נוסחה באופן המבהיר לנוגעים בדבר - אנשי שוק ההון ורשות ניירות ערך, עורכי דין ותובעים בפרקליטות - כי נאשמי צווארון לבן יתקשו מעתה לחמוק מהרשעה בטענה של היעדר כוונה פלילית כפי שעשו עד כה.

מה דעתך על מניית דיסקונט השקעות:

•  
•  
•  
•  
•  

קנייה חזקה

קנייה

המתן

מכירה

מכירה חזקה

שורה של תקדימים

"לא פעם הגבול בין פעולה עסקית לגיטימית ובין מעשה פלילי דק", כתבו השופטים בפסק הדין. "התנהגותם של המשיבים עצמם מצביעה על כך שאף הם ראו בשעת המעשה את הפסול שבדרך התנהלותם, ועל כן פעלו לשם הסתרתה. דק ככל שיהיה הגבול האמור, הרי שהמשיבים חצוהו בעיניים פקוחות", הוסיפו.

השופטים קבעו כי המניע למעשים איננו העיקר: "בפועלם לשם הסתרת מידע זה מהציבור - מסיבותיהם הם - יכלו המשיבים לצפות כי המידע שאותו הציגו לציבור יביא להטעייתו לחשוב כי מוצג בפניו מלוא המידע המהותי הנדרש להערכת חברת דיסקונט השקעות, בשעה שמצג זה היה מוטעה. אף אם מטרה מפורשת זו לא עמדה לנגד עיניהם של המשיבים, ברי שהתרחשותה הקרובה לוודאית הייתה פועל יוצא צפוי של מעשיהם".

תדמור. עבודות שירות בגיל 81? צילום: גיא אסיאג

קביעה חשובה נוספת היא כי הטעיה של רשויות הפיקוח מקרינה במישרין על הטעיית המשקיע, "עד כי שניהם כמעט חד הם", ובכך נקבע מעתה כי הטעיית רשות ניירות ערך היא כהטעיית המשקיעים עצמם. לעניין היסוד הנפשי קבעו השופטים מבחן של "מודעות בהסתברות גבוהה" לכך שהמעשים יגרמו להטעיה, משום שהמידע שלא דווח הוא מהותי. עוד נקבע בפסק הדין כי עבירות אי־דיווח או דיווח חסר הן עבירות מתמשכות עד שמוגשים דו"חות תקינים.

הבקשה של ורטהיימר

תחילתה של הפרשה בדצמבר 1990. חברת דיסקונט השקעות, שבראשה עמד תדמור, הגישה לרשות ניירות ערך בקשה לפטור מפרסום הדו"חות הכספיים של ישקר - ושל שתי חברות־בנות שלה, להבים ותפרון - שהיתה אז בשליטת סטף ורטהיימר. לדסק"ש היו בישקר יותר מ־25% ועל כן היא נחשבה "חברה כלולה", כלומר שאף על פי שהחברה בשליטה פרטית, יש חובה לפרסם את דוחותיה הכספיים בבורסה.

איילה פרוקצ'יה: "לא פעם הגבול בין פעולה עסקית לגיטימית ובין מעשה פלילי דק. דק ככל שיהיה הגבול, הרי שהמשיבים חצוהו בעיניים פקוחות" צילום: גיא אסיאג

טענת הסודיות המסחרית שעל בסיסה ביקשה דסק"ש לקבל את הפטור לא התקבלה, ובינואר 1991 דחתה רשות ניירות ערך את הבקשה. המשמעות היתה שדסק"ש, כחברה ציבורית, חייבת למסור לבורסה את דו"חותיה הכספיים של ישקר. אלא שלא כך נעשה: בין 1990 ל־1995 העבירה דסק"ש את הדו"חות המלאים לרשות ניירות ערך בלבד, בעוד שלבורסה ולרשם החברות (שחובת הדיווח אליו בוטלה מאז) מסרה 18 דו"חות חלקיים, שלא כללו את נתוניה הכספיים של ישקר ושל החברות־הבנות שלה. מכיוון שבאותה תקופה היתה הבורסה הרשות היחידה שפרסמה את הדו"חות לציבור הרחב, נמנע מידע חשוב על דסק"ש מציבור המשקיעים. פסק הדין שניתן אתמול מציין כי אי־העברת הדיווחים לבורסה תוסתר אף מורטהיימר עצמו.

סטף ורטהיימר. לא ידע על הסתרת המידע צילום: אוראל כהן

ב־1995 פסקה ישקר להעביר את דו"חותיה הכספיים לדסק"ש. בעקבות הצעד תבעה דסק"ש את ישקר במאי 1995, ורק בשלב זה התברר לרשויות כי הדיווחים לבורסה ולרשם החברות מתחילת העשור לא כללו את המידע הנדרש על פי החוק. בעקבות התביעה האזרחית גובש כתב אישום פלילי על עבירת הדיווח, והוא הוגש באוגוסט 1999 לבית משפט השלום בתל אביב.

"לומדים את הפסיקה"

כתב האישום כלל שישה נאשמים, בהם חמישה בכירים בדסק"ש והחברה עצמה. הבכירים שנתבעו לדין היו המנכ"ל בתקופת העבירות דב תדמור, מזכיר החברה ויועצה המשפטי עו"ד שלמה כהן, מנהל הכספים בחברה יוסף בוק, חשב החברה עמוס בנקירר ויעקב אשל, ששימש מנהל בכיר בחברה ודירקטור בקבוצת ישקר. מרבית הנאשמים היו גם דירקטורים בחברה.

במהלך ניהול ההליך הפלילי הגיעו אשל ובנקירר להסדרי טיעון. את האחרים הרשיע בפברואר 2002 שופט בית משפט השלום דוד רוזן על עבירת הדיווח. על תדמור נגזרו בעקבות ההרשעה שישה חודשי עבודות שירות ו־700 אלף שקל קנס.

בעקבות ההרשעה בשלום הוגש ערעור למחוזי, שבו זיכו השופטים בנובמבר 2004 את הנתבעים מחמת הספק, בניגוד לדעתה של השופטת השלישית בהרכב יהודית שיצר. הזיכוי נשען על אותה טענה שהפך בית המשפט העליון בסופו של דבר: היעדר הוכחה לכוונה פלילית.

פרשנות פרשת דסק"ש בימ"ש כלכלי היה מונע את עינוי הדין משה גורלי לכתבה המלאה 

בתגובה להרשעה מסרה עו"ד רונית אמיר־יניב ממשרד יגאל ארנון ושות', המייצגת את דב תדמור: "אנו קוראים ולומדים את פסק הדין המפורט, בן 103 העמודים של בית המשפט העליון. לא אגיב על פסק הדין לגופו, אך אתייחס רק להיבט של המדיניות המשפטית הרצויה. רצוי שהמחוקק יאמץ את גישת הדין האמריקאי (התיקון החמישי של החוקה ומספר פסקי דין בארה"ב שנהגו לפיו), ולאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יתקן את החוק הפלילי באופן שלא יאפשר למדינה לבקש רשות ערעור על זיכוי נאשם ולקיים ערכאה שלישית במשפט פלילי כדי לבטל זיכוי של נאשם. אני סבורה שתיקון כזה הינו חיוני, ואם לאפשר חריג - רק במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל של נזק חמור ובלתי הפיך לשלטון החוק ולאושיות המשפט הפלילי, אם חלילה ייוותר הזיכוי על כנו.

המצב שבו נאשם סובל עינוי דין של 20 שנה, ולאחר 6 שנים שבהן הוא יודע שהוא זוכה לחלוטין בהרכב של שלושה שופטים בערכאה שנייה הזיכוי מתבטל - הינו מצב בלתי רצוי שראוי כי המחוקק ייתן עליו את הדעת".

בעקבות פסק הדין נמסר מפרקליטות המדינה כי "הפרקליטות סבורה כי בית המשפט אימץ את הבנתה במאטריה מורכבת זו, ומביעה סיפוק מכך שהבנה זו זכתה לאמונו של בית המשפט העליון". מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד אפרת ברזילי, ציינה כי "בקבלו את ערעור המדינה, חזר ביהמ"ש והבהיר את חובותיהם של הפועלים בשוק ההון וביסס את ההרתעה בתחום חשוב זה".

קבלו ישירות למייל שלכם את החדשות האחרונות בתחום המשפט. לחצו להרשמה