אבא לימד אותי: כל תיק, גדול או קטן, הוא הכי חשוב בעולם

אבא שלי, פריץ נשיץ, היה סופר, משורר, איש עסקים ודיפלומט. הוא נולד בווינה, ובזכות ראיית הנולד הבין את הסיכונים שלפניהם עומדת יהדות אירופה. לכן ב־1940 לקח את המשפחה - את אמי ואותי - ועלינו כולנו לישראל. כל קרובי המשפחה שלו הסתכלו עליו אז כמו על מטורף שהולך לגור במדבר, אבל הוא הצליח והתבסס כאן בזכות יכולותיו יוצאות הדופן ועמידתו האיתנה על עקרונותיו. הוא למד משפטים והנדסת טקסטיל, ועבד כמהנדס טקסטיל.

"אבא שלי גדל על המסורת ההומניסטית, ועליה חינך אותי. גם בתיכון התעקש שאלך ללמוד במגמה הומניסטית. ממנו למדתי את אחד העקרונות המרכזיים שהנחו אותי בחיי, והוא החשיבות שבעזרה לזולת, הכנסת האורחים והדאגה לאחר.

1957, פריץ נשיץ (מימין) וגד נשיץ (משמאל) עם עו"ד דוד הרמן, קבלת פנים בשגרירות הונגריה

"אני זוכר שב־1949, קצת אחרי קום המדינה, גרנו בדירה של 2 חדרים ברחוב רופין בתל אביב. יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, צלצלו בדלת שתי בחורות צעירות, עולות חדשות שהיו קרובות משפחה שלנו, ועמן בן דוד נוסף ואשתו. אבא שלי, בלי שום היסוס, שיכן אותם אצלנו בבית. הוא קיבל אותם באהבה, והם גרו איתנו במשך חצי שנה. אבא שלי התייחס אליהם כמו אל הילדים שלו. שתי הצעירות הקימו מאז משפחה, ואני בקשרים איתן עד היום.

"בשנות החמישים, בשנה הראשונה לעבודתי כעורך דין, הגיע אליי לקוח חדש. הטיפול בעניינו הצריך עבודה רבה יותר ממה שהצדיק התיק, ולכן חשבתי לוותר עליו. התייעצתי עם אבא שלי, והוא אמר לי: 'קיבלת תיק - טפל בו מההתחלה עד הסוף, לא חשוב אם הוא קטן או גדול'. ממנו למדתי מהי דבקות במטרה; אני עורך דין כבר 52 שנה, וזה העיקרון שאני דוגל בו - לא חשוב אם מדובר בתיק קטן או גדול, מבחינתי הוא הכי חשוב בעולם".