השופטת צפורה ברון בראיון פרישה: "אופנת הייצוגיות היא מסחרה"

השופטת צפורה ברון פרשה לגמלאות לפני כחודשיים מבית המשפט המחוזי בתל אביב לאחר 22 שנות שפיטה. לולא תאונת הדרכים שעברה בשנת 1970 וריתקה אותה לכיסא גלגלים, היא היתה מגיעה לכס המשפט הרבה קודם לכן. "התוכנית שלי היתה לעסוק במקצוע חמש שנים ואז להגיש מועמדות להתמנות לשופטת", היא מספרת, "אבל שבועיים לפני שהתכוונתי להגיש את הבקשה קרתה התאונה. חששתי מאוד שהמועמדות שלי לא תיראה טוב משום שהייתי נכה, לא ידעתי איך יקבלו את זה. המצב היה שונה מאוד מהיום וחששתי שיירתעו מלהעסיק אותי, אז החלטתי לדחות את הגשת הבקשה.

"עו"ד משה שויג, שאצלו עבדתי אז, נהג להביא לי תיקים לבית החולים, שלא אחשוב שהוא לא רוצה שאעבוד אצלו. נהניתי גם בתור עורכת דין, היו לי תנאים טובים. מהבחינה הזאת", צוחקת ברון, "בכהונת השפיטה דווקא ירדתי בתנאים הכלכליים".

תחרות ריצה לביהמ"ש

ברון התמחתה במשפט מסחרי ורכשה ניסיון רב בתחום התובענות הייצוגיות. לעוסקים בתחום היא מנפקת טיפ חשוב: "עורכי הדין, ככל הנראה בגלל הלהיטות להגיש תביעות, מפספסים, ואז אפילו אם יש צדק בתביעה אי אפשר לאשר אותה, גם אם אנחנו כשופטים ממש רוצים. המהירות כאן היא מהשטן. אל תמהרו לרוץ מחר בבוקר להגיש תביעה, תעשו עבודה טובה".

"מסחרה", מכנה ברון את אופנת הגשת התביעות הייצוגיות. "עורכי הדין קוראים עיתון בערב ומגישים תביעה מיד למחרת בבוקר, במגמה לגזור קופון של סכומים עצומים. יש כמובן תביעות מוצדקות, אבל הגל הזה מרתיע. חשוב שאנשים יתבעו על דברים מוצדקים, אבל לפעמים יש הרגשה שהמגישים לא היו מוכנים מספיק ומתחרים בינם לבין עצמם מי יגיש ראשון". משום כך מברכת ברון על הנטייה המקמצת באישור תובענות כאלה ומחייבת את התובעים בהוצאות בסכום ריאלי.

ברון נזכרת בסערה תקשורתית שהתעוררה באולמה: "טיפלתי בתביעתו של שלמה צייג נגד הבנק למסחר. התביעה, בסכום של 18 מיליון שקל, כללה את כל בעלי התפקידים בבנק ואת משרד רואי החשבון קסלמן את קסלמן. לא אישרתי את התובענה. הוגש ערעור לעליון שאפשר לתקן אותה ולהגישה מחדש, הפעם רק נגד רואי החשבון. התיק הוחזר אליי. שאלתי את עורך הדין אם הוא מעוניין לתקן את התביעה אלא שהוא ביקש להמשיך. וידאתי שזה רצונו, דחיתי אותה, וקבעתי כי על התובע לשלם הוצאות ריאליות שנקבעו על 180 אלף שקל.

צפורה ברון צילום: עמית שעל

"מאוחר יותר הוא טען כיצד ייתכן שהוא צריך לשלם סכום כזה כאשר החלק שלו בתביעה שלו עמד על 33 אלף שקל בלבד. הוא כנראה לא הבין שבתביעה שלו הוא הכריח את הנתבעים להתגונן על סכום של 18 מיליון שקל. הצד השני היה חשוף לתביעה של הרבה מאוד כסף ועבד בהתאם. אז למה אתה מתלונן שאתה לא צריך לשלם?"

העובדה שתובענות ייצוגיות כמו זו של הבנק למסחר מתנהלות לא פעם בתקשורת מפריעה לברון: "בתביעה של הבנק למסחר התפרסמו על בסיס יומי חוות דעת של כלכלנים שממש מנהלים את המשפט על גבי העיתון. ראיתי שמכתיבים לי את פסקי הדין. מובן שלא התייחסתי אליהם".

נדיר שתביעה ייצוגית מתקבלת על ידי בתי המשפט. החברות הנתבעות מעדיפות בדרך כלל להגיע לפשרה בעצמם מול התובע הייצוגי. "מפתה מאוד לגמור תיק של כמה ארגזים בפשרה, אבל זה לא תמיד צודק", אומרת ברון. "אני לא חושבת שהנטייה היא להתפשר. עורכי הדין, אלה של החברות הסלולריות למשל שטיפלתי בתביעות שהוגשו נגדן, הם עורכי דין חכמים מהשורה הראשונה. כשהם מקבלים את התביעה הם כבר קוראים את פסק הדין העתידי שיינתן נגדם ולכן הם מנסים להתפשר. בית המשפט באופן כללי מעודד פשרות בתביעות אזרחיות. את הטובות והנכונות שבהן אפשר לזהות על פי הסימן ששני הצדדים יוצאים לא מרוצים. אז זו פשרה מצוינת".

נימוס זה "אולד פאשן"

ואי אפשר בלי האלימות נגד השופטים. ברון מפתיעה כשהיא מפנה אצבע גם כלפי עורכי הדין. "הפיחות במעמד השופטים בישראל החל כבר לפני עשור והתנהגות עורכי הדין בהחלט מקרינה על הצדדים בתיק. יש פסקי דין שלא מוצאים חן בעיני הצדדים ויש התמרמרות שמוצאת את ביטוייה באלימות".

גם הנימוס הידרדר לדעתה. "קידה או יחס של כבוד לשופט נתפסים אצל עורכי הדין החדשים כ'אולד פאשן'. קרה שעו"ד נכנס לאולם כשהוא מדבר בסלולרי, הגלימה בידו והוא אומר לי: 'גבירתי, אני כבר מנתק את הטלפון'. זה נראה רע מאוד".

גם עם הסלנג ברון לא מסתדרת. "כשעו"ד אומר לי שיש לו עד קצר מאוד ואני שואלת מה הגובה שלו אומרים לי שזה סלנג. עוה"ד משתמשים בעברית לא תקנית ואותי זה שיגע".

ברון אמנם פרשה מכס המשפט, אבל אינה מתכוונת להפסיק לעסוק בתחום. לאחרונה מונתה כבוררת בתיק מתוקשר במסגרת תפקידה החדש במשכן לבוררויות בראשות דליה רבין. התיק עוסק בחילוקי דעות בין 41 חברי קבוצת רכישה בבניין בצפון ת"א. את עיסוקה החדש־ישן היא מוצאת כמספק לא פחות. "אופי העיסוק לא משתנה. ההתנהלות היא אותה התנהלות, רק שעכשיו יש לי יותר זמן להתמסר לכל תיק. אם הייתי יכולה להמשיך בכהונתי, הייתי ממשיכה בשמחה", היא מסכמת.