הכלכלה הפלסטינית: מחסומים זה לא הכל

באחד הכינוסים בנושא "השלום הכלכלי" שהתקיים לאחרונה במכון ון ליר בירושלים הופיעו מול הקהל הישראלי רק דוברים פלסטינים. הציג אותם הסופר והכלכלן ברנרד אבישי העוסק בנושא זמן רב, ומנה את התנאים שבהם יכולה להתפתח ולצמוח כלכלה לאומית: חוק וסדר, מוסדות פיננסיים, גישה לשווקים ולמידע,

מעניין היה לשמוע את חמשת אנשי העסקים הפלסטינים מתרכזים בעיקר בנושא אחד: חופש התנועה. לישראלים שאינם מכירים את המציאות הפלסטינית קשה לפעמים להאמין עד כמה הנושא הספציפי הזה מטריד כמעט כל פלסטיני: מחסומים, מחסומים, ושוב מחסומים.

באסם חורי, יצרן תרופות ברמאללה שהיה עד לא לפני זמן רב שר הכלכלה הפלסטיני, דיבר על כך שמלבד המחסומים בתוך הגדה, המשבשים את החיים, נמנע מהפלסטינים להיכנס באופן חופשי למזרח ירושלים - וכמובן לרצועת עזה. מבחינתו, כ־300 אלף הפלסטינים בירושלים (שאינם אזרחי ישראל) ו־1.5 מיליון הפלסטינים שבעזה הם חלק אינטגרלי מהעם הפלסטיני - והעובדה שאינם יכולים להשתתף באופן מלא וחופשי בחיי הכלכלה הפלסטינית היא מכשול כבד בפני אפשרות של פיתוח כלכלי.

סם בחור, פלסטיני שגדל בארצות הברית וחזר לחיות ולהשקיע ברמאללה, סיפר על הקשיים שלו כיועץ וכיזם כלכלי שתקוע שעות במחסומים. אמל מסרי, מנהלת שיווק ותקשורת, סיפרה על השפלות ועלבונות שהיא סופגת מחיילים ומאנשי ביטחון ישראלים במעברים השונים. איש התיירות ובעל המלונות סמי אבו־דיה אמר שבחברה שלו מועסקים מדריכי תיירות ישראלים (יהודים) שמלווים עולי רגל נוצרים בסיורים בירושלים - אבל במחסום של קבר רחל לא נותנים להם להיכנס לבית לחם. לדבריו, התיירים אינם מצליחים להבין מדוע במחסום צריך המדריך הישראלי לעזוב אותם, ובעבר השני לא נותנים למדריך פלסטיני להיכנס לישראל.

הדובר הפלסטיני היחיד שכמעט לא הזכיר את עניין המחסומים היה עמאר עקר, ממנהלי חברת הטלפונים הסלולרים ג'וואל. הוא התלונן על הטווח המצומצם של התדרים שישראל מקצה להם, על תחרות לא הוגנת מצד החברות הישראליות, והזכיר את ההגבלות על פעילותם (הקמת מתקנים) בשטח C המקיף כ־60% מהגדה ושבו מרוכזות רוב ההתנחלויות. מישהו שישב לצדי לחש לי שעקר אינו מתלונן כמו האחרים על המחסומים מפני שענף הטלפונים הפלסטינים, ובראשם ג'וואל, מרוויחים לא רע מהמחסומים. כיצד? ככל שיש יותר הגבלות תנועה, אנשים מדברים יותר בטלפונים. התקשורת הפלסטינית עם עזה, למשל, נעשית רק באמצעות טלפונים ודואר אלקטרוני.

על רקע זה מותר לשאול: נניח שישראל תסיר את כל המחסומים ותאפשר חופש תנועה מלא, האם אז הכלכלה הפלסטינית תשגשג? אגב, מ־1967 עד 1991 נשמר העיקרון שקבע משה דיין של תנועה חופשית, ישראלית ופלסטינית, בכל חלקי הארץ, ולא היה אף מחסום מרפיח עד מטולה. על כך ענה מהקהל פרופ' אפרים קליימן מהאוניברסיטה העברית: "חופש תנועה הוא תנאי הכרחי לפיתוח כלכלי - אבל בהחלט לא תנאי מספיק". ברור שצריך עוד הסדרים של הקמת מוסדות, קביעת מדיניות סחר, מיסוי ורווחה; הסדרי קרקעות, ותחיקה כלכלית וחברתית. מתברר שב־15 שנות קיומה של הרשות הפלסטינית היא היתה יכולה לעשות בתחומים אלה הרבה יותר ממה שעשתה. במילים אחרות, המחסומים הם עניין חשוב, אבל אינם חזות הכל.