ים של נדל"ן

"אלוהים יצר את האדמה. מלבד הולנד, אותה יצרו ההולנדים", כתב הפילוסוף הצרפתי וולטר במאה ה־18. 300 שנה אחר כך, ההולנדים עושים זאת שוב.

בחודש מאי הם ישלחו לאקספו שנגחאי מבנה צף, שיאכלס את הביתן שלהם בתערוכה הבינלאומית. במקביל ישיקו את המבנה השט הראשון ברוטרדם. בתחילה הוא יצוף במרכז העיר, באגם ריחנהבן, ובהמשך יזרום משם הלאה. עד 2030 יצטרפו אליו מבנים נוספים, ובמרכז התעלה החוצה את רוטרדם תשוט עיר שלמה.

עתידני ככל שזה נשמע, מדובר בפרויקט ממשי ומשמעותי, שנעשה בשיתוף עיריית רוטרדם. "זהו חלק מהתמודדותה של רוטרדם עם עליית פני הים", מסבירה ניקולין ווירשל מפרויקט האקלים העירוני. "בטווח הארוך נבנה ברובע סטאדסהבן שכונות צפות בהיקף של 16 אלף דונם (כשטחן של נס ציונה או בנימינה). אנשים יעשו שם הכל על המים - יגורו, יעשו קניות, יעבדו ויבלו".

בהולנד יש כיום כ־200 מבנים צפים, שמוגבלים לשהייה במפרצים ולגונות המוגנים מפני גלים גבוהים; כולם מרותקים לקרקעית הים בכבלי מתכת. צפים, אבל לא שטים. המבנה השט הראשון הוא פרי תכנונה של דלתאסינק, חברת עיצוב המתמחה במבנים צפים (ecoboot.nl). זהו קומפלקס בשטח של כ־1,100 מ"ר, שיכול לאכלס 500 בני אדם וכולל גם אולם הרצאות עם 150 מושבים. המבנה יכוסה בלוחות שקופים מיוחדים, ומערכות המיזוג שלו יתבססו על אנרגיה סולארית ועל מי הים. אפילו השירותים יטוהרו על ידי מערכת אקולוגית ייחודית.

"יש מבנים צפים רבים בעולם, אבל זו התוכנית האורבנית הראשונה שתיושם, ולמעשה הצעד הראשון לקראת עיר צפה", אומר רוטגר דה־גרף, ממתכנני המבנה. "ערים נסוגות מהגישה הפרברית ושמות דגש על פנים העיר. בערי נמל רבות יש אזורי נמל שאינם פעילים, וניתן לעשות בהם שימוש".

עד כמה בית כזה מתאים לכולם?

"ראשית, המיקום אסטרטגי. אנשים אוהבים לגור קרוב למקומות הבילוי. שנית, אזור הנמל מוגן יחסית. יש גלים, אבל אפשר לבנות מבנים יציבים שעומדים על בסיס של בטון גמיש. ובכל זאת, נכון שלא כל אחד ירצה לגור במבנה כזה".

מאחורי דלתאסינק, כמו גם מאחורי הלהט ההולנדי הנוכחי למגורים על הים, עומד פרופ' פריץ סכהאוט, במקצועו חוקר בתחום התקשורת האלחוטית. "יש לנו בהולנד ניסיון רב עם הים, ועד המאה ה־20 ראינו בו אויב", הוא מספר. "לנוכח הגידול באוכלוסיית העולם, בקרוב נתמודד עם מחסור במקום, באנרגיה ובמים. המרחב העירוני הפנוי מצטמצם ומתייקר, ואפשר לומר שמרבית הערים הגדולות כבר אינן בשיאן. אבל אם תסתכל אל מעבר לחוף תוכל לראות מרחב גדול, שהוא גם מקור בלתי נדלה לאנרגיה ולמים".

הגוגל של הנדל"ן

ב־2003 פרסם האמריקאי פטרי פרידמן מסמך שבו פירט (עם עמיתו וויין גרמליץ') את כל עקרונות המגורים על הים, מהאידאולוגיה ועד הפרקטיקה. הטקסט בן 300 העמודים נפתח בציטוט של מרק טוויין: "קנו אדמה. הִפסיקו לייצר אותה", ובהכרזה של פרידמן וגרמליץ': "הייצור חודש". בציביליזציה של ערים צפופות, בעולם עם בעיות אוכלוסין וסביבה קשות, ואפילו במדינה עם מחסור חמור בקרקעות, כמו ישראל - הכרזה כזו היא בשורה של ממש. האם ייתכן שהמגורים על המים הם העתיד האפשרי היחיד לאנושות?

פרידמן, המנהיג הבולט של התנועה הכלל־עולמית למגורי ים, מאמין שכן. כמו סכהאוט, הוא נושא עיניו אל המרחב הגדול שמעבר לחוף, וגם הוא מאמין שמדובר בפתרון יעיל לבעיות האורבניות, הכלכליות והסביבתיות שבחיים המודרניים. להבדיל מסכהאוט, הוא רואה במגורי ים פתרון גם ללא מעט סוגיות סוציולוגיות ופוליטיות. בשעה שבהולנד מבנים צפים הם חלק מתכנון עירוני מתקדם, אצל פרידמן הם חלופה לערים, ואפילו למדינות. חזון הערים הצפות שלו הוא כולל, ענק, מגלומני - ומתנהל כמו סטארט־אפ מיומן.

לפני כשנה וחצי הקים פרידמן (33) בעמק הסיליקון את SeaSteading - הארגון הגדול בעולם למען מגורים צפים. בעזרת מימון של חצי מיליון דולר מפיטר תיל, יזם טכנולוגי ומשקיע אגדי (פייפאל), שני מנהלי הייטק בכירים ועשרות מומחים, פרידמן לוקח את החזון המפתיע שלו ופורט אותו למעשים. בספטמבר, למשל, התקיים בסן פרנסיסקו הכנס השנתי השני של הארגון; מאות אורחים שילמו 225-100 דולר כדי להשתתף בסימפוזיונים על ההיבטים החוקיים של מגורים עצמאיים על המים, על החידושים האחרונים בתחום הארכיטקטורה הימית ועל עסקי המלונות הצפים. "המיזם הזה ייחשב להצלחה רק כשכל אחד מאיתנו יוכל לרכוש בית בלב ים במחיר של בית בסן פרנסיסקו", אמר פרידמן בכנס.

היעד הגדול של SeaSteading הוא עיר צפה, ובה אלפי תושבים החיים על אסדה שעלתה מאות מיליוני דולרים; מעין יבשה מלאכותית, חלק ממדינת ערים צפות גדולה, שנודדת על הימים, בין יבשות. "אנחנו לא חולמים", אומר פרידמן ל"מוסף כלכליסט", בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "אנחנו מדברים על קבוצת חלוצים שתחיה בים ותשמש דוגמה אישית".

טכנית, כבר ברור שחזון המדינה הצפה אפשרי. חברת MI&T, למשל, השיקה לאחרונה את MiniFloatel, אסדה תלת־רגלית צפה עם בניין המסוגל לאכלס 192 בני אדם ועם מכלי אוויר ומים שממזערים את הזעזועים ומבטיחים יציבות גבוהה לעשרות שנים לפחות. אסדות מתקדמות הן תחום ההתמחות של MI&T, והן הסיבה לשיתוף הפעולה של החברה עם SeaSteading. ולא רק אסדות: המבנה האחרון שתכננה MI&T הוא אב־טיפוס המבוסס על עקרון הגשרים - שבו הלחץ שמפעילים החלקים זה על זה יוצר מבנה יציב. זהו מבנה צף מרובה מגדלים וכבלים, שיכול לאכלס בנחת 270 בני אדם. ענקית אסדות אחרת שתומכת ביוזמה של פרידמן היא דומינון, האחראית ל־Devil's Tower, האסדות הצפות העמוקות בעולם. מקור השראה שלישי לחזון הערים השטות הוא טורבינות הרוח הענקיות שמתרבות לאחרונה בלב ים, הבנויות על אסדה תלת־רגלית ששומרת על יציבות גם בגלים גבוהים.

אצל רוב האנשים, חיים על אסדות מעוררים אסוציאציות של פועלי קידוח זולים ומתוסכלים. אצל פרידמן, הם מעוררים פנטזיות על חופש. הוא נכדו של מילטון פרידמן - הכלכלן זוכה הנובל שהוביל את העולם למדיניות של התערבות ממשלתית מינימלית; ובנו של דיוויד פרידמן - פרופסור למשפטים ואחד מהוגי הדעות המובילים של האנרכו־קפיטליזם, זה שבו השוק הוא הכל, ואין כל צורך בישות מינהלית כמו המדינה. הוא ירש משניהם את שאיפות החירות העמוקות, כמו גם את הצורך למרוד בממסד; להבדיל משניהם, שבסופו של דבר נשארו בחיקה החם של המערכת, הוא הלך רחוק יותר, וחי כמעט כאנרכיסט. פרידמן עזב קריירה בגוגל, התמקד בערים הצפות ובמשחקי פוקר מקצועיים, חי בקומונה ודוגל בלגליזציה של סמים קלים.

"יש חיבור בין הרעיונות שלי לאלו של סבי", הוא אומר, "בהבדל אחד: הוא אמנם עודד חופש פוליטי, אבל פעל בתוך מערכות קיימות. כעת אני יודע שזה פשוט לא עובד. אני חושב שתחרות וחדשנות ייצרו ממשל טוב יותר מזה שתיצור ההתעקשות להדביק אנשים זה לזה". בשנה שעברה, בכנס הראשון של SeaSteading, הסתמך פרידמן גם על אביו: "הוא היה נוהג לומר שאילו הממשלה היתה בוחרת אילו מכוניות ירכשו האזרחים, כולנו היינו מקבלים טויוטה קורולה. הבעיה עם דמוקרטיות היא שאנחנו נתקעים עם פשרה. מי שרוצה לצאת ממנה צריך להציג פספורט".

הערים הצפות אמורות להיות מבחינתו פספורט לחיים אחרים, אלטרנטיבה למדינות היבשה, על המודלים הכושלים שהן מציעות. "מכיוון שהאפשרויות היחידות להשתלט על קרקע הן באמצעות בחירות, מלחמה או מהפכה", פרידמן חוזר וטוען, "דרושה חזית חדשה". ומבחינתו, היציאה אל החזית היא המסורת האמריקאית במהותה, בדיוק כפי שאבות האומה הפליגו על פני הים במייפלאואר, אל עבר העתיד, או יצאו בעגלות לכבוש את המערב, ליצור עולם חדש. עם הרוח הגבית הזו, פרידמן מבטיח להקים את מדינת הים.

אלה יומרות גדולות. הן לא מרתיעות אנשים?

"אנחנו עובדים באופן מתון. לפחות בעשר השנים הקרובות אנשים יחזיקו בדרכונים הרגילים שלהם. אחר כך הם יוכלו לקבל מאיתנו דרכון שני, ובטווח הארוך יותר, של 50-30 שנה, אם נצליח, נהיה גדולים מספיק בשביל להצטרף לאו"ם כמדינה משלנו. אולי זו תהיה פזורה של מדינות שונות ועצמאיות, או קואליציה של ערים שהן ישות מדינית אחת. ובכל מקרה, העיר הצפה תישא דגל של נוחות, למשל של ליבריה ופנמה - מדינות שלא יהיה אכפת להן מה אנחנו עושים - או שנישא דגל של מדינה מסוימת תמורת תשלום. אגב, המקום הישים ביותר להשיק בו ערים צפות הוא, להערכתנו, הים הבלטי, או אפילו בסמוך לישראל, בים התיכון; אלה ימים פחות סוערים".

פרופ' פריץ סכהאוט

ואיך תנוהל הישות הזו, באופן שבאמת יהיה אלטרנטיבה לדמוקרטיות הקיימות?

"כל עיר צפה תוכל למנות ממשלה משל עצמה, ותקבע מה לאכוף ובאיזו דרך. אני סבור שחוקיה של עיר כזו צריכים לאסור כל פעילות שאינה מכבדת את ריבונותן של מדינות אחרות, כמו הלבנת הון או מקלט מס. עיר צפה תוכל לאכוף חוקים בדיוק כמו כל מדינה אחרת, באמצעות כוחות ביטחון ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות. SeaSteading עצמה היא יותר סוכנות מחקרית, לא גוף שלטוני.

"כיום יש מעט מדינות יחסית, קשה לעבור ביניהן והן לא ממש משרתות את האזרחים, פשוט משום שאין מספיק אפשרויות בחירה. ממשלות שיקומו בערים הצפות, לעומת זאת, ישרתו את אזרחיהן טוב יותר ויהיו יעילות יותר - זה מה שהן יעשו לפרנסתן. וככל שיהיו יותר ערים צפות ויותר אנשים שמתאגדים באופן חופשי, כך תגבר החירות והממשלה תתייחס לאזרחיה כמו ללקוחות".

פריצת הדרך המדינית הזו תלך יד ביד עם פריצת דרך טכנולוגית שתאפשר חיים כאלה. למעשה, היא גם נולדה בסמוך לפטנט טכנולוגי ימי מפתיע: השרתים הצפים. בשנים שבהן עבד פרידמן בגוגל רשמה החברה פטנט על "מרכזי מחשוב הממוקמים על ספינה או ספינות, העוגנות בגוף ימי שממנו ניתן לזקק אנרגיה באמצעות התנועה הטבעית של המים, שתנותב לזרם חשמלי ו/או להעברת אנרגיה למשאבות קירור כדי להרחיק חום" - ומהנדס התוכנה עם החלומות הגדולים נשבה בקסמו של הרעיון. מאז שהתניע את חזון הערים הצפות, גם הן אקולוגיות, הוא מאמין שהקסם שלהן יעלה אפילו על זה של גוגל. "השרתים הצפים יישארו קרוב לחוף, ואילו אנחנו מתכוונים להרחיק לתוך הים. הרעיון שלהם גדול, אבל לא גדול כמו צורת ממשל חדשה. אנחנו נהיה גדולים יותר מגוגל. ואם גוגל מושלת בכיפה הווירטואלית, אנחנו נעשה זאת בעולם הגשמי".

400 דולר למ"ר

כשפטרי פרידמן מסתכל מעבר לחוף הוא רואה עולם חדש מופלא. כשדן וויטנברג עושה זאת, הוא רואה דולרים. את החברה שלו, IMF (International Marina Floating), הקים וויטנברג הקנדי לפני 25 שנה, וב־1985 חנך את קאנו־פס וילג', השכונה הצפה הראשונה בוונקובר. יש בה 43 בתים דו ותלת־קומתיים, שנראים כאילו המריאו היישר מפרבר אמריקאי טיפוסי ונחתו על המים. בעשור האחרון וויטנברג מרים פרויקטים דומים גם בהולנד ובסיאטל.

"זו תעשיית נדל"ן לכל דבר", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אנחנו מוכרים מגרש, שהוא בעצם משטח בטון צף, ולאחר מכן את הבית שבנוי עליו, שנבנה כמו בית רגיל - ואז גוררים אותם עם ספינה מאתר הבנייה לחוף הרצוי. ניתן לבנות כך כל מבנה, אם משתמשים בבסיס מספיק רחב. לפני כמה שנים פנו אליי מעיריית סן פרנסיסקו לברר אם אפשר לבנות אצטדיון על המים. אמרתי להם שזה אפשרי, הרי מה כבר ההבדל בין נושאת מטוסים לאצטדיון?".

מחיר מגרש צף של IMF עומד על 500-400 דולר למ"ר; "דבק בנו שם של תעשייה יקרה, ולא בצדק", אומר וויטנברג. "להערכתי, השוק הזה רק יגדל, והוא יהיה ענק. מחיר מגרש ימי בסיאטל האמיר כבר למיליון דולר, ובוונקובר משלמים 500-400 אלף דולר. המחירים האלה מעידים על כך שיש ביקוש".

בכל זאת, נישה

רוב העוסקים בבנייה ימית נוטים, באופן טבעי, להציג את התחום כענף להמונים, כזה שמציע דיור איכותי במחיר שווה לכל נפש. ואולם המציאות עוד רחוקה מחזון הערים הצפות העממיות. קימו אנטאלינן מפינלנד מתמחה בעיצוב מבנים צפים; בעבר עבד בעיקר באירופה, ובשנים האחרונות רוב ההזמנות מגיעות אליו מנסיכים במדינות המפרץ. ההזמנות מבחריין ב־2008, למשל, הסתכמו בכ־4 מיליון יורו. היום, אחרי גלי המשבר ששטפו גם את עשירי הנפט, מחזור המכירות הכולל של אנטאלינן ירד ל־2 מיליון יורו בשנה.

"מבנים צפים הם אטרקציה לפרויקטים יבשתיים, ומשמשים בעיקר קישוט למיזמי נדל"ן", הוא מסביר. "הביקוש מגיע ממי שמחפש ייחודיות מסוימת - בתי מלון צפים, מסעדות או פרויקטי מגורים יוקרתיים. הביקוש הפרטי הוא בעיקר מצדם של פנסיונרים".

מה לגבי המחיר?

"הוא זהה לזה של בית על היבשה, אף שהבית נבנה בסטנדרטים גבוהים יותר בגלל התנאים - הסביבה הלא יציבה, המים השוחקים. אם אתה שוכר את השטח, ייתכן שזה יהיה זול יותר מבניית בית על היבשה".

כיום מסתפק אנטאלינן בהקמת שכונה צפה בהלסינקי (Kalasatama), שעלותה 15 מיליון יורו ותכלול 40 בתים של150-90 מ"ר, במחירים של 700-350 אלף יורו לבית. "אנחנו עובדים עם כ־400 מהנדסים, ארכיטקטים ומומחים אחרים, וחנכנו מפעל בפלורידה. כך שיש לנו כל המשאבים לבנות גם שכונות שלמות או מבנים גדולים, כולל כבישים, מגרשי חניה ותחנות כוח". להערכת אנטאלינן, היקף השוק העולמי בתחום מסתכם כיום בכמה מיליוני יורו בשנה, והוא צופה שיגדל בחמש השנים הקרובות לכ־200-100 מיליון יורו בשנה. "יש לנו בקנה שלושה פרויקטים של מלונות צפים, בעלות של כ־14 מיליון יורו כל אחד. מלונות יהיו פריצת הדרך האמיתית. בערים רבות יש פחות מלונות משצריך, ומלונות צפים יכולים להיות פתרון. בכל מקרה, הבנייה הצפה תמשיך להיות ענף נישתי. זה הרי מסובך יותר לבנות על המים, וזה מתאים רק אם אתה מחפש דרך לבדל את עצמך. אני לא רואה עתיד שבו אנשים יגורו על המים בהמוניהם".

החיים כחלוצים

כל יזמי המגורים על הים שמרואיינים כאן חיים בנחת על היבשה. שון הסטינגס (41), לעומת זאת, כבר עשה זאת. באוגוסט 2000 היה הסטינגס בין מקימי HavenCo, חברה לשירותי אחסון מידע. היא התמחתה במתן שירותים לחברות ואתרים מפוקפקים משהו, שבכפוף למגבלות חוקיות, לא ממש יכלו לאחסן את המידע על היבשה. לפיכך, הסטינגס ושותפיו הקימו את החברה מחוץ למים הטריטוריאליים, על פלטפורמת בטון שתלויה בין שני מגדלים הנישאים מקרקעית הים, 10 ק"מ מזרחית לחוף סאפוק שבבריטניה.

חלק מעובדי החברה התגוררו במקום, ובהם גם הסטינגס ובת זוגו. "החיים בים די משעממים", הוא אומר. "העובדה שעסקנו במחשבים לא עזרה לנו בעניין הזה. בעזרת הרשת השתעשענו בשיחות עם אנשים מכל העולם, אבל ההרגשה היתה כמו לעבוד בבניין מסוים ולא לעזוב אותו אף פעם. אתה לא יכול פשוט לקום ולקפוץ לחנות למטה לקנות משהו. קשה לחיות באמצע שום מקום, אף שלא היינו רחוקים מאוד מחופי אנגליה. עלות החיים שם היתה גבוהה יותר, המקום היה מסוכן, החורפים היו קשים, ותמיד היה חשש שהמבנה יטבע. אבל זה מה שחלוצים עושים". כעבור שנה קשה, הסטינגס עזב את האי - בלחץ אשתו.

ובינתיים אל המים רצו ספנים

גם פטרי פרידמן יודע שהחיים קשים. אפילו הדבר אפשרי, ערים על אסדות אינן נראות באופק. ואם לפני שנה וחצי פרידמן עוד יכול היה לטעון שהמציאות תשוט אליהן כמו סירת מירוץ, בא המשבר הכלכלי וחייב אותו להטיל כמה עוגנים. בחודשים הראשונים של המשבר פרידמן נאלץ לעדכן את החזון: הוא הלך על ספינות.

מצד אחד, זו פשרה, ויתור - לפחות זמני - על חזון היבשת החדשה, הצפה. מצד שני, יש כאן הסתגלות למצב, באדיבות חוש עסקי לא רע בכלל. לצד תעשיית אסדות הקידוח, גם ענף ספינות הנופש רושם התקדמות טכנולוגית עקבית, ובמקביל למשבר הפיננסי - גם הענף הזה נקלע למשבר עמוק. השוק הוצף באוניות משומשות למכירה, ומחיריהן היו הנמוכים ביותר זה 22 שנה. המחירים עלו מעט מאז, אבל פרידמן כבר זיהה הזדמנות.

"זה פתרון לשנים הקרובות בלבד", הוא מתעקש, "אבל יתרונו בכך שהוא מצריך מעט מאוד מאמץ הנדסי, הוכח במשך מאות שנים - ומציע פלטפורמה זולה. החיסרון הוא שלא קיימת תחושה של חידוש, וזה אומר פחות יחסי ציבור, פחות חלוציות. נוסף לכך, ספינות אינן ידועות ביציבות מקסימלית, והן מותאמות יותר לשיט מלפעילות ארוכת טווח. ובכל זאת, בשלב הראשון אנחנו בוחנים הקמת עסקים על ספינות, ואיננו שוללים אפשרות להשתמש בהן גם ליישוב 50 אנשים; זו יכולה להיות ספינה בודדת, או שנחבר כמה ספינות. אלה יהיו coasteders, מושבות שחיות לא הרחק מהחוף".

פתרון הספינות מאפשר לפרידמן, גם בצוק העתים, לדבוק בהבטחה כי חיים על הים מאפשרים חירות גדולה יותר. אוניות הן כרגע בית המגורים על הים שנהנה מהמעמד המשפטי הטוב ביותר. אסדות מחויבות לחוקי המדינה הכי קרובה אליהן, גם אם הן נמצאות במרחק של עד 370 ק"מ מחופיה. ספינות, לעומת זאת, מחויבות לחוקי היבשה רק בטווח של עד 22 ק"מ מהחוף; בלב ים הן כפופות לחוקי המדינה שאת דגלה הן נושאות, ורובן נושאות "דגלי נוחות" של מדינות שלא ממש טורחות לאכוף את החוק, בוודאי שלא בים. "במודל כזה תוכל לקבל חירות יחסית במרחק 32 ק"מ מהחוף", אומר פרידמן, "והיא הרבה יותר זולה".

ואמנם, ספינות יכולות לאפשר ל־Seasteading להיהפך להצלחה כלכלית בהקדם. משום כך מקדיש כעת הארגון לא מעט מאמצים לפיתוח עסקים שיכולים להציע לתושבי סן פרנסיסקו ליהנות על הים מכל מה שאוסרת עליהם היבשה: מטיפולים רפואיים מסוימים, דרך מסיבות גראס ועד בתי זונות. "להיות קרוב ל־8 מיליון בני אדם עם ההכנסה הגבוהה לנפש בחוף המערבי זה בכלל לא רע", מחייך פרידמן.

חלק מהפוטנציאל העסקי הזה מונח בידיה של נעמה מורן (30), יזמית הייטק ישראלית שחיה בעמק הסיליקון. בשנותיה בארצות הברית הקימה מורן שתי חברות סטארט־אפ; המשקיע העיקרי שלה היה פיטר תיל, ודרכו נחשפה לחזון המגורים על הים. היא נשאבה לפעילות סביב פרידמן, ומנהלת כעת בהתנדבות את תחום התיירות הבריאותית של SeaSteading. המיזם שבראשו היא עומדת, MediCruise, מקווה לשמש תחליף לעשרות אלפי האמריקאים שממריאים מדי שנה למדינות עולם שלישי כדי לקבל טיפולים רפואיים זולים. "ל־40% מכלל האוכלוסייה בארצות הברית אין ביטוח בריאות", היא מזכירה. "המדינה מבזבזת 2 טריליון דולר בשנה על רפואה, ובכל זאת האמריקאים הוציאו השנה 3 מיליארד דולר על תיירות רפואית. הם נוסעים לקוסטה ריקה, להודו, לתאילנד, לסינגפור ולמדינות המפרץ כדי לעבור ניתוחים או לקבל תרופות שלא קיבלו אישור בארצות הברית. אנחנו נוכל לתת להם את אותם השירותים, מעבר לחוף".

כדי לענות על הביקוש וליהנות מהשוק הזה מתכננים בארגון להפעיל ספינות שיאספו מטופלים מסן פרנסיסקו וישוטו אל מחוץ למים הטריטוריאליים, שם יארחו צוותי רפואה זרים יבצעו באורחים ניתוחים אורתופדיים פשוטים וזולים יחסית ליבשה. אפילו בנישה הקטנה הזאת, מסבירה מורן, "הרעיון הוא ליצור אלטרנטיבה לממשלות. אנחנו פרגמטיים ביחס לחזון האוטופי של מדינה צפה, שאולי יכול להרחיק כמה אנשים, אבל אנחנו עושים בכל פעם עוד צעד קטן".

ב־SeaSteading יש כיום 1,500 חברים, 100 מהם משלמים דמי חברות; בחודשים הקרובים מתכוון פרידמן לגייס הון נוסף; ועשרות מומחים מתנדבים פועלים בשירותו בגיבוש התוכניות העסקיות והמבנים העתידניים. כמעט כולם עושים זאת בהתנדבות, מתוך אמונה בחזון, ולרובם ניסיון רב בהייטק. "אנחנו רוצים להכניס ממדים של סטארט־אפ וטכנולוגיה למקום שממנו הם נעדרים - הפוליטיקה", מסביר פרידמן.

מהם לוחות הזמנים?

"בשנים הקרובות נספק נדל"ן מסחרי תחת רגולציה: עסקים זעירים וצפים, כמו המיזם לטיפולים רפואיים. במקביל, אנחנו מחפשים דרך להקים פלטפורמה ניידת ל־50 בני אדם, והיא תושק בתוך חמש שנים".

ומתי אתה יוצא לים?

"אחרי שיהיה לנו פתרון הנדסי ראשוני, נקים במפרץ סן פרנסיסקו את המשרדים הצפים שלנו. כשנשיק קהילה צפה שלמה אני מעריך שחלק מאנשי הארגון יעברו אליה, ואני אישית רוצה לחיות בקהילה כזו בהקדם. מה שכן, איני בטוח עד כמה אשתי ובני יהיו בעד הרעיון".