המתמטיקאי הישראלי שכמעט הפיל את KPMG
זהו סיפורו המדהים של אמיר מקוב, ילד פלא מכפר שמריהו, שהחליט ללכת על הקצה, המציא מקלטי מס לא־חוקיים שהובילו לפרשיית המס החמורה בהיסטוריה האמריקאית, והפך לעד מדינה נגד שותפיו לשעבר. עכשיו הוא יושב בכפר שמריהו, ממתין לאישורו הסופי של ההסכם שיבטיח את חירותו. דילמת האסיר, גרסת המציאות
בעוד חודשיים, בנתב"ג, בין עשרות אלפי משפחות צוהלות שייצאו לחופשת הפסח, יסתובב אדם בודד. יש להניח כי הוא לא יהיה לבד. אשתו, ילדיו, ואולי אף קומץ חברים יגיעו ללוותו לטיסה, אולם המתח והחרדה יבודדו אותו מכל הסובבים.
לא רבים יזהו את פניו בשדה התעופה. גם לא אלה שמדקלמים שמות ופרצופים של אנשי עסקים מקומיים. התקשורת הישראלית, באופן מעט מפתיע, מעולם לא חשפה את שמו. פרצופו מוכר לבודדים, בעיקר למגייסי תרומות, לכמה אנשי עסקים, ולתושבי כפר שמריהו, היישוב שבו גדל כילד מבטיח - אולי המבטיח ביותר - ושאליו חזר רק באחרונה, לאחר התפוצצות הפרשה החמורה שבה היה מעורב.
לעומת הנוסעים שלא יכירו את פניו, קלסתרו של אמיר (דוד) מקוב חרוט היטב בזיכרונם של בכירי משרד המשפטים האמריקאי, שטיפלו בפרשת תכנוני המס הלא חוקיים של פירמת ראיית החשבון KPMG, המכונה בפיהם "העלמת המס הגדולה בהיסטוריה של ארצות הברית".
משפטו של אמיר מקוב צילום: בלומברג
מקוב, אחד הנאשמים בפרשייה החמורה ומי שמתואר על ידי רבים המוח שמאחוריה, חתם לפני שנתיים וחצי על הסכם עד מדינה עם הרשויות האמריקאיות, שהעדיפו לוותר לו על שנים ארוכות בכלא בתמורה לראשם של שותפיו העסקיים. לפי תנאי ההסכם נתן מקוב לפני יותר משנה עדות מפורטת נגד כמה מן המעורבים בהונאה, ובחודש שעבר אמור היה לקבל מבית המשפט הפדרלי בדרום מדינת ניו יורק את האישור הסופי לכך שקיים את חלקו בהסכם ולזכות בחירותו. אלא שערעור שהוגש על ידי אלה שהורשעו בעקבות עדותו, ועתיד להישמע בקרוב, דחה את אישור ההסכם. אם יתקבל הערעור, תיפתח הפרשה כולה מחדש, ותשוקתו של מקוב לשוב באופן סופי אל החיים הנוחים בכפר שמריהו תיאלץ להמתין, אולי למשך שנים. לעומת זאת, אם יידחה הערעור, יוכל מקוב לנשום סוף סוף לרווחה.
לא שאלו יותר מדי
ג'ו ג'קובוני הוא מיליונר תושב פלורידה, שעשה את הונו בדרך האמריקאית הישנה והטובה. בשנת 1991, כשהוא צעיר ומלא יוזמה, החליט להקים חברה להפעלת מרכזי תמיכה טלפוניים (call centers). לשם כך לווה כסף מכל מי שהיה יכול והקים אימפריה, ששמונה שנים מאוחר יותר נמכרה ב־22 מיליון דולר. על רווחיו אלה אמור היה ג'קובוני לשלם כ־7 מיליון דולר מס. אבל אז קיבל שיחת טלפון גורלית.
מעבר לקו היתה נציגה של KPMG, אחת הפירמות הגדולות בעולם לראיית חשבון, שטיפלה בענייניו הכספיים של ג'קובוני. לדברי הנציגה, גיבשה הפירמה פתרון מס יצירתי עבורו, כך שלא יצטרך לשלם את המס הנדרש. לשם כך, אמרה לו הנציגה, עליו להעביר סכום של 2.4 מיליון דולר לכתובת באיי קיימן.
"זה חוקי?", שאל ג'קובוני.
"הכל חוקי", השיבה. מאוחר יותר הראתה לו מכתב, חתום על ידי עורך דין בשם ריימונד ראבל, שמציין כי רוב הסיכויים שמס הכנסה יכיר במקלט המס הייחודי. ג'קובוני החליט לא לשאול יותר מדי שאלות, והעביר את הכסף.
ג'קובוני לא היה היחיד שהחליט לא לשאול יותר מדי שאלות. ב־2003 חשף מייקל האמרסלי, עובד לשעבר
ב־KPMG, את פרשת מקלטי המס הלא חוקיים ששווקו על ידי פירמת ראיית החשבון הענקית למאות מלקוחותיה העשירים ביותר. הפרשה, שזכתה לכותרת "הונאת המס הגדולה בהיסטוריה של ארצות הברית", היכתה בתדהמה את המערכת הפיננסית האמריקאית, שנתיים בלבד לאחר ששערוריית אנרון הפילה את פירמת ראיית החשבון ארתור אנדרסון, שהיתה אמונה על ספרי החשבונות של חברת האנרגיה. בוושינגטון נבעתו מהמחשבה שבתוך שנתיים תאבד עוד אחת מהשחקניות המרכזיות בענף ראיית החשבון, שנחשב לענף ריכוזי במיוחד. עד היום נשמעות הערכות כי KPMG ניצלה למעשה על גבה של ארתור אנדרסון, וכי רק החשש לאבד שתיים מתוך חמש הפירמות הגדולות בתחום בתוך שנתיים הביא את מקבלי ההחלטות בוושינגטון לבלוע את הצפרדע ולאפשר ל־KPMG לצאת מהפרשה בקנס כספי בלבד.
מקוב בכפר שמריהו השבוע צילום: אוראל כהן אלא ש־KPMG גם לא היתה הגורם המרכזי בפרשה. כמו בפרשת אנרון, גם בפרשה הטרייה התברר עד מהרה כי מוח גאוני יצר קונסטרוקציה תאגידית מורכבת, שטובי החוקרים התקשו לפענח גם לאחר חשיפתה. היו מעורבים בה לא רק פירמת ראיית החשבון היוקרתית, אלא גם בנקים בינלאומיים שנתנו הלוואות פיקטיביות, ואיים נטולי מערכות מס מסודרות שבהם הוקמו ונסגרו חברות פיקטיביות בלי שרשמו פעילות כלכלית מהותית. המטרה של מקלטי המס הללו, שזכו לכינוי הציורי BLIPS, היתה אחת ויחידה: ליצור למיליונרים אמריקאים הפסדים על הנייר כדי להקטין פיקטיבית את רווחיהם ובכך להונות את רשויות מס ההכנסה בארצות הברית. לפי הערכות משרד המשפטים האמריקאי, יצרה KPMG בדרך זו הפסדים פיקטיביים של כ־11 מיליארד דולר, וחסכה ללקוחותיה המיליונרים תשלום מס בהיקף של מיליארדי דולרים. לפי כתב האישום, KPMG עצמה גרפה משיווק תכנוני המס המורכבים עמלות בסכום של כ־115 מיליון דולר, מהם כ־53 מיליון משיווק הבליפס לבדם.
מאחורי הקונסטרוקציה המורכבת, גילו החוקרים, עמדה חברה לא גדולה, פרזידיו שמה, שהתמחתה בשיווק מקלטי מס לעשירים, וגרפה בעצמה, לפי חישוביהם, כ־150 מיליון דולר מתכנוני המס הבלתי חוקיים, מתוכם כ־134 מיליון דולר משיווק הבליפס. המוחות מאחורי התרמית היו מייסדי החברה: ג'ון לארסון מניו יורק, רוברט פפאף מקולורדו ואמיר (דוד) מקוב מכפר שמריהו.
"המוח מאחורי ההונאה"
אמיר מקוב נולד בדצמבר 1966 לאוולין ומשה, וגדל באחד הרחובות המרכזיים של כפר שמריהו. כאשר חזר לארץ לאחר התפוצצות הפרשה עבר להתגורר באחוזת פאר, שמרוחקת רק כמה בתים מהבית שאותו בנו אמו ואביו, איש עסקים שמשמש דירקטור בכמה חברות עסקיות. האחוזה שבה הוא מתגורר כיום עם אשתו כריסטינה ושני ילדיהם הקטנים מוקפת מצלמות וגדר גבוהה ואינה חריגה בנוף המקומי של המועצה, שרוב תושביה משתייכים לאלפיון העליון של החברה הישראלית. רבים מהם, ובהם ראש המועצה דרור אלוני, מכירים את אמיר מקוב ומשפחתו - אחת המשפחות הוותיקות והמוכרות ביישוב - אך מסרבים בתוקף לדבר על השכן החדש־ישן. אלוני הסכים לומר ל"מוסף כלכליסט" רק כי "מדובר באדם שבנה בית בכפר שמריהו, ומעבר לזה לא אומר לך דבר", ומנהלת בית הספר שבו למד מקוב בילדותו סירבה להתייחס לפניית העיתון.
אבל מעדויות שאסף "מוסף כלכליסט" מצטיירת בכל זאת דמות ברורה של צעיר מבריק, שכבר בילדותו אובחן כמחונן ושולב במסגרות מיוחדות, שסללו לו את הדרך ללימודי תואר ראשון במתמטיקה ובכלכלה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית בבוסטון.
מקוב בספר המחזור של הרווארד "הרבה חברים בקבוצה הזו הלכו ללמוד תואר ראשון באוניברסיטאות אמריקאיות", סיפר גורם המקורב למקוב, וגורם אחר העיד עליו כי "מדובר באחד האנשים המבריקים שהכרתי". דן שמשינס, אחד משותפיו של מקוב האב, סיפר ל"מוסף כלכליסט": "לא ראיתי את אמיר הרבה זמן, מאז שעזב ללימודים בהרווארד, אבל בזמנו הוא עשה עליי רושם של בחור נחמד ואינטליגנטי מאוד".
אבל בעוד מכריו הוותיקים מהיישוב הקטן מגוננים עליו, בין אם על ידי שתיקה ובין אם על ידי הסתפקות בשברי משפטים קצרים, הרי שמכרים מתקופות מאוחרות יותר בחייו היו מוכנים להעיד גם על צדדים פחות נעימים בדמותו. אחד הישראלים שלמד ל־MBA בהרווארד עם מקוב אמר ל"מוסף כלכליסט" כי "אף שהישראלים היו די מגובשים, הוא היה פחות בחבורה שלנו. אני יכול לומר שמההתרשמות שלי מדובר באדם לא צפוי, אחד שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה הוא באמת חושב". חבר אחר ללימודים סיפר כי מקוב הוא "גאון, אבל לא מצטיין בצד האישיותי", ומכר נוסף מארצות הברית ציין כי "הוא אדם מבריק, אבל מבריקים יש הרבה. מדובר באדם דורסני שלא רואה אף אחד חוץ מעצמו, שמכר את החברים שלו. אדם שהעדות שלו הכניסה אנשים לעשר שנים לכלא אף שהוא היה המוח מאחורי ההונאה". עוד מכר אמר כי "אצל אמיר רב הנסתר על הגלוי. במשך השנים נוצרה סביבו הילה של אדם חכם מאוד, וכשהיית יושב איתו לשיחה הוא גם היה די נחמד, אבל היתה הרגשה שאתה לא באמת יכול לדעת מה מסתובב אצלו בראש. באופן מוזר הוא תמיד עבד בגופים שהסתבכו". גם אחד מעורכי הדין בפרשה, עו"ד ריצ'רד שטרסברג שייצג את אחד הנאשמים האחרים, אמר ל"מוסף כלכליסט", כי "כולם במשפט, לרבות התביעה, התייחסו למקוב כאל אדם מבריק, כאל אדריכל הפרשה הזו".
צעד אחד רחוק מדי
את לימודי התואר הראשון בהרווארד סיים מקוב בהצטיינות ב־1991, ובספר המחזור העיד על עצמו שהוא "חובב מוסיקה ותחרויות טריאתלון". לפני שהמשיך ללימודי MBA באותו המוסד הספיק מקוב לעבוד בכמה גופים פיננסיים, בין היתר כסוחר מט"ח בגולדמן זקס. לאחר סיום התואר השני בהצטיינות ב־1994 פנה לעבוד בקרן הגידור LTCM, שהוקמה באותה שנה והדהימה את השוק עם תשואות גבוהות מאוד שנבעו מהשקעות מסוכנות, ובהן השקעה באיגרות חוב של ממשלת רוסיה — שהובילה בסופו של דבר להתרסקותה.
ב־1996 החל מקוב לעבוד בדויטשה מורגן פרנקל, קרן גידור מקבוצת דויטשה בנק, וכל העת המשיך לחפש הרפתקאות בשוק ההון.
ב־1998, מעט אחרי שפרץ המשבר הכלכלי במזרח אסיה, הגיע מקוב לארץ לפגישה עם אפי גילדור. גילדור, טייס לשעבר, הקים כמה שנים קודם לכן עם סוחר האופציות ארווין קסלר את חברת ארביטרייד, שפעלה בתחום המסחר הממוחשב. "היו למקוב קשרים בקוריאה הדרומית, וכשפרץ שם המשבר הכלכלי הוא הגיע אליי והציע לנו להשקיע שם, אבל זה לא נראה לשותף שלי אז לא השקענו. בדיעבד התברר שאמיר צדק, ואנחנו טעינו", אומר היום גילדור.
פנייתו של מקוב לאפיקים לא שגרתיים הגיעה לשיאה שנה לאחר מכן, כאשר חבר לשני פורשי KPMG, ג'ון לארסון ורוברט פפאף. מהעדויות במשפט עלה כי הקשר בין מקוב ללארסון נוצר בסוף 1998, בפגישה עסקית שהתקיימה כאשר מקוב עדיין היה סוחר. ב־1999 הקימו השלושה את חברת פרזידיו, שהיתה מעין בוטיק לשיווק מקלטי מס יצירתיים לאנשי עסקים עשירים. אלא שבמקרה זה כבר היתה היצירתיות בעוכריו של מקוב, והוא ושותפיו לקחו אותה צעד אחד רחוק מדי. את מקלטי המס היצירתיים שלהם הצליחו לשווק ל־KPMG בעבור כמה מלקוחותיה הגדולים ביותר, והם הספיקו לגרוף מהם כ־150 מיליון דולר בעמלות — לפני שעובד הפירמה הארמסלי פנה לרשויות עם מידע על הפעילות הלא חוקית.
שנתיים מאוחר יותר הוגש כתב אישום נגד KPMG ו־19 בכירים שלה ושל חברת פרזידיו, באשמת הונאת רשויות המס. KPMG עצמה הגיעה במהירות לעסקה עם התובע הכללי, שבמסגרתה בוטל כתב האישום החמור נגד החברה. היא הודתה בחלק מסעיפי האישום, שילמה קנס של 456 מיליון דולר, התחייבה לסגור את מחלקת תכנוני המס ללקוחות עשירים והחליפה את צמרת מחלקת המיסוי בחברה, זו שממנה יצאו רוב הנאשמים בפרשה.
שר המשפטים לשעבר של ארה"ב אלברטו גונזלס מודיע ב-2005 על עסקת הטיעון עם KPMG. וושינגטון בלעה את הצפרדע צילום: אי פי אי לאחר הסתלקותה של הפירמה עצמה, נותרו עתה על כתב האישום שמותיהם של 19 הבכירים בלבד, שאותם התכוונו התובעים להפוך לדוגמה, למען יראו וייראו. אלא שביולי 2007 הדהים השופט לואיס קפלן את התובעים כאשר החליט לסגור את התיק נגד 13 מהנאשמים על רקע פגיעה בזכויותיהם החוקתיות. 13 הנאשמים הללו היו עובדי KPMG לשעבר, שהשופט קבע כי התובעים פגעו פגיעה חמורה בזכותם להגנה משפטית כאשר הפעילו לחץ על KPMG שלא לממן את הוצאותיהם המשפטיות. מקוב, שמעולם לא עבד ב־KPMG, וחמישה נאשמים אחרים, ארבעה מהם עובדי KPMG שלא ביקשו מהפירמה לממן את הוצאותיהם המשפטיות, נאלצו לחזות כיצד באבחה אחת הולכים 13 נאשמים הביתה, והם נותרים לבדם על דוכן הנאשמים לספוג את כל הזעם והנקם של התובעים המושפלים (נאשם נוסף, דיויד ריבקין, הגיע כבר ב־2006 להסכם עם התביעה).
העדות המפלילה
חודש מאוחר יותר החליט מקוב כי הוא רוצה לסיים את הפרשה. מדילמת האסיר הוא אולי נהנה בשיעורי המתמטיקה, אבל בחיים האמיתיים היא גרמה לו לסבל בל יתואר, ומקוב ביקש מעורכי דינו לארגן לו פגישה עם נציגי משרד המשפטים האמריקאי. עד מהרה הפתיע את כולם, את התובעים, את העיתונות הכלכלית, ובעיקר, יש להניח, את שותפיו, כשחתם על הסכם עד מדינה. במסגרת ההסכם הודה בסעיף אחד של קשירת קשר לביצוע הונאת מס, הסכים לשלם קנס של 10 מיליון דולר (!) וכן את המסים שמהם התחמק על ידי שימוש בבליפס בעסקיו הפרטיים, שמוערכים בכ־20 מיליון דולר נוספים. נוסף על כך התחייב להעיד על כל הידוע לו, ובכך לסייע לתביעה להכניס לכלא את יתר הנאשמים. בתמורה, אם וכאשר יאושר ההסכם סופית בעוד כמה חודשים, יזכה בחירותו.
בעדותו הסביר מקוב כיצד פעלו תכנוני המס, והודה כי הם הוקמו אך ורק מתוך מטרה ליצור הפסדים פיקטיביים. "למקלטים האלה לא היתה מהות כלכלית, אלא מצג שווא של מהות כלכלית, שאותה יצרנו", העיד מקוב. בהמשך עדותו הודה מקוב כי הבנק שהעניק את ההלוואות לאנשי העסקים (בעדותו קרא לו מקוב בנק A, אולם "הניו יורק טיימס" חשף שמדובר בדויטשה בנק) ידע שאין שום סיכון לאי־החזרתן של ההלוואות שכן הכסף מעולם לא יצא באמת מרשותו של הבנק.
עדותו של מקוב נפרסה על פני ימים, וסייעה להפליל שלושה מבין הנאשמים הנותרים, שגזר דינם ניתן באפריל האחרון. לדברי אחד מעורכי הדין המעורבים בפרשה, עדותו של מקוב היתה משמעותית מאוד, וספק רב אם ניתן היה לבסס הרשעה בלעדיה. בנאומי הסיכום שלהם ניסו התובעים להקטין את חלקו של מקוב בפרשה, וניסו לשכנע את המושבעים כי הוא פותה על ידי לארסון ופפאף, שהגו את רעיון ההונאה והבטיחו לו רווחי עתק. לעומתם, הסנגורים של לארסון ופפאף ניסו לערער את מהימנותו של מקוב, וטענו פעם אחר פעם כי עדותו במשפט שקרית. אבל המושבעים בחרו להאמין לו, ולארסון ופפאף הורשעו בדצמבר 2008 ב־12 סעיפים שונים הנוגעים להעלמות מס כבדות. על לארסון הוטלו עשר שנות מאסר וקנס של 6 מיליון דולר, ואילו על פפאף נגזרו שמונה שנים וקנס של 3 מיליון. ריימונד ראבל, שהיה חתום על הרבה מהמכתבים שסיפקה KPMG ללקוחותיה בדבר סיכויי קבלתם של תכנוני המס על ידי מס הכנסה, נידון למאסר של שש שנים וחצי.
מקוב עצמו חזר לישראל לאחר שסיים להעיד.
* * *
אמיר מקוב מקווה לשוב בקרוב לכפר שמריהו באופן סופי. עסקיו הנוכחיים חשאיים, אולם ידוע שהוא מקדיש זמן לפילנתרופיה. האיש שעד גיל 40 הספיק לעשות מה שרוב אנשי העסקים לא עוברים בחיים שלמים יחליט בוודאי להוריד הילוך. אולי ילמד מתמטיקה, אולי יחליט לכתוב ספר על הפרשה, ואולי יחזור לפעילות עסקית מתונה. בינתיים הוא שומר על שתיקה, וסירב בתוקף להגיב לכל פניות "מוסף כלכליסט".
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
