חוף מצילים

יש לנו צוות של 20 איש שמוכן לקפוץ בכל רגע לחוף בצת עם מצלמות, במקרה שהדחפורים יגיעו", אומר אלמוג ליטמן (20) מקיבוץ גשר הזיו. "בני נוער ומבוגרים שיתעדו את ההרס, יעלו סרטונים ליוטיוב ויעוררו כמה שיותר מהר גל מחאה", הוא מתאר את חוד החנית של הארגון להצלת חוף בצת, שהקים לפני כשנתיים עם רחל כרם, פנסיונרית תושבת הקיבוץ. לא מדובר בארגון בודד במערכה. הוא מהווה חלק ממאבק עממי נגד הבנייה בחופי ישראל, שתופס תאוצה בשנים האחרונות. למעשה, הקו הדק שמפריד היום בין חוף הים הפתוח לעוד פרויקט נדל"ן מורכב לעתים קרובות מקומץ מגוון למדי של אזרחים רגילים, שנזעקים מחיי השגרה כדי להגן על מה שנותר מחופי הארץ - ישראלים בעלי מקצועות שונים שבאים ממקומות שונים בארץ, לאו דווקא קרובים לחוף.

"זה נהיה טרנד, אזרחים מן השורה מובילים יותר מאבקים סביבתיים מפקידי מדינה, ולעתים גם יותר מארגונים ירוקים", אומרת שרון שחף, לשעבר עורכת התוכנית "בולדוג", שעובדת היום כיועצת לארגונים שמבקשים לנהל מאבק חברתי או סביבתי. "אנחנו בהחלט רואים ניצנים של מרד עממי", מוסיף משה פרלמוטר, רכז הגנה על החופים בחברה להגנת הטבע. "ביותר ויותר מקרים, מי שמרים את המאבק אינם הגופים הסביבתיים אלא חבר'ה שמתגייסים בעצמם, אנשים שעוזבים את חיי היומיום שלהם ומנהלים מאבק ממושך, כולל השקעת כסף אישי".

פרופ' דני רבינוביץ צילום: רמי זרנגר

זה לא היה אמור להיות כך: ב־2004, אחרי מאמצים שנמשכו חמש שנים, עבר בכנסת חוק החופים והוקמה הוועדה לשמירה על הסביבה החופית (ולחו"ף), שאמורה היתה לצמצם למינימום בנייה במרחק של פחות מ־300 מטר מקו החוף. אלא שיש יזמים שכאשר החוק סוגר בפניהם את הדלת הם נכנסים דרך החלון, והפרצה נמצאה: החוק אינו פועל רטרואקטיבית, ולכן תוכניות בנייה שאושרו לפני 2004 עדיין תקפות. לפיכך החלו תוכניות בנות עשרות שנים, שעומדות בניגוד גמור למציאות בישראל של היום, לשמש בסיס להמשך הבנייה בחופים. כך בחוף חדרה, למשל, תוכנית מנדטורית מ־1941, שכוללת בנייה על החוף של בתי מגורים, חנויות ואף "בית קברות קטן שמיועד לבני משפחה אחת", נהפכה לפרויקט נדל"ני שעומד לצאת לדרך בימים אלו.

אבל גם יזמי נדל"ן שאיתרע מזלם, ולא השתמרה בארכיונים תוכנית בנייה מנדטורית עבור החוף שעליו הם מעוניינים לבנות, יכולים להירגע: ראש הממשלה נחלץ לעזרתם על ידי יוזמה לביטול הולחו"ף. בשבוע שעבר אמנם הושהתה היוזמה הזו, שנועדה להסיר מגבלה משמעותית נוספת בפני בנייה על חוף הים, אבל גורלה של הוועדה לשמירה על החופים נותר תלוי באוויר, וקשה להעריך כמה זמן עוד תתקיים.

2.5 ס"מ חוף לאדם

"ביטול הולחו"ף הוא אסון, טעות גדולה מאוד", אומר השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, ממפלגתו של נתניהו. "מדובר באסון לאומי", טוען גם פרופ' דני רבינוביץ' מאוניברסיטת תל אביב, לשעבר יו"ר "חיים וסביבה", ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. "מעמידים פנים כאילו הרפורמה תעזור לנו לסגור מרפסת בבית בלי ביורוקרטיה, אבל מה לסגירת מרפסת ולביטול ועדה שמטרתה להגן על חופי ישראל? חוץ מזה, גם בנייה על כל החוף לא תפתור את בעיות הדיור של ישראל ולא תוריד את מחירי הדיור לרוב האוכלוסייה. ביטול הוועדה, או סירוסה ועיקורה במסגרת 'פשרה', הם צעד רע לכולנו, מלבד קבוצת אינטרסים קטנה מאוד של יזמי נדל"ן ובעלי אמצעים".

משה פרלמוטר. "התאהבתי בחופים" צילום: רמי זרנגר

בשורה התחתונה - בין אם בגלל תוכניות ישנות או רפורמות חדשות - מבצת בצפון ועד ניצנים ואילת בדרום, אין כמעט רצועת חוף ישראלית אחת שאינה בנויה או עומדת בפני בנייה חדשה. מתוך כ־200 ק"מ חוף, ממצוקי ראש הנקרה עד לגבול רצועת עזה, נותרו כ־50 ק"מ בלבד של חוף פתוח, המצטמצמים בהתמדה. אם הדברים יימשכו כך, הרי שקו החוף הפראי שהכירו מי שזכו להיות כאן כאשר קמה המדינה ייעלם לחלוטין: ב־1948 נהנה כל תושב בישראל מ־31 ס"מ של חוף. כיום לכל תושב יש 2.5 ס"מ בלבד. זהו חישוב המושפע כמובן מגידול האוכלוסין בארץ, ובכל זאת הוא מלמד משהו על מגמת הבינוי המסיבי שאפיינה את חופי ישראל בשני העשורים האחרונים. "יש איומים לכל אורך החוף", אומר פרלמוטר מהחברה להגנת הטבע.

"חטפנו שוק מהיקף הבנייה"

ליטמן הוא כאמור נציג מובהק של אותם אזרחים שקמים יום אחד להגן על החוף הקרוב לביתם, או ללבם. ב־2008 קרא במקרה ידיעה קצרה בעיתון מקומי, שהודיעה בלקוניות על בניית כפר נופש בחוף בצת, ונזעק. הוא וחבריו מיהרו לקבוע פגישה עם יוחנן דרום, רכז אזור צפון של החברה להגנת הטבע. "יוחנן הגיע לחוף ופרס את המפות על החול", מספר ליטמן, "וחטפנו שוק מהיקף הבנייה. כמה אנשים התחילו להגיד 'זה לא יכול להיות'". כששבו מהחוף הקמפיין יצא לדרך. "במשך שבועיים הדפסנו עלונים, עשינו מסע טלפונים אינטנסיבי, עברנו יישוב יישוב והתקשרנו לכל האנשים שאנחנו מכירים", הוא מספר. "קבענו פגישה במועדון האקונומיה בגשר הזיו, מרתף שפעם היה בו הסופר של הקיבוץ. חששנו מביזיון, שיגיעו שניים־שלושה אנשים, אולי אפילו אף אחד. הגיעו 70 איש".

במסגרת שירות לאומי שעושה ליטמן ("צה"ל לא הסכים לגייס אותי", הוא מספר, "ערערתי וערערתי והם המשיכו להגיד לא, אז הלכתי לחינוך"), הוא מונה ל"אחראי על חינוך סביבתי" בבית הספר סולם צור בגליל המערבי. את השנה וחצי האחרונות הוא מקדיש עם תלמידיו למאבק בתוכנית להפיכת חוף בצת הסמוך לקיבוץ לכפר נופש גדול, שאמור לכלול גם שטחי מסחר ואגם מלאכותי.

אלמוג ליטמן. מגן חוף בצת צילום: גיל נחושתן

הארגון מחולק לצוותים, שכולם מאוישים במתנדבים: צוות הסברה, צוות משפטי, צוות חינוך וצוות שטח. ראשי כל הצוותים נפגשים מדי שבועיים־שלושה - "בבית של מי שאופה את העוגה הכי טעימה" - מתעדכנים, וקובעים תוכניות פעולה להמשך הדרך. בינתיים הצליחו לעצור את תוכניות הבנייה, שהיו כבר על סף מימוש, לארגן על החוף הפנינג בהשתתפות יותר מ־4,000 בני אדם, ולהחתים 25 אלף אנשים על עצומה נגד כפר הנופש. "אנחנו ממשיכים לעדכן את מי שחתם על העצומה, אבל מאוד בזהירות", מציין ליטמן, "לרוב האנשים יש את היומיום שלהם והם לא רוצים לשמוע על כל עדכון במאבק, אפילו במייל. חשוב להתייחס לזמן שלהם בכבוד".

"הגרעין הקשה של המתנדבים מורכב מכ־50 איש מרקע מאוד מגוון ומכל היישובים פה באזור", מוסיף ליטמן, שגאה במיוחד על הצטרפותם למאבק של חמישה בני נוער מהיישוב הבדואי עראב אל־עראמשה, שסמוך לקיבוץ. הם שמעו על המאבק דרך אב הבית של בית ספר סולם צור, תושב עראב אל־עראמשה.

אופנוענים בשחור

הדבר החשוב ביותר במאבקים מסוג זה הוא היציאה לשטח, מדגיש ליטמן. "הקמנו קבוצת פייסבוק והשתמשנו בה לתיאומים וכדי ליצור מודעות, אבל אין תחליף ליציאה לחוף, לפגוש בן אדם משחק עם הילדים שלו בחול, ואז לבוא ולדבר איתו -בצניעות, לא באגרסיביות - ולומר לו, 'אדוני, איפה שהילד שלך משחק עכשיו הולכת להיות מוקמת וילה מספר 3'". את צוות ההחתמות של מטה המאבק הובילה נערה בת 18 מהקיבוץ, שאימנה את אנשיה בפשיטה על ריכוזי מוחתמים פוטנציאליים. "יום אחד ארבנו בתחנת הדלק ליד הקיבוץ", מספר ליטמן, "בדיוק הגיעה שיירת אופנוענים מהנגב, 50 איש בחליפות שחורות, כמו בסרטים. הסברנו להם על המאבק, ובום - קיבלנו עוד 50 חתימות".

ד"ר עודד כהן. מגן חוף ניצנים צילום: אילן ספירא

אבל מאבק עולה כסף, וליטמן מעריך את עלות המלחמה על חוף בצת עד כה בעשרות אלפי שקלים, שהגיעו ברובם מתרומות של אנשים פרטיים, מלבד תרומה אחת של 15 אלף שקל מקרן "שורשים לסביבה ירוקה". בשלב הראשון של המאבק, כשהיה צורך במישהו שיממן פליירים משוכפלים ודלק לנסיעות, שילם ליטמן מכיסו 1,500 שקל, "סכום רציני בשבילי. אין ברירה", הוא מסביר, "פתאום צריך 200 שקל, מישהו שם כסף על השולחן ויודע שלא יקבל את זה חזרה".

כמה חודשים לאחר תחילת המאבק ביקשו יזמי כפר הנופש, ג'קי בן זקן והרצל ציוני, להיפגש עם ראשי הארגון. הפגישה, שארכה כשעה וחצי, התקיימה במשרדי החברה להגנת הטבע בסמוך לנהריה. "היזמים היו נחמדים", מעיד ליטמן. "אין להם קרניים ואין להם זנבות. זו היתה פגישה בלתי אמצעית, ולמען האמת אנחנו עשינו פדיחה והגענו באיחור. הם אמרו: 'תשמעו חבר'ה, לא חשבנו שכל כך הרבה אנשים יתנגדו לתוכנית הזו'". לאחר משא ומתן נוסף והמשך פעילות, הסכימו היזמים לסגת מתוכניות הבנייה על החוף בתנאי שיקבלו קרקע אחרת ממינהל מקרקעי ישראל, אבל הקרקע טרם התקבלה. קיימת אפשרות שהבנייה על החוף תתחדש אם לא יימצא פתרון בקרוב, וליטמן אומר שהמאבק נשאר עם יד על הדופק, "במקרה שהיזמים יתחילו לשים גדרות בשטח".

אסף קובי. "אהבתי טבע מילדות" צילום: רמי זרנגר

שלטון היזמים

המאבק של ליטמן וחבריו הירואי ומעורר השראה, אבל גם בעייתי. אם אזרחיה של המדינה הם קו ההגנה המרכזי של חופיה, מה יקרה כשייאלצו לשוב לעבודתם או למשפחתם, או שסתם יימאס להם? "אני רואה אנשים פרטיים עוזבים את חיי היומיום שלהם ומנהלים מאבקים", אומר פרלמוטר. "יש בזה משהו שהוא מצד אחד מדהים בצורה בלתי רגילה, אבל לפעמים אני חושב: 'וואלה, איך הם ימשיכו את כל הדרך?'. מאבקים כאלו מתנהלים לאורך שנים, ויכול להיות בהם משהו מייאש. הוסר איום אחד, מגיע איום חדש".

"בעבר היה משולש שווה צלעות: הציבור, הרשויות והיזמים. היום זה נהפך למשולש חד־זווית, בשליטת היזמים", טוען פרופ' רבינוביץ'. "היתרון של היזמים ברור: יש להם נחישות, יכולות מקצועיות גבוהות מאוד של ריכוז זמן ומאמץ, ומוטיבציה ברורה מאוד. ברור להם בכל נקודה ונקודה למה הם נמצאים במשחק הזה. לעומת זאת, עבור הפקיד הממשלתי שתפקידו להגן על הזכויות הערטילאיות של הציבור, הסיפור הרבה פחות ברור. הפקיד אמור לזכור, באיזשהו מקום בראש, שהוא מייצג מאות אלפים, אולי מיליונים, שהם בעלי עניין בחופים, אף שקולם אינו נשמע ואין להם כוח פוליטי נראה לעין. זה מחייב מעורבות הרבה יותר גבוהה של הציבור".

"המדינה לא מבינה את התפקיד שלה", טוענת שחף, "כשאחד מחברי הוועד להצלת פלמחים, אדם מבוגר, פגש במקרה את גלעד ארדן וחבר כנסת נוסף בכנס בשדרות, הוא ניגש ושאל אותם: 'מה אתם עושים למען פלמחים?', והם ענו לו: 'שמע, גש למשרד הפנים, תבקש מסמכים כאלה וכאלה'. סליחה? אין לאיש הזה עבודה? זה הג'וב שלכם!". ליטמן קיבל רושם טוב יותר מהשר להגנת הסביבה: "ארדן הרבה יותר טוב מגדעון עזרא, קודמו בתפקיד", הוא אומר. "עזרא לא עשה הרבה, וארדן לעומת זאת אמר במפורש שצריך למנוע את הבנייה בחוף בצת וגם פנה למינהל מקרקעי ישראל בנושא. לפחות הוא מביע את דעתו באופן ברור".

פרופ' רבינוביץ' מונה סיבה נוספת לגישת הרשויות ולניסיון לביטול הולח"וף: התפיסה שבנייה היא תמיד הישג. "אנשים שנכנסים לשירות הציבורי רואים עצמם, מתוך כוונות טובות, כאנשים שתפקידם זה לאפשר, לשחרר חסמים. אם בסוף הקדנציה שלך נבנה בניין חדש אז הנה, השגת משהו פיזי, ממשי, יש לך קבלות. אם 'בסך הכל' השארת את החוף כפי שהיה, אז ההישג שלך פחות ברור".

עסק לאנשים אופטימיים

"אני לא גרינפיס ולא עמותה ירוקה", מבהיר עו"ד אורן שבת בתחילת שיחתנו. "אני עורך דין מסחרי, לא מפגין שמתרוצץ כל היום על החוף עם קסקט ומכשיר קשר". ואף על פי כן, כבר שלוש שנים ששבת נאבק בבנייה על מצוקי הים של נתניה, נכס טבע ארצישראלי יוצא דופן שבשנים האחרונות מתנהלת בו בנייה לצורכי מלונאות ומגורים. שבת נאבק כמו עורך דין: מציק לעירייה במאות תכתובות, פונה למשרדי ממשלה ולמבקר המדינה, מגיש עתירות מינהליות, מערער, ומגבה הכל בתיעוד מצולם ומפורט שגם עולה לרשת. כשכותבים בגוגל "מצוקי נתניה" האתר שלו עולה ראשון.

"ב־20 השנים האחרונות נתניה איבדה כמאה דונם כתוצאה מנסיגת המצוקים", אומר שבת, "ערך כלכלי וסביבתי אדיר, שלא לדבר על הסכנה הבטיחותית. אני מסתובב ברצועת החוף ורואה את הדברים בעיניים. המצוקים מתפוררים גם בגלל שינויי האקלים ועליית מפלס מי הים, אבל גם כי במשך עשרות שנים, וביתר שאת בעשר השנים האחרונות, ממשיכים להעניק אישורי בנייה על מצוק החוף.

"המאבק נושא פרי בהיבטים מסוימים", נזהר שבת. "כרגע למשל נבנית טיילת חדשה, תוך הוספת אלמנטים של ייצוב המצוק, בזכות המאבק. האם אני מרוצה? זה הרע במיעוטו. מוטב היה לא לבנות טיילת. אבל אם בונים לפחות שידאגו לבטיחות".

שבת החל את המאבק ב־2006, כשגילה שהמצוק שסמוך לביתה של סבתו, שבתור ילד זכר אותו כמשטח רחב ידיים שעליו היה משחק עם אחיו, התפורר וכמעט נעלם. "ראיתי את נוף ילדותי נעלם לנגד עיניי", הוא אומר, "שלחתי מכתב למהנדס העיר, והוא כתב לי שהעניין מטופל. הראיתי את המכתב לסבתא ונרגעתי. אחרי שנתיים התברר לי שהמצוקים ממשיכים להתפורר והבנייה ממשיכה, והבנתי שאי אפשר לסמוך על הרשויות שיעשו מה שצריך. הסיפוק שלי הוא שהיום כל ילד בנתניה מכיר את בעיית המצוק ויש לו דעה ברורה בנושא. אבל זה לא אומר שהבנייה מפסיקה בפועל".

"במאבקים מהסוג הזה אנשים פרטיים מצפים לפעמים שמיד לאחר הצעד הראשון הם ינצחו", מתרה פרופ' רבינוביץ', "וכשזה לא קורה אין להם כוח לצעד השני והשלישי. יש פתגם גרינלנדי ידוע, 'אם הלכת כל כך הרבה עד שאתה מרגיש שאין לך כוח לעשות עוד צעד אחד, דע שהגעת למחצית הדרך'. לעתים תכופות נקודת ההתחלה קשה מאוד: קבוצת אזרחים שמרגישה מקרית וקטנה עומדת מול כוחות חזקים ומגובשים, מנסה לעצור פרויקט שנראה כבר מאוד מתקדם. זה עסק לאנשים אופטימיים".

כדי להאמין שאפשר להציל את חוף ניצנים נדרש יותר מקורט אופטימיות. אחרי הפינוי מגוש קטיף הכוונה היתה ליישב חלק מהמפונים ביישובים חדשים בחולות ניצנים, שהם האזור החולי הגדול ביותר במישור החוף (כ־20 קמ"ר). רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע טענו שאפשר ליישב את המפונים גם בלי להרוס את אחד מאתרי הטבע המדברי היפים בישראל. לבסוף, באחד מאותם הסדרים משונים שמדינת ישראל מתמחה בהם, הוחלט שחולות ניצנים יוכרו כשמורה, ובתמורה להסרת התנגדות רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע ייבנה בלב השמורה כפר נופש גדול. מה עניין כפר נופש למפוני גוש קטיף? לכאורה הכפר אמור לספק עבודה למתיישבים החדשים, אף שלא ברורה מידת העניין שלהם בעבודה במלונאות, ואין כל ביטחון בנוגע למספר הידיים העובדות שיידרשו בכפר, בהנחה האופטימית שהוא יישאר כזה ולא יוסב בהליך מזורז לדירות מגורים, כפי שקרה כבר בפרויקטים כמו סי אנד סאן בתל אביב. פרופ' פועה בר קותיאל מאוניברסיטת בן־גוריון, שחקרה את אזור ניצנים, כתבה שתוכנית כפר הנופש "תהיה בכייה לדורות. לעולם לא נוכל לשחזר או לשקם את הנזק".

זהו המצב הבלתי נמנע כביכול שד"ר עודד כהן מבקש לעצור. הוא בן 36, תושב אלפי מנשה, ואת הדוקטורט שלו, על מיני צמחים פולשים, עשה בניצנים וכך נקשר למקום. לפרנסתו הוא עובד בפרויקט של מכון וולקני לגידול צמחים במים מושבים (מי מכבסה וביוב, בין השאר). כיום הוא הלוחם הראשי להצלת ניצנים.

כמה שעות לאחר ששמע לראשונה על תוכנית כפר הנופש בכנס אקדמי על חולות ניצנים, החל לגבש צוות של חוקרי אקדמיה, שיקרא באופן קולקטיבי למניעת ההרס בניצנים - אם סיבות הקשורות בהגנת הסביבה סתם אינן משכנעות את הרשויות, אולי הטיעון המדעי יצלח.

"אני רואה את זה בעיניים", הוא אומר, "היום החולות פה, מחר הם כבר על המשאית של הקבלן. בתוך חודש אני רוצה להקים צוות של חוקרים שיישבו ביחד ויגנו על החולות". בינתיים הוא נהפך למומחה לאזור, ואוגר בביתו אוסף של תסקירי שטח ותצלומי אוויר שמהם עולה היקף הנזק שכפר הנופש אמור לגרום.

אורן שבת. "המצוק עליו שיחקנו כדורגל התפורר" צילום: אילן ספירא

"שמורת הטבע בניצנים נראית כמו שעון חול", מסביר כהן, "בכל אחד מצדי שעון החול יש שמורה, ואמצע השעון, שם אמור לקום כפר הנופש, אינו מוגדר כשמורה. מבחינה סטטוטורית זו אינה שמורה, אבל מבחינה פיזית זה לב השמורה, וזה גזר דין מוות לבעלי החיים באזור — גיריות, מריון חולות, גרביל החוף, ירבוע מצוי וכוח אפור, טורף־על והלטאה הכי גדולה בישראל. מינים שקיימים כאן מאות ואלפי שנים וזקוקים לדיונות החול האלו. המינים האלה עמדו במסע הארוך מהסהרה באפריקה, אבל כפר הנופש הוא גזר דין מוות בשבילם".

בדיוק בגלל העניין הזה, בתוכנית הבינוי של ניצנים מסומנים 300 המטרים של החוף כ"מסדרון אקולוגי", המיועד למעבר בעלי חיים. "מדעית זה פשוט לא מתקבל על הדעת", טוען כהן, "הרוח והים והמליחות לא מאפשרים לחוף להיות מסדרון עבור בעלי החיים האלה. כשמתקרבים לחוף ים רוב הצמחים נעלמים, לא כל שכן בעלי חיים. מה גם שחוף ניצנים הוא חוף רחצה מאוכלס ומסודר שמספק שירותים לירושלמים ולאנשים מבאר שבע ומהשפלה, ואין סיכוי שבעלי חיים יוכלו לעבור בשטח הזה בשלום. כל מי שמכיר את השטח יודע שבפועל אין כאן מסדרון אקולוגי".

עד שהצוות האקדמי יקום, כהן מכתת את רגליו, פונה לארגונים ירוקים וממשלתיים, שולח מכתבים, עושה טלפונים לכל מי שמוכן להקשיב. "אין לי ניסיון במאבקים ירוקים", הוא אומר, "אבל התחושה שלי היא שבכל הגופים יש אנשים טובים, ובכל זאת הטבע ממשיך להיעלם".

מאבק חוצה מעמדות

"אני רוצה שהצלת ניצנים תהפוך לסמל", מוסיף אסף קובי, סטארטאפיסט ירושלמי, משותפי המאבק על ניצנים ומייסד עמותת "חופים לנצח". העמותה אמורה לאגד את המאבקים העממיים מחופי ישראל השונים, ולהגביר את כוחם על ידי שיתוף פעולה בין כל החופים.

קובי, שלמד מינהל עסקים באוניברסיטת פלורידה ועוסק בפיתוח עסקי, לא תמיד היה חובב טבע. השינוי קרה לאחר שפגש בהקרנה פומבית של הסרט "שיטת השקשוקה" את חיים בלומברג, פנסיונר וחבר הוועד להצלת פלמחים. קובי סירב להאמין לתיאוריו של בלומברג על ממדיו של השטח שעומד להיות מופקע לטובת כפר הנופש במקום. הוא רצה לראות את הדברים בעיניים, והיה מוכן לוותר על יום עבודה בשביל זה. למחרת הסרט נסע לפלמחים, מלווה בידידתו, סטודנטית להוראה בשם אולגה מלמד, ונפגש שוב עם בלומברג. "איפה גבולות השטח שדיברנו עליו?", שאל קובי, ובלומברג, במקום לענות, הצביע על גבעה תלולה סמוכה. השניים טיפסו אליה בשתיקה. "תסתכל מסביב", רמז חיים. "רחוק אל תוך האופק, לכל כיוון שהסתכלתי, החוף נחסם בגדר הפח של היזמים", אומר היום קובי. עד שסיימו לרדת מהגבעה החליטו מלמד וקובי להקים את "חופים לנצח".

כמה שבועות אחר כך יצאה העמותה לדרך. "להקים עמותה זה כאב ראש רציני", אומר קובי. "רישום עולה 1,000 שקל, וצריך גם רואה חשבון ומנהל חשבונות וייעוץ משפטי. בסך הכל רציתי לארגן אנשים לפעולה, ומפה לשם מצאתי את עצמי מנהל חברה. חייבים להפחית את הביורוקרטיה שכרוכה בעניין הזה כדי לעודד אנשים להיות יותר מעורבים". אבל למרות הקשיים הרימו מלמד וקובי את האירוע המשמעותי הראשון שלהם, "פסטיבל חופים", שבו כיכבו בהתנדבות ברי סחרוף, מוש בן ארי ואמנים נוספים. לפסטיבל הגיעו 10,000 איש, שסייעו ליצור לחץ ציבורי לעיכוב הבנייה בפלמחים. "יש הרבה משפחות שלא יכולות להרשות לעצמן יציאה לבריכה, והחוף הוא אחד הבילויים האחרונים שאנשים יכולים לצאת אליו חינם", מסבירה שחף את ההיענות הגדולה לאירועים מסוג זה, שמככבים תכופות ברפרטואר המאבקים העממיים על החוף.

"המאבק על החוף חוצה מעמדות", מוסיף פרופ' רבינוביץ', "הבנייה רעה לכולם, חוץ מלקומץ היזמים והאנשים שיקנו את הדירות על החוף. מה, עשירים לא רוצים חוף ים פתוח?".

"בקרוב לא יישאר על מה להילחם", מתריע קובי. "כדי להציל את החופים המאבקים השונים חייבים להתאגד. איך נוכל להסתכל לילדים שלנו בעיניים אם נביא אותם לחוף שאנחנו הכרנו, ובכניסה יגיד להם שומר: 'סליחה, החוף סגור למשפחת מנדלסון ייזום נדל"ן בע"מ'?".