בלעדיך אני חצי בן אדם
ישראל היא אימפריה של מחשבים נישאים. את המכורים אפשר כבר למצוא בכל גיל ומגזר, בכל קרון רכבת או בית קפה. מבחינתם, זה לא ביזנס ולא פלז'ר, אלא חלק בלתי נפרד מהגוף. תיעוד מצולם של התמכרות המונית
היתה לי סיבה טובה לקנות לפטופ. משהו שקשור לאפשרות המלהיבה לכתוב במקום הכי קרוב לחיק הטבע - עם השמש, הרוח והמולת הרחוב - במרפסת הקטנה אך המרווחת שהיתה לי אז. לקח לי שבוע לרדת סופית מהרעיון הזה, ומאותן סיבות ממש. הלפטופ כבר נשאר. אבל הוא לא השתלב בשום מקום. לא בישיבה על המיטה בשבת בבוקר, לא בחצי שכיבה בים, לא על הברכיים בפקקי תנועה, גם לא בשירותים.
בעלי לפטופים מכירים היטב את טקס מציאת תנוחת השימוש המדויקת, זו שאינה שוברת את העצמות ומשאירה אופציה לצאצאים בעתיד. יש כזו (באינטרנט מכנים אותה "תנוחת העכביש הבורמזי", לא אפרט כדי לא לפגוע בקוראים רגישים), אבל היא דורשת גמישות של פרוקי רגליים, יציבה קשיחה כבטון וסחוסים טריים מהניילון. לרוע המזל, זה בדיוק מה שחסר לסוג הטיפוסים שנדרשים ללפטופ מלכתחילה. בקיצור, גם אני עברתי לשבת בבתי קפה.
בתי הקפה מלאים בפגועי התנוחה הבורמזית. אפשר לזהות אותם לפי הזיפים הקצרים, הקפה הפושר והבהייה המרוכזת בפייסבוק. סופרים, יזמים, יועצים - טוב, נו, מובטלים - כולם מחוברים לרשת אלחוטית אחת, וכולם לבד מול המסך. הם לא היו מעזים ללכת לבד לסרט, אבל המסך הזה מספק מסיכה של רצינות, של עבודה.
ואז הגיעו הנטבוקים. קהילת הלפטופיסטים הקטנה, שהיתה פעם גברית, ממושקפת וחוכמולוגית, התרחבה לכל מי שטרם חגג יום הולדת 35. המחיר הזול, תת־המשקל והצבעוניות צירפו למועדון בעלי הלפטופים אוכלוסייה חדשה: סטודנטיות, תיכוניסטים וילדים. בזכותם לא צריך עוד להעמיד פנים שמדובר בעבודה. עכשיו הלפטופים כבר מפוזרים על הדשא באוניברסיטה, בין החנויות בקניונים, על ספסלים בשדרה, ברכבת, בצימר. על כל הצגים משחקי פייסבוק, עדכונים בבלוג ואתרים שורפי זמן. ישראל אימצה את הנטבוקים מהר ומכל הלב, והפכה אותם לטריוויאליים כמו הסלולריים. בזק אפילו מוכרת אותם, כנהוג בז'אנר, ב־36 תשלומים.
לאחרונה אני מוצא את עצמי יותר ויותר עם הלפטופ, מחובר לכל מקום ומרגיש קצת בשום מקום. עם כל האינטרנט בתוכו, הוא נהפך לחור שחור נייד, זמין תמיד לנתק אותי מהמציאות. זוכרים את הפרסומת הישנה לפלאפון, שהבטיחה להפוך שעה אבודה לשעת עבודה? פתאום הבנתי: אף אחד לא הבטיח שנקבל שעה פנויה במקום.
אורן הוברמן
"עוקב אחרי המים". באר בנים בכפר הס, רביעי בצהריים
ראובן נוה, 87, חבר מושב בני דרור, גר בדיור מוגן במושב. עובד בארגון עובדי המים, מתחזק מאות בארות ומאות משאבות להגברת לחץ (בוסטרים). משתמש בנטבוק של פוג'יקום לצורכי עבודה. "אני עוקב אחר הבארות השונות, שהמערכות האלקטרוניות שלהן מחוברות לאינטרנט, ומקבל מידע על פעילותן. יש לי בבית עוד לפטופ, שיושב על השולחן".
ראובן נוה צילום: דור גרבש
"בבית קשה להתרכז". בית קפה בתל אביב, שני בצהריים
מאיה גלוטמן, 25, תל אביב, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותיאטרון. משתמשת בלפטופ של טושיבה כדי למצוא עבודה ולצרכים אישיים.
"התקלקל לי המחשב הנייח, אז לקחתי לפטופ מאמא שלי. יש לה עוד אחד, קטן יותר, לנסיעות. אני יורדת איתו הרבה לבתי קפה, כי אני לא מצליחה להתרכז בבית, מחפשת עבודה, כותבת ושולחת קורות חיים".
מאיה גלוטמן צילום: דור גרבש
"כמו סטודיו נייד". פארק הירקון בתל אביב, שבת אחר הצהריים
גליה רוזנפלד, 32, תל אביב, מעצבת אופנה וצורפת עצמאית ומורה בתחום. משתמשת בלפטופ של דל לעבודה - תיק עבודות, עיבוד תמונה, חיפוש מידע - ולשימוש אישי, בעיקר צפייה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה.
"הוא בעצם כמו הסטודיו הנייד שלי. מגיעה איתו גם לים וגם לגינות של הכלבים אם יש לי דדליין ואני צריכה להוציא את הכלבה, שתרוץ חופשי, זה אידיאלי".
גליה רוזנפלד צילום: דור גרבש
"עוצר בצד הכביש וגולש". בית קפה בטירה, רביעי אחר הצהריים
איימן סמארה, 41, טירה. בעלים ומנכ"ל סמארה תקשורת שיווקית, משרד פרסום המתמחה במגזר הערבי משתמש ב־HP pavilion לעבודה - לחלק משימות, לטפל במיילים, להתעדכן באתרים ערבים, לאשר מודעות. "מחוץ למשרד אני תמיד עם הלפטופ, אפילו ברכב - אני עוצר לפעמים בצד הכביש וגולש".
איימן סמארה צילום: דור גרבש
"זה המוח הקטן שלי". חנות לאופנת רחוב בתל אביב, שני בצהריים
טל חן, 26, תל אביב, סטודנטית לעיצוב גרפי וצורבות, עובדת בחנות ומשתמשת בלפטופ של hasee "כדי להעביר את הזמן בעבודה - לשמוע מוזיקה, לדבר עם חברים במסנג'ר, לשחק". הלפטופ הוא סוג של מוח קטן שלי".
טל חן צילום: דור גרבש
"יוצאים לספוג אווירה". בית קפה בתל אביב, יום רביעי בערב
מורן ושלומי טוויק, 32 ו־34, תל אביב. רואת חשבון שעוסקת במערכות מידע ויועץ מערכות מידע. משתמשים בלפטופ ("גדול ומסורבל") של לנובו לעבודה ובידור.
מורן ושלומי טוויק צילום: דור גרבש
"זה המחשב הביתי, ואנחנו אוהבים לקחת את הבית לבית קפה. אנחנו עושים את זה לפחות פעם בשבוע, יוצאים עם העבודה לספוג קצת אווירה בשעות הערב המאוחרות, כשבתי הקפה יותר רגועים. לפעמים באים עם שני הלפטופים, אוכלים אחרות ערב, עובדים ובין לבין רואים איזה סרטון מגניב ביוטיוב או מחליפים רשמים על אפליקציות חדשות לאייפון. זה הרבה יותר נחמד מלשבת בבית מול המחשב".
"מלמדת בכיתה עם המחשב הפרטי שלי". רכבת מאשדוד לחיפה, יום שלישי בוקר
סימה ששון, 56, אשדוד מורה לחינוך מיוחד לליקויי שמיעה באשדוד. משתמשת בלפטופ של יבמ ("מתנה מהחתנים") לצורכי העבודה - הכנת אמצעי הוראה, המחשה והדרכה והכנת דו"חות - וגם בנסיעות עם הנכדים, שייראו סרטים ושירים.
סימה ששון ברכבת צילום: דור גרבש
"המחשב איתי רוב הזמן. לא בכל הכיתות יש מחשבים, ואני משתמשת במחשב הפרטי שלי, מחברת לברקו ומעלה את החומר שאני צריכה. לא תמיד אפשר להסתפק במה שמשרד החינוך מקצה, וחבל שהוא לא קונה לנו את המחשבים".
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
