קיבוץ דיבידנדיה ב'

בפעם הראשונה בחיי ראיתי מכתב מהבנק כשהייתי בן 11, בתחילת שנות התשעים. עותק משוכפל של המכתב התפרסם ב"בבית", עלון הזירוקס השבועי של קיבוץ כפר בלום, וחולק למשפחות החברים. לא אעמיד פנים שאני זוכר בדיוק מה היה כתוב שם, אבל את מה שקרה אחר כך אני זוכר. כונסה אסיפת קיבוץ וטיכסו עצה, מה אפשר לתת לנבלות מהבנקים כדי שיעזבו אותנו. הפור נפל על מחשבים, שהיו אז נדירים ויקרים, ומרכזי הענפים התבקשו לפשפש במחסנים ובמשרדים, אולי יימצאו כמה גרוטאות שאפשר למסור כדי שהבנק לא ייקח את הכלים האמיתיים שהיו אמורים לפרנס אותנו, הקומביינים והטרקטורים של גידולי השדה.

עסקת חייכם: כל השירותים, תמורת אלף שקל כמה עולים החיים בקיבוץ החדש יוני שדמי, 8 תגובות לכתבה המלאה 

העיקול לא בוצע מעולם, אלא נדחה ונדחה איכשהו באחד מאותם טריקים קיבוצניקיים ידועים. במקומם קיבלנו משהו הרבה יותר גרוע: ועדה קרואה של משרדי האוצר והפנים, להחלפת המנהלים של הקיבוץ. זו היתה השפלה אמיתית. "זה מבייש, כשאומרים לך שאתה לא יכול לנהל את עצמך", אומר פרופ' דן לבנון, כיום ממלא מקום יו"ר ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ.

כפר בלום לא היה יוצא דופן. מתחילת שנות השמונים הפסידו רבים מהקיבוצים סכומים גדלים והולכים מדי רבעון. השורה התחתונה הקולקטיבית של הקיבוצים ב־1981 עמדה על מינוס 288 מיליון שקל, והמצב הוסיף להידרדר בשנים הבאות. ב־1991 דו"ח של משרד ראש הממשלה כבר קבע שכרבע מהקיבוצים מצויים ב"מצב קשה ביותר" ויתקשו להחזיר את חובותיהם. הקיבוצים הגיעו לסף פירוק, ואחת ההצעות שעלתה בתנועה היתה לבקש מאונסק"ו שיכריז על הקיבוץ אתר מורשת עולמית, ואולי כך לקושש מעט סיוע.

קיבוץ כפר בלום צילום: אפי שריר

אבל בתחילת העשור הקודם, כשנדמה היה ש־20 שנות שפל כלכלי פירקו כמעט כל מה שנשאר מהמותג "קיבוץ", החלה להגיח ממעי התנועה הקיבוצית חיה חדשה, שמוכיחה אפקטיביות כלכלית וצוברת רווחים, אבל גם שומרת על שוויון מסוים בין החברים, דואגת לחלשים ולוותיקים, ומבססת שוב קהילה פעילה. בניגוד למה שקרה בברית המועצות לשעבר, התמוטטות הסוציאליזם בקיבוץ לא הובילה לקפיטליזם חסר מעצורים ולפערים עצומים בין עניים לעשירים, אלא ליצירתו של מודל חדש לגמרי, שייתכן שאין דומה לו בעולם. קיבוץ 2.0, אם תרצו. כפר בלום, תל יוסף, מעגן, כפר גלעדי, עינת וניר־עם הם בין עשרות הקיבוצים מכל רחבי הארץ שהצליחו להיחלץ ממצב כלכלי קטסטרופלי ולעלות על דרך הרווחיות והרווחה.

"המצב התהפך", אומר דורון סט, ראש המחלקה הכלכלית של התנועה הקיבוצית. "פעם כשהיינו באים למשרד האוצר או לבנקים היו מסתכלים עלינו כמו על קבצנים. היום החברים יכולים להרים את הראש. החזרנו את רוב החובות, הוכחנו שאנחנו יודעים לנהל עסק. הם הבינו שמילה של קיבוצניקים זו מילה".

65 מ־272 הקיבוצים רשמו בשנה שעברה רווח נקי של יותר מ־10 מיליון שקל כל אחד, ומספר הקיבוצים שהפסידו יותר מ־2 מיליון שקל ירד בכ־20% בהשוואה לשנה שלפניה. הרווחים של כפר בלום, שכאמור היה על סף התמוטטות, זינקו כמעט פי עשרה בעשור האחרון, והיקף הייצור גדל פי חמישה.

בעקבות התפתחות המודל החדש וההצלחה הכלכלית שבצדו חוזרים לקיבוץ בני הדור השלישי שעזבו לעיר, ומגיעות גם משפחות חדשות. בתנועה הקיבוצית הודיעו כי 2008 היתה שנה של "מהפך דמוגרפי": יותר אנשים מצטרפים לקיבוץ מאשר עוזבים אותו. יותר מ־150 קיבוצים קולטים חברים חדשים, זינוק של 100% לעומת המצב ב־2005. מ־2004 הצטרפו לקיבוצים יותר מ־3,500 חברים חדשים. "כמעט כל הבתים כאן מאוכלסים", מספר יוסי טל, מנהל הקהילה בכפר בלום. "ואם היו לי עוד 30 דירות הייתי ממלא אותן צ'יק צ'ק. יש לנו רשימת המתנה ארוכה".

הרפורמות הקיבוציות החדשות, שעומדות מאחורי הביקוש הזה, מציעות חיים היברידיים: כל חבר מקבל משכורת שונה, בהתאם לעבודתו ובכפוף לכמה שהמעסיק מוכן לשלם. המנהל כבר לא מרוויח כמו הפועל, וחלק לא קטן מחברי הקיבוץ עובדים מחוץ לו. במקביל פועלים בקיבוצים מנגנונים מורכבים לסיוע הדדי ולמניעת פערי שכר של אלפי אחוזים נוסח ישראל הלא קיבוצניקית דהיום. מדובר במודל חדש, שמעודד תחרות ומאפשר לחברים החזקים להשתכר יותר מהחלשים, אבל לא מותיר את הקיבוצניק במלחמה דורסנית של כולם נגד כולם. במצב כזה, לא רק סוציאליסטים רוצים להצטרף לקיבוץ, אבל דלתות הקיבוץ כבר לא פתוחות לכל המעוניין. הימים שבהם הקיבוצים היו נואשים לדם חדש חולפים. לקיבוץ עינת, למשל, הצטרפו בשנה שעברה 30 משפחות - מתוך 200 שניסו להתקבל.

לא אסיפת חברים, חברת אחזקות בע"מ

הדבר הכי חשוב שהקיבוצניקים עשו כדי להחזיר לעצמם את מפתחות העסק ואת הכבוד היה לזרוק את ערכי הדמוקרטיה לפח, או לפחות לטאטא אותם הצדה. "הפרדנו עסקים מקהילה והתחלנו לנהל עסק כעסק", מסביר דן לבנון, ממובילי ההנהלה הכלכלית של כפר בלום ומי ששימש בעבר יו"ר המועצה האזורית גליל עליון. "בקיבוץ המסורתי היתה אסיפה והיא החליטה הכל, משרוך נעל והלאה. יושבים 150 חברי קיבוץ וצריכים לקבוע אם לפתוח פס ייצור חדש למפעל או לקנות מקרר חדש למטבח של החברים. זאת היתה ערבוביה בלתי ניתנת לניהול".

ישראל דגאי מעינת: "החיים זה מירוץ, ואף פעם לא נהיה שווים. הערכים של העבר מתאימים לעבר, והדבר הכי גרוע זה לא להסתגל. לי מספיק שביל אופניים ליד הבית, אבל הילדים שלי רוצים כביש גישה לרכב גדול. אז סוללים. זו רוח הזמן" צילום: עמית שעל

נרדפים על ידי חובות תופחים וקופות מצטמקות, 180 קיבוצים בחרו בשינוי: העסקים הופרדו מהקהילה, ולכל עסק הוקם חשבון בנק נפרד ודירקטוריון נפרד, שאוכלס באנשי מקצוע מחוץ לקיבוץ. העסקים כונסו על פי רוב תחת חברת אחזקות בע"מ שהקיבוץ הקים. הרפת לא נוגעת בכסף של הלול, והמימון להצגת חג הפסח לא מגיע מחשבון הבנק של המפעל. "היום הקיבוץ לא מעורב במאפייה, נקודה", מסביר מנה אוברקוביץ', שמנהל כ־450 עובדים במאפייה המסחרית של עינת, השלישית בגודלה בישראל. "אני משלם לקיבוץ על המים שאני משתמש בהם, על החשמל ועל הקרקע. ואם אני מוכר לחם לחדר אוכל של הקיבוץ או למרכולית אז אני מוציא חשבונית וגובה מחיר מלא. מאז שעברנו להתנהל כך המפעל גדל פי שישה, הכפלנו את צי הרכב וקנינו ארבע מאפיות אחרות". כחלק מההפרדה בין חברי הקיבוץ לעסקי הקיבוץ, אפילו הכניסה למאפייה נאסרה על חברים שאינם מועסקים בה.

הקשר העיקרי שנותר בין הקיבוצניקים לעסקיהם הוא הדיבידנד המתקבל בסוף השנה, שגובהו נקבע על פי רווחיו של העסק וצורכי הפיתוח שלו. בקיבוצים גבעת חיים איחוד ומאוחד, מקימי "פריגת", למשל, כל חבר קיבל השנה דיבידנד של עשרות אלפי שקלים בעקבות מכירת המותג לחברה המרכזית למשקאות קלים.

פערי שכר שפויים, בדרך להנפקה

הקיבוצניקים, אם כן, מרוויחים כמו קפיטליסטים - אבל מתנהלים כמו סוציאליסטים. תהיה זו טעות לחשוב שהקיבוץ החדש הוא בסך הכל גרסה כפרית יותר של העיר והאופן שבו מתנהלים בה עסקים.

במודל הקפיטלסטי המקובל, חברות שנקלעות לקשיים נוהגות בדרך כלל למנות מנהלים קשוחים כביכול, המתמחים בקיצוצי שכר, פיטורים נרחבים ודחיקתה מהמערכת של כל סנטימנטליות מיותרת, דהיינו אנושיות. אבל הקיבוץ לא נדרש לכרישים הללו כדי לצאת מהבוץ. מנהלי העסקים החדשים אינם, על פי רוב, אנשי עסקים תוקפניים שבאו לפרק את העסק ולמכור אותו בחתיכות, אלא חברי קיבוץ בעבר או בהווה (לאו דווקא מהקיבוץ שמחזיק בעסק), שמתאפיינים במתינות וברצון לשמר כמה שיותר מהרוח הקיבוצניקית הישנה.

זה הסיפור של יוסי טל (59), שמנהל את הקהילה בכפר בלום כבר 12 שנה ומטפל בנושאים עדינים כמו קביעת שכרם של חברי קיבוץ שעובדים בו ושיוך דירות (כמה נדל"ן יקבל כל חבר עם הפרטת הנכסים המתוכננת). הוא בן קיבוץ דן הסמוך ומכיר את כפר בלום ואנשיה מגיל אפס. אנחנו יושבים במשרד שלו, קרוואן בעצם, ליד מה שהיה פעם מחסן הבגדים של הקיבוץ ונהפך לחנות בגדים שמניבה רווח צנוע. "יותר קל למנהל חיצוני לעשות שינויים בקיבוץ", אומר טל. "אף על פי שאני מכיר את הכפר־בלומניקים, אני בכל זאת אדם שבא מבחוץ. בסוף היום, אחרי הוויכוחים, אני עולה על האוטו וחוזר הביתה. אלה לא אותם אנשים שישבתי איתם על הסיר בגן. זה לא המצב הקלאסי, שבו המזכיר שהחליט לפסול בקשה של חבר נאלץ להיתקל בו במדרכה בדרך לארוחת ערב".

יוסי טל. " יותר קל למנהל חיצוני לעשות שינויים בקיבוץ" צילום: עמית שעל

טל ועמיתיו הובילו את יצירתה של רשת הביטחון בכפר בלום, מודל כלכלי שנועד להבטיח יותר כסף לכל חבר, פערים סבירים וקהילה אכפתית. "כשהתחלנו את השינוי היה ברור שהמודל העירוני הקלאסי לא מתאים", מסביר טל. "רצינו לשמור על פערי הכנסה נטו סבירים. מנהל המלון מרוויח יותר מהמנקה, אבל לא הרבה הרבה הרבה יותר. הם עדיין צריכים לחיות יחד. קיבוץ מודרני זו חיה משונה שמשלבת כלכלה יעילה וערכים חברתיים. אנחנו עושים דברים 'לא כלכליים', כמו להשקיע הרבה מאוד בביטחון לאוכלוסייה המבוגרת. אנחנו מממנים חדר אוכל מסובסד, כי חשוב לנו לשמר את המוסד הזה. אז מגישים צהריים כל יום חוץ משבת, ובשישי יש ארוחת ערב משותפת. נכון שכל אחד משלם על הארוחה שלו, ואם לקחת פעמיים עוף תשלם יותר ממי שלקח פעם אחת, אבל יושבים יחד".

מנהלים כמו יוסי טל ודומיו לא פועלים רק על דעת עצמם. יש להם דירקטוריון, מעליו הנהלה כלכלית, ובכל הגופים האלה, שמתכנסים בדרך כלל בנינוחות מסוימת עם קפה ועוגיות במבנה ליד החדר אוכל, יש אמנם אנשי מקצוע, אבל גם חברי קיבוץ. אלה מהווים בדרך כלל משקל נגד לחתירה העסקית קדימה ואמורים לדאוג שהקיבוצניקים, שהם בעצם גם הבעלים של העסק, לא יאבדו צלם במירוץ לרווחים.

השיטה החדשה מערערת על התפיסה הרווחת שלפיה יש צורך בשוט של איום קבוע בפיטורים ותחרות מנוכרת כדי להתנהל באופן שפוי כלכלית; מספיק להיות ילדים גדולים, שמבינים שכל דבר בעולם עולה כסף. כך, מרגע שהשינוי בכפר בלום הגיע לחדר האוכל וחברים החלו לשלם על האוכל שהם לוקחים הביתה, ירדה צריכת המזון ב־55%. בקיבוץ אחר, בעמק הירדן, החיוב בתשלום על חשמל הוביל לירידה של 40% בצריכתו. דורון סט מהתנועה הקיבוצית מעריך שרפורמות כאלה חוסכות 3 מיליון שקל בשנה על כל 150 חברים. בכל קיבוץ שעובר שינוי תשמעו סיפורים דומים לאלה של יוסי טל, סיפורים שמעידים מצד אחד באיזה עולם אגדות חיו קיבוצניקים רבים, שבו אין קשר ישיר בין ההכנסה שלך לכמה שאתה יכול להרשות לעצמך להוציא, ומצד אחר מוכיחים שאין צורך לבטל את כל החוקים בפני כוחו של הממון כדי לחיות בחברה משגשגת. את רווחי התאגידים החדשים קוטפים חברי הקיבוץ כולם, ולא טייקון יחיד. במילים אחרות, הבחירה הישנה בין קפיטליזם לקומוניזם, אפס או אחת, אינה מחויבת המציאות. הקיבוץ החדש מוסיף מידה גדושה של סוציאליזם לקפיטליזם, או להפך, ויוצר יחידה כלכלית שמתנהלת היטב, ולא שוכחת את החלשים מאחור.

השיטה הזו עובדת כל כך טוב, שבשנים האחרונות החלו כמה קיבוצים לשקול את רעיון ההנפקה - לא רק של עסקים קיבוציים ספציפיים, אלא של חברת האחזקות של הקיבוץ כולו. כך אפשר יהיה לרכוש מניות של קיבוץ עינת, למשל, המקנות חלק בכלל עסקיו של הקיבוץ. "אני בהחלט רואה עתיד שבו תוכל כמשקיע חיצוני להשקיע בקיבוץ", אומר דן לבנון מכפר בלום.

המדינה סידרה הסדר, המדינה גוזרת קופון

לפני שטובלים יותר מדי בשמן ההצלחה החדשה של התנועה הקיבוצית, צריך לומר בכנות משהו על חלקו של הסדר הקיבוצים בשגשוג. ההסדר, שחלקו המשמעותי נחתם ב־1996, הוא הסיבה שעדיין יש דבר כזה, קיבוץ. "בלי ההסדר לא היו קיבוצים", אומר ד"ר רן חכים, מחבר הספר "הקיבוצים בישראל: מבט היסטורי וכלכלי". במסגרת ההסדר מחקו המדינה והבנקים חובות של קיבוצים ביותר מ־5 מיליארד שקל ופרסו חובות של יותר מ־10 מיליארד שקל נוספים. האזרח העירוני הממוצע, לו היה נקלע למשבר כלכלי, לא היה זוכה לסיוע שלו זכו הקיבוצניקים. זו היתה עוד חוליה בשרשרת של הטבות והקלות כלכליות שהעניקה המדינה לקיבוצים, מסורת שהחלה עוד לפני קום המדינה. "ההסדרים החלו עוד בשנות העשרים", מסביר חכים, בן רמת השופט ומרכז משק לשעבר בעצמו, "והסיוע נמשך עם כל משבר, בשנות השלושים, הארבעים והחמישים והלאה". המדינה אמנם סייעה באופן דומה למגזרים אחרים, אבל הקיבוצים היו כנראה המגזר שקיבל את הסיוע המשמעותי ביותר מהמדינה, מלבד ההתנחלויות. נסו לומר זאת לבן משק ותיק וסביר שתיתקלו בנאום זועם עם גצי עובדות ורשפי אמונה, על התפקיד המכריע שמילאו הקיבוצים בעצם הקמת המדינה.

אבל נאום ההגנה האמיתי נמצא במקום אחר: ההלוואות ומחיקת החובות משתלמים למדינה כעת, עם לידתו של הקיבוץ החדש. לו הקיבוצים היו מתרסקים, 130 אלף תושביהם היו חלק מסטטיסטיקת העוני. במקום זאת קיבלה המדינה קהילות משגשגות, שמשלמות מסים ומפרנסות עוד אלפי משפחות מסביבן.

רואה החשבון תופר את הקיבוץ החדש

ועדיין, הקיבוץ החדש, ובמובן זה הוא דומה לקיבוץ הישן, הוא מדינה בתוך המדינה. בעוד הישראלי העירוני הוא לוליין בלי רשת, אם זורקים אותו מהעבודה הכל עלול לקרוס, חברי הקיבוץ נהנים כיום מרשת ביטחון כלכלית, שמבטיחה להם דמי אבטלה נדיבים, פנסיה מכובדת וביטוח למקרי נכות או מחלה של בן משפחה (לצד הטבות נוספות). כל קיבוץ קובע את השירותים שמקבל החבר, ואת המס הפנימי שהוא משלם תמורתם. המס הפנימי נקבע על פי גובה הכנסתו של החבר: מי שמרוויח יותר, משלם יותר. כך קורה שהחזקים משתכרים יותר, אבל לא הרבה יותר, מהחלשים. כל קיבוץ מחליט מה הפער הפנימי הכי גדול שהוא מוכן לסבול בין הכנסתו החודשית של החבר העשיר ביותר להכנסתו של החבר העני. בקיבוצים מסוימים, שנשארו צמודים כמעט לגמרי למודל הישן, הפער עומד על כמה מאות שקלים, ובקיבוצים אחרים, שהופרטו כמעט עד הסוף, הפער יכול להגיע ליותר מ־15 אלף שקל בחודש. רוב הקיבוצים נמצאים במקום כלשהו באמצע.

מנה אוברקוביץ', מנהל המאפייה בעינת: "בשנות השבעים חשבתי שזו חברה נהדרת ושוויונית. האמנתי בדרך. אבל האמת היא שהיום אנחנו שוויוניים מאי פעם" צילום: עמית שעל

"הארגון שכולנו התרגלנו לקרוא לו 'קיבוץ' מוחלף במשהו חדש", מסביר רו"ח ארנון רז, שותף בכיר במשרד רואי החשבון "ברית פיקוח", רואה החשבון הראשי של הקיבוצים. הפירמה, שנוסדה ב־1934, מעסיקה מאות עובדים, מלווה את הקיבוצים בבניית המודל הכלכלי החדש ותופרת לכל אחד מהם את המינון המדויק של קפיטליזם וסוציאליזם המתאים לחבריו. "אין קיבוץ אחד שדומה לקיבוץ אחר", מסביר רז, חבר עין המפרץ. "היום כבר אי אפשר להשוות קיבוצים, כל קיבוץ יוצר מודל לעצמו והשונות אדירה. יש קיבוץ אחד שרוצה מידת שיתופיות מינימלית: החברים מקבלים כמעט 100% מההכנסה שלהם נטו. לעומת זאת קיבוץ אחר מעוניין במימון של שירותים משותפים, ולכן גובה מס פנימי גבוה.

"עברנו את התהליך עם יותר ממאה קיבוצים. חברי כל קיבוץ מחליטים מה הם רוצים, כמה קיבוץ ישן ושוויוני הם רוצים וכמה חדש, ואנחנו מציגים את העלויות. נאמר שהם רוצים סבסוד עמוק לחינוך איכותי, מימון של 10% מחשבון החשמל והשקעה גדולה בבריאות. אנחנו נעשה מצגת לחברים שאומרת 'כדי לממן את שדרוג בית הספר, תצטרכו כך וכך מיליוני שקלים בשנה, והמס הפנימי יהיה בגובה כזה וכזה'. ניכנס לפרטים הכי קטנים: 'זו העלות של הוספת אחות במרפאה הקיבוצית. האם אתם רוצים לממן אותה או מעדיפים להשתמש במרפאה של העיר הקרובה?', מנתחים כל סעיף. 'כמה עולה קילו כביסה? כמה הוא יעלה אם הניקוי יהיה בקיטור ולא במים? האם עדיין משתלם לנו להחזיק מכבסה?'".

איריס פרייבמן, יו"ר ההנהלה הכלכלית של עינת: "אנחנו יוצרים קיבוץ חדש, וזה תהליך לא פשוט של בניית הסכמות בין חברים" צילום: אוראל כהן

כדי לנהל ולהמציא את היצור הזה תוך כדי ריצה הוקמה בכל קיבוץ שעובר רפורמות הנהלה כלכלית, גוף שמשלב בין המזכיר ומנהל המשק של פעם לדירקטוריון מודרני. בראש ההנהלה הכלכלית של עינת עומדת כבר ארבע שנים איריס פרייבמן. "לא היה ג'וב כמו שלי בקיבוץ של פעם", היא מסבירה. "אני כמו יו"ר דירקטוריון, רק שלחברה שאני עומדת בראשה יש גם צד חברתי, לא רק כלכלי". פרייבמן, חברת קיבוץ מרחביה, משמשת יומיים בשבוע כיו"ר עינת ויומיים כיו"ר מעין צבי. "אנחנו מנסים ליצור קיבוץ חדש", היא אומרת, "וזה תהליך לא פשוט של בניית הסכמות בין חברים".

מאחורי הניסוח המנומס הזה מסתתרים מאבקים אינטנסיביים ומלאי להט. אחת מטענות מתנגדי הרפורמות, למשל, היא שהמנהלים שמובילים אותן הם גם הנהנים הגדולים מהן. אם אתה מנהל בקיבוץ ומרוויח כמו הפועל שלך, ואתה מוביל שינוי שיגרום לכך שתרוויח פי שלושה או פי חמישה ממנו, מוטב שתהיה מוכן לכך שהפועל לא בהכרח ייפול על צווארך בחדר האוכל ביום שישי. "רצו לתלות את כולנו", מספר מנה אוברקוביץ' על התקופה שבה הוביל את השינוי עם שני עמיתים. השניים היו ישראל דגאי, וחבר נוסף שמת בשנות הרפורמה. "הוא היה רק בן 54", מספר אוברקוביץ', "ואני אומר שהאווירה בקיבוץ גרמה למוות שלו".

יש קשר ישיר אף יותר בין אירוע טרגי נוסף לשינוי שמתחולל בקיבוצים. לפני כחמישה חודשים ניסה יוסי שיינברג, חבר קיבוץ רמת הכובש, לרצוח את מנהל הקהילה גידי כהן - ולאחר מכן התאבד. בעקבות נסיון הרצח חיברו תשעה מנהלי קהילות בקיבוצים מכתב פומבי שהתפרסם בעיתונות הקיבוצית, שבו טענו: "במשך תקופה ארוכה מתבצע רצח אופי נגד אנשים שמנהלים קיבוצים מופרטים". בטוקבק אנונימי באתר התנועה הקיבוצית נכתב: "מה רציתם שהדובר יאמר, שעל רקע המתיחויות הבלתי נסבלות בקיבוצים הדיפרנציאליים קרה המעשה? על רקע התחושה של הרבה חברים שההנהלות לא סופרות אותם ממטר? (...) על רקע קבוצת מנהלים המתנהגים כחזירים ב'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול?".

איפה הערכים? ומה נשאר מהמותג?

למרות הסכסוכים התכופים, הרפורמות נמשכות ואף מעמיקות. "בסופו של דבר חברי הקיבוץ לא טיפשים", מסביר אוברקוביץ', "הם רואים איך הם חיו לפני 20 שנה, ואיך הם חיים היום". אנחנו נכנסים למאפיית דגנית־בר, הביזנס של אוברקוביץ' והעסק הכי גדול של קיבוץ עינת. הוא עובד פה מ־1974, התחיל כמשבץ המשמרות של נהגי המשאיות וטיפס עד למנכ"לות. בתוך המאפייה, מאה דונם גודלה, תנורי ענק, מלגזות, ריח עז של בצק ולחמים ממהרים על מסועים ארוכים, מהתנור אל אריזת הניילון.

85 טונות מאפים יוצאים מכאן ביום, תחת ידיהם של 450 עובדים, כמעט כולם שכירים חיצוניים. למה? "עבודה בלילות על פס ייצור של מאפייה זה עסק קשה, והחברים לא רצו לעבוד", מסביר אוברקוביץ'. "תמיד התבססנו על ראש העין ועל הכפרים הערביים בסביבה".

לחברים שעדיין רוצים את הקיבוץ הישן, רובם בני הדור הוותיק שמרגישים שגונבים להם את הקיבוץ, מציעים בעינת ובקיבוצים אחרים לבחור בין המודל החדש, על היתרונות שהוא מציע לחזקים, לבין הישארות בקיבוץ הישן: תקציב שוויוני, אוכל חינם וחשמל חופשי. בעינת בחרו פחות מעשרה חברים ותיקים באופציה הזו. רוב החברים מעדיפים להתלונן על הרפורמות, לגדף את האנשים שמובילים אותן ובסוף להצביע באסיפה בעד השינוי. הסיבה העיקרית לכך היא השורה התחתונה: העסק עובד. "אני תמיד אומר לחברים - אם אתם לא מרוצים, כנסו את האסיפה ופטרו אותנו", אומר דן לבנון מכפר בלום. "אם היינו נכשלים זה בדיוק מה שהיה קורה. כל עוד אנחנו מצליחים, נותנים לנו להמשיך".

ומה עם הערכים, אני שואל את אוברקוביץ' (61), מה יהיה על השוויון. "כשהגעתי לכאן בשנות השבעים חשבתי שזו חברה נהדרת ושוויונית", הוא אומר. "האמנתי בדרך. אבל האמת היא שהיום אנחנו יותר שוויוניים מאי פעם. יש לנו רשת ביטחון ועזרה הדדית, ורף השתכרות מינימלי שאם אתה לא מגיע אליו אתה מקבל סיוע. לא מגיעים לזה בכלל כי מי שרוצה לעבוד, יש לו עבודה. פתאום מקבלים תמורה, אז אתה רואה פנסיונרים שיוצאים לעשות עבודות בקיבוץ, אף שהפנסיה שלהם השתפרה, וחברים שמתחילים לחשוב כמו יזמים". בשנים האחרונות פתחו חברים צעירים מעינת חומוסייה, מסעדת סושי ואפילו סניף של פיצה האט. אחת החברות הפכה את חדר האוכל למסעדה ומעדנייה, דהיינו מרכז רווח מניב. הברושור של המקום, שמבקש להוון את הנוסטלגיה לקיבוץ של פעם, שווה ציטוט: "מי שנפשו משתוקקת וגופו מתגעגע לקצת טעם ישראלי אותנטי .... וכשהפה לועס את כל הטוב הזה ובאוזניים מתנגנים השירים המוכרים, משהו בלב נצבט באושר...". עסקית עולה 40 שקל.

חברי הקיבוץ אמנם אינם רשאים להיכנס למפעל, אבל הם מקבלים חלק ברווחיו. המאפייה, וכל יתר החברות בשליטת חברת האחזקות של הקיבוץ, מפרישות לקיבוץ דיבידנד שנתי או חצי שנתי. מה שנשאר אחרי החזר החובות לבנקים - החוב של עינת יוחזר על פי התכנון עד 2013 - עובר ל־588 החברים. בכמה מהשנים האחרונות הדיבידנד שהתקבל מהחברות ומשאר רווחי הקיבוץ היה כל כך גדול, שהסכום שהקיבוץ החזיר לחבריו עלה על המס הפנימי ששילמו. דהיינו חברי עינת גרו בקיבוץ, נהנו מרשת הביטחון ומכל השירותים והנוחיות הקיבוציים, ולא רק שזה לא עלה להם שקל, בסופו של חשבון הם גם קיבלו תוספת למשכורת.

מטבע הדברים מצב כזה יוצר יישוב אמיד. עם הסרת מגבלות השוויוניות, תושבי עינת הוסיפו לבתיהם אגפים כראות עיניהם וארנקיהם. בשיטוט ברחובות השקטים של הקיבוץ תיתקלו בלא מעט בתי מידות מפוארים, ובין הבתים ג'יפים חדשים. בני משק שנדדו לעיר בשנים הקשות חזרו הביתה, וכולם התקבלו עם חצי דונם למשפחה והלוואת נדיבות לבניית בית, מלבד אחת שבן זוגה הוגדר "קרימינל" ונאלצה להישאר בחוץ. במקביל מבקשות להצטרף משפחות מן החוץ שחפצות ביתרונות הקיבוץ החדש. "הגיע קברניט באל על, הגיעו רופאים", מתגאה ישראל דגאי, לשעבר מרכז משק וכיום אחד ממנהלי הקיבוץ. הביקוש עולה על היצע הקרקעות של הקיבוץ, ובעינת נעזרים במכון משאבי האנוש קינן שפי, שמעביר את משפחות המועמדים סדרה של מבחנים פסיכולוגיים ומבדקי דינמיקה קבוצתית. פחות מ־20% מהמשפחות המועמדות עברו את הסינון. "להגיד את האמת", אומר דגאי, "רוב המועמדים החיצוניים שקיבלנו הם ברמה גבוהה יותר מבני הקיבוץ הוותיקים".

משפחה שמבקשת להתקבל לקיבוץ צריכה לא רק לצלוח את המבחנים הללו, אלא גם לרכוש מניית יסוד בלתי סחירה, המקנה לה חלק קבוע ברווחי הקיבוץ, וכן להוכיח שביכולתה הכלכלית לבנות בית לעצמה. בעינת מעדיפים לא לפרסם את גובה הסכומים הנדרשים מחבר חדש, אבל מותר לנחש שמשפחות מהעשירונים הבינוניים ומטה יתקשו להגיע לרף המינימלי. על פי פרסומים בעיתונות, מועמדים המבקשים להצטרף לקיבוץ אחר, יסעור שבגליל המערבי, שקרקעותיו אטרקטיביות פחות מאלו של עינת, מתבקשים לשלם כ־130 אלף שקל עבור חצי דונם, וכן לקנות מניות ב־20 אלף שקל. "אנחנו לא רוצים שיהיה פה עוני", אומרת היו"ר פרייבמן, ודגאי מדגיש: "אין כוונה לקלוט חברים נתמכים".

עינת סמוך לפתח תקווה וראש העין, וב"סמוך" הכוונה שמי שיושב בעינת יכול להביט על בתי ראש העין ולהפך. האם אין כאן סכנה שהקיבוץ ייהפך דה־פקטו לשכונת עשירים סגורה של ראש העין? "לא כל מי שהתקבל אמיד במיוחד", מסייג דגאי. "חלק מהחברים החדשים הם חברי קיבוץ לשעבר בעצמם, ולא מהקיבוצים העשירים דווקא. במיונים שמנו דגש עצום על חיי החברה. אנחנו מנסים לבנות יישוב שכיף לחיות בו". באותו ערב אני נפגש עם ידיד שלי, אדם צעיר שנישא לאחרונה ומחפש מקום להקים בו בית בישראל. הוא מתלהב מהסיפורים על עינת, ואני מזהיר אותו שהליכי הסינון מורכבים ורק מעטים זוכים להתקבל. "אל תדאג", הוא אומר ומצביע על פניו החיוורות, "אני אשכנזי מספיק".

מה יהיו, אם כן, הגבולות הנסבלים בעבור חברי עינת הוותיקים בבואם לקבל מצטרפים? "אנחנו רוצים דם חדש במערכת", מדגיש דגאי, "רעיונות חדשים, אנשים חדשים". ערבים תקבלו? "אגיד לך ישירות, אני חושב שלא. 20% מהעובדים שלי בחברת אמבר ערבים, אבל התשובה היא לא. אני רוצה שהנכד שלי יתחתן עם יהודייה ואני לא מתבייש בזה. כנראה גם לא נקבל חרדים, וגם לא חוזרים בתשובה. זכותנו לבחור את שכנינו כרצוננו".

פתאום מדברים ביזנס, שיווק, שירות

אם תבקשו דוגמה חיה לשינוי שעבר על עסקי הקיבוצים, ועל הקיבוצניקים עצמם, לא תמצאו אדם מתאים יותר מדובי בנארי (59) מכפר בלום. לפני 12 שנה בערך החל בנארי ללבוש עניבה לעבודתו כמנהל המלון הקיבוצי. בקיבוץ הרימו גבה. "עצר אותי אחד החברים, אדם חכם", מספר בנארי, "ואמר לי - 'אתה באמת חושב שאם תלבש עניבה נעשה יותר כסף?'. לא היה ברור שזה משהו שהאורחים מצפים לו ממנהל של מלון רציני". ב־15 השנים שבהן בנארי מנהל את המלון, החופפות פחות או יותר לתקופה שבה כפר בלום עובר רפורמות, גדל מספר החדרים פי שלושה, מחזור המכירות צמח פי חמישה והרווח זינק במאות אחוזים. אבל זה רק חצי הסיפור. החצי השני הוא סיפור הפיכתו של "בית הארחה כפר בלום", אכסניה של כמה מבנים דמויי קסרקטין עם רצפה חשופה ותמחור שמיועד למי שמוכן לזרוק שק שינה על מיטה עירומה ולכבס בגדים בכיור, ל"פסטורל", מלון עתיר כוכבים שסוף שבוע קצר בו עולה אלפי שקלים. "היינו פעם מלון משפחתי", מבהיר בנארי, "כלומר מפגר".

דובי בנארי, מנהל המלון של כפר בלום: "אחד החברים, איש חכם, אמר לי 'אתה באמת חושב שאם תלבש עניבה נעשה יותר כסף?'. הם לא הבינו ש'קיבוץ' זה לא משהו שאנחנו רוצים לשדר. 'קיבוץ' זה לא שירות, 'קיבוץ' זה לא פינוק" צילום: עמית שעל

בחליפה אפורה ועניבה סגולה, הוא יוצא לסיור בפסטורל ומצביע בגאווה על המחירים, המופיעים בשלט דיסקרטי ליד הקבלה. 1,580 שקל לזוג ללילה בסוף השבוע, 1,800 לסוויטה. אנחנו ממשיכים ל"סימפוניה", מרכז הכנסים שבנה במלון. בנארי מדבר במשפטים קצרים עם נקודות בסופם, בטון רגוע ושקט. "אמדוקס עשו פה את הכנס השנתי שלהם. אלי לילי. טבע. פורום ה־CFO היה פה. שר האוצר. נתניהו. ציפי לבני". יוצאים מהאולם ונכנסים לספא. "הלכתי למלונות המובילים בארץ ולמלונות ספא באירופה. רשמתי. ביצעתי קצת יותר טוב. סאונה פינית. חמאם טורקי. חדר כושר. מערת גשם. שני מיליון שבע מאות השקענו פה". יוצאים מהספא, נכנסים לחדרי הישיבות. הוא תופס בקצה שולחן העץ הכבד. "רואה את רמת הגימור? תרגיש. זה נגרות פרטית. יש לי ארבעה אולמות ועוד חדרי ישיבות. פלח שוק אדיר. כסף גדול. אנשים נפלאים".

הסיפור של פסטורל הוא הסיפור של שינוי הביזנס הקיבוצי, שהוא שינוי האופי הקיבוצי. פעם: פשטות. אוטיסטיות. פלחה. סגירות. אפס בהתנהלות כלכלית. היום: כוחות השוק. פינוקים. שורה תחתונה. הלקוח תמיד צודק. בנארי מתאר את בית ההארחה הישן כ"מקום שכיף לעבוד בו. בלי לחץ". זה נאמר באירוניה. כשהוא החל לנהל את המלון עבדו בו 36 חברי קיבוץ. היום הם רק שבעה, השאר שכירים. "יכול להיות שיש אנשים שרואים אותי במדרכות ומסננים לעצמם, 'הנה השמוק הזה'", הוא אומר על הפיטורים, "אין מה לעשות".

מלון פסטול צילום: אפי שריר

הג'וב הקודם של בנארי היה מדריך של קבוצות נוער. כשמנהל המלון עזב את הקיבוץ, הוחלט שבנארי יחליף אותו. "לא חיפשו מישהו מתאים", הוא מבהיר, "חיפשו מישהו פנוי.

"הכל היה אז באוויר", הוא נזכר, "חברים לא רצו לעבוד בשבת אז אף אחד לא ענה לטלפון בקבלה. לא ממש רשמו הכנסות, הוצאות, עלויות. האווירה היתה 'הקיבוץ כבר יסדר'". הוא החל בשינויים. "חדר יפה יותר. לובי יפה יותר. חדר אוכל במקום מסעדה. ובעיקר תרבות ארגונית. הקוראים של 'כלכליסט' יודעים מה זה: מדים. שירות. מאור פנים. תשומת לב". בקצרה, בנארי לימד את הקיבוצניקים שהם חייבים לחייך ללקוח גם אם לא בא להם.

בנארי הוא קיבוצניק מזן חדש יחסית, שיודע לעשות ביזנס. ישראל דגאי מעינת נמנה גם הוא עם הזן הזה, אבל הולך רחוק יותר. דגאי לא מאמין בשוויון, לא מאמין בצניעות קולקטיבית ולא מאמין בקדושת העבודה, לפחות לא בישראל של היום, והוא אומר את הדברים בקול צלול, בלי להתבייש.

במבט ראשון דגאי נראה כמו הקיבוצניקים של פעם: גבוה מאוד, עיניים כחולות, בן 61 ועדיין דופק 15 בריכות כל בוקר, טריאתלוניסט שחזר לאחרונה מטרקים על האנאפורנה בנפאל, יוצא שייטת שנפצע בקרב. מתחת לכל זה מסתתר מנהל שנעצר באמצע הדרך בין סוציאליזם לקפיטליזם, וטוב לו שם. דגאי הוא מנכ"ל אמבר, תאגיד מזון לעופות שהמחזור השנתי שלו עמד ב־2006 על מיליארד דולר, והסתבך לאחרונה עם המשרד להגנת הסביבה בעקבות זיהום של נחל הסמוך למפעלי החברה (בית המשפט זיכה את אמבר על סמך עדויות שלפיהן המשרד להגנת הסביבה הבטיח לחברה שלא ייפתח נגדה הליך פלילי).

יום חמישי לפנות ערב, דגאי חוזר מהמשרד. יושבים במרפסת עם ענבים. אביו היה מזכיר גבעת השלושה ואחד מבכירי הפורשים שהקימו את עינת בפילוג הגדול, זה שבתחילת שנות החמישים הפריד משפחות וחברים לדרך (השומר הצעיר קיים פעם ועידה כללית כדי לדון אם יש מקף בין לניניזם־מרקסיזם או אין מקף בין לניניזם מרקסיזם). עשרות שנים אחר כך, כשדגאי היה מנהל מפעל הנעליים של עינת וגבעת השלושה ביקשו להיכנס כשותפים, אביו אמר לו: "אל תאמין להם בשום דבר". דגאי מספר את הסיפור בחיוך, להדגים את הפנאטיות של הקיבוץ הישן. היום, במודל הכלכלי החדש של הקיבוץ, פס הייצור של המפעל עבר מראש העין להודו.

בתחילת שנות התשעים הוביל דגאי את תוכנית ההבראה של הקיבוץ, שהצעד הראשון שלה היה להפסיק לקלוט משפחות חדשות. "היו לי בנים שרצו לבנות את ביתם לידי והייתי צריך להגיד להם 'לא'", הוא מספר. "משפחות צעירות זה עניין יקר. צריך לבנות להן בית, צריך לדאוג לילדים". בשנתיים האחרונות חזרו כמאה בני ובנות עינת הביתה, "כחברי קיבוץ, לא כתושבים", מדגיש מנה אוברקוביץ' מהמאפייה.

"היו הרבה התנגדויות לשינויים", אומר דגאי, "אבל בשורה התחתונה, השינוי בוצע, חברים חדשים הצטרפו ואף חבר ותיק לא עזב. הזמנים משתנים. צניעות היא כבר לא ערך בישראל. ואם צניעות היא לא ערך, אז גם שוויון לא. פעם חשבו שיהיה שוויון אם במקום שתהיה לכל ילד אמא אחרת, אותה מטפלת תגדל את כל הילדים וכולם יאכלו בחדר האוכל מאבוס אחד. עובדה שזה לא נכון. החיים זה מירוץ, ואף פעם לא נהיה שווים. גם דת העבודה שהיתה פעם נעלמה, ועבודה זה כבר לא דבר קדוש. הערכים של העבר מתאימים לעבר, והדבר הכי גרוע זה לא להסתגל. לי מספיק שביל אופניים ליד הבית, אבל הילדים שלי רוצים תשתית מפוארת וכביש גישה לרכב גדול. אז סוללים כביש גישה רחב. זו רוח הזמן, ואגב, זה גם מעלה את שווי הנכס שלי".

אין מה לחשוש לעתידו הכלכלי של דגאי; הוא מנכ"ל של חברה גדולה, הוא יסתדר כבר. מה יעשו חברים עניים יותר? "פערים גדולים נוצרים מרכוש, לא מעבודה", טוען דגאי. "גם לחבר הכי עני יש מניה בקיבוץ וכשהעסקים מרוויחים הוא מרוויח, כך שעניים ממש לא יהיו פה. אנחנו צריכים להיגמל מההרגל להציץ למשכורת של השכן. אני שורף את הכסף בנפאל, ומישהו אחר יבנה בריכה". בקיבוץ מגידו שבעמק יזרעאל הקים חבר עשיר וילה על גבעה, שאפשר לראותה מכל מקום בקיבוץ. "פה לא יהיו וילות ענקיות", טוען דגאי, "כי המגרשים מוגבלים בגודלם".

דגאי מתנגד למונחים כמו הארה, אבל אומר שהרגע שבו הבין שמשהו צריך להשתנות היה לפני 20 שנה, בארוחת צהריים. חמותו עמדה לפניו בתור בחדר האוכל, ולקחה כמה קציצות נוספות כדי לתת לבנה, שלא גר אז בקיבוץ והגיע לבקר. "כשראיתי אילו מבטים תוקעים בה הבנתי שהמערכת בצרות", מספר דגאי. "היום היא מאושרת. שלושת הנכדים שלה בונים בית לידה, ושלא כמו פעם - היא יכולה לעזור להם בכסף. היא רואה אותי מפזר את הנינים שלה לגן באופניים כל בוקר, אחד על הגב ואחד על הרמה. היישוב שלה נהפך למקום מבוקש. 23 ילדים היו השנה על הבמה בשבועות (בטקס שמציג את התינוקות שנולדו מאז חג הביכורים הקודם). כשהילדה שלי היתה קטנה והקיבוץ היה בצרות, היו על הבמה רק שניים. לזה קוראים נחת. ונחת, שלא כמו מה שאמרו פעם בקיבוץ, זו לא בושה".