"השכונה ומקום העבודה חדלו להיות קהילה"

"התופעה הזאת ייחודית לישראל", אומרת פרופ' רחל אלתרמן, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון. "בכל הכלכלות המפותחות במערב תושבי ערים עוברים דירה רק משיקולי תעסוקה ורמת חיים, ולא משיקולי 'חברותא'. אני חושבת שמלבד אתוס הקיבוצים והמושבים, אחראי לתופעה גם שיעור הילודה הגבוה בישראל.

"עבור רבים זו יכולה להיות סגירת מעגל", מוסיפה פרופ' יונה גינזברג, חוקרת עירוניוּת מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. "בישראל של פעם, של מעמד העובדים, היתה חפיפה בין שכנות, חברות ומשפחה. אנשים נשארו לחיות בשכונות שבהן נולדו - פשוט כי היתה פחות מוביליות. כשהכלכלה צמחה ואיתה המעמד הבינוני, אנשים עזבו את השכונות, וההפרדה בין שכנים וחברים הלכה וגברה. כעת, הבחירה של עורכי דין ואנשי הייטק לגור בשכנות לחברים ולמשפחה היא ניסיון להפוך את היוצרות, ולשחזר את הקרבה מהעבר הלא כל כך רחוק".

לדעת ד"ר יפתח גולדמן, מומחה למחשבה פוליטית ממכללת דוד ילין בירושלים, החוקר זה שנים קהילות עירוניות, רבים שותפים לתחושתה של סימה בביאן ולחשש ממחסור בקרבה ובחברות. "התחושה הזאת נובעת ממשטר ההפרטה שאנחנו נתונים בו, שמפרק בהתמדה את כל מסגרות ההשתייכות שהכרנו עד לפני שני עשורים", אומר גולדמן. "מקום העבודה חדל להיות קהילה, וכך גם השכונה ואפילו בית הדירות. אנחנו נהפכים בתהליך מואץ להמון של אנשים בודדים, ומתחילים לחפש דרכים להתגבר על המרחק והפירוד האלה".