יומן מסע: 50 שבועות, 50 מדינות, 50 עבודות שונות
דניאל סדיקי סיים בהצטיינות לימודי כלכלה באוניברסיטת דרום קליפורניה, והעתיד נראה מבטיח. שלוש שנים לאחר מכן היה מובטל והתגורר במכונית שכורה. הוא רקם תוכנית שאפתנית - "לחיות את המפה", והוציאה לפועל. מוסף "כלכליסט" מביא את סיפורו
פרולוג: הדבר שממנו אנחנו בורחים, בלי לזוז
"אנחנו לא רוצים לדעת על הפגרים שעל הכביש, אז אנחנו לא רוצים לדעת על האנשים שמפנים את הפגרים, ולכן לא אכפת לנו כמה משלמים לאנשים האלה. הבעיה היא שאם כל האנשים שמפנים את הפגרים ייקחו חופשת מחלה של שבועיים, המסחר בארצות הברית ישותק. הכבישים המהירים ייחסמו בגופות, המשאיות לא יוכלו לעבור בין מדינות. יש כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה מקצועות שעושים כל כך הרבה עבודות שכולנו תלויים בהן, אז ראוי שנשים לב אליהם יותר. האם צריך לשלם להם יותר? בהחלט, אבל הדבר הראשון שצריך לעשות זה להבין שהם בכלל קיימים".
הדובר, מייק רואו, מחזיק באחד הג'ובים הכי מגניבים שיש: הוא יוצר ומנחה הסדרה התיעודית "Dirty Jobs" בערוץ דיסקברי, שבה הוא מציג את העבודות המלוכלכות בעולם באמצעות התנסות אישית. פינוי פגרים זה יום כיף בדיסנילנד לעומת עבודות אחרות שבהן עסק: איסוף צואת עטלפים במערה, בעוד עטלפים מחרבנים עליו וחיפושיות עוקצות אותו; ניסוי חליפה נגד כרישים, שאחד מהם גרר אותו למצולות הים; וסירוס כבשים על ידי תלישת אשכיהם בשיניו. אין ג'וב שהוא יסרב לנסות, חוץ מפוליטיקאי - כי "חלק מהעבודות מלוכלכות מדי אפילו בשבילי".
"כחברה, הכרזנו מלחמה על עבודה", אמר רואו בהרצאה בכנס TED, ונקב בארבעה אשמים: תעשיית הטלוויזיה של הוליווד, שמציגה עובדי צווארון כחול רק כגיבורים, או כפאנץ'־ליין של בדיחה; חברות הפרסום של שדרות מדיסון, שמשכנעות אנשים שחייהם יהיו טובים יותר אם יעבדו פחות; החוג הפוליטי של וושינגטון, שמהלכיו קובעים את המציאות של שוק העבודה; ואנשי ההייטק של עמק הסיליקון, שמעריצים את הגאון שהמציא את האייפון ומתעלמים מהפועל שמרכיב אותו. "כולנו משוכנעים שהמפתח לאושר הוא נוחות, חיים יפים וקלים", אמר. "אבל האמת היא שאם אתם לא מוכנים לעזוב את אזור הנוחות שלכם מדי פעם, לא תלמדו שום דבר".
העבודה הכי קשה. יצרן גבינה, ויסקונסין צילום: דניאל סדיקי
הביבים: 18 אלף קורות חיים ומכונית שהיא בית
דניאל סדיקי עזב את אזור הנוחות שלו, אבל רק כשלא נותרו לו אפשרויות אחרות. ב־2005 הוא סיים בהצטיינות לימודי כלכלה באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), והעתיד נראה מבטיח. שלוש שנים אחר כך היה סדיקי בנקודת השפל של חייו - עני, מובטל, מסתיר ממשפחתו את מצבו ומתגורר במכונית שכורה. בהשראת הסדרה של רואו הוא רקם תוכנית שאפתנית: להגיע לכל אחת מ־50 המדינות של ארה"ב, ובכל אחת מהן לעבוד בעבודה אחת במשך שבוע, 50 עבודות ב־50 מדינות ב־50 שבועות. כמעט שנה של "לחיות את המפה", כפי שקרא לפרויקט ולבלוג שליווה אותו (LivingTheMap.com). המסע הזה תם בסוף ספטמבר, בעבודה האחרונה - במרתף יין בעמק נאפה שבקליפורניה. סדיקי חזר הביתה, והרים כוסית כדי לחגוג את סוף הדרך.
סדיקי נולד לפני 27 שנים בסן חוזה, קליפורניה, לאב אפגני ואם אירית־איטלקית. לפני כארבע שנים, עם תואר בכלכלה, יצא לפלס לו קריירה רצינית, ונכשל. במשך שנה וחצי הוא הגיש מועמדויות ל־40 משרות בתחומי הבנקאות, החשבונאות והפיננסים, ניגש לעשרות ראיונות, הוזמן לעתים לראיון שני ושלישי, ולא התקבל. הוריו המודאגים שלחו אותו לפסיכולוג, בניסיון להבין מה הוא עושה לא נכון בראיונות. ההסבר שלו פשוט יותר: "התחרות היתה קשה, או שפשוט לא נתנו לי צ'אנס", הוא מספר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "אז שיניתי את המסלול, חשבתי שאולי כלכלה זה לא בשבילי".
סדיקי עבר לספורט, החליט להיות מאמן, ושלח אימיילים ל־18 אלף המאמנים הרשומים בארה"ב. האובססיה הוכיחה את עצמה: הוא קיבל עבודה - בהתנדבות - כמאמן אתלטיקה בשיקגו, אילינוי. כשלא הצליח לקבל שם עבודה בשכר עבר לווירג'יניה ואימן שחקני פוטבול כהתמחות של חמישה חודשים. הוא המשיך לנדוד, במשך שלוש שנים החליף ערים ועבודות, ובסוף נחת באטלנטה, ג'ורג'יה. כשהגיע לשם מצבו היה כה קשה, שכאשר כבר מצא משרה - כזבן בהום דיפו - ידידה נתנה לו כסף כדי לקנות בגדים לעבודה. "לא היה לי כסף, לא אוכל, כלום", נזכר סדיקי. "זה היה הרגע שבו אמרתי: 'אני צריך לעשות שינוי בחיים שלי'".
חוטב עצים, אורגון צילום: דניאל סדיקי
הרגע הזה הגיע ביולי 2008. סדיקי חזר לקליפורניה, אבל התבייש לספר להוריו על מצבו. בלית ברירה ישן במכונית, שאפילו אותה לא היה לו כסף לקנות - היא היתה שכורה. וברגע הזה, סדיקי חזר לחלום הילדות שלו, לבקר בכל המדינות בארה"ב. כילד הוא הרבה להתבונן במפות הדרכים של היבשת, ובוודאי לא שיער שהחלום יוגשם הודות למשבר כלכלי אדיר. בקיץ 2008 הגיעה האבטלה בארה"ב לשיא של ארבע שנים - 5.8%, שהם 8.91 מיליון מובטלים (מאז היא המשיכה לצמוח, ובדצמבר החולף עמדה על 10%, שיא של 26 שנה). סדיקי יכול היה להיות עוד שורה בסטטיסטיקה של המשבר, אבל החליט לחיות אותו אחרת. עם רכושו היחיד עלי אדמות, טלפון סלולרי ולפטופ, עבר בבתי קפה, קיבץ אינטרנט אלחוטי ועשה טלפונים. שוב הוא חיפש עבודה, והפעם רק לשבוע. לא בדיוק דרישת עבודה שמלהיבה מעסיקים. "התעקשתי על שבוע, כי אם הייתי עובד יותר מזה, כשהייתי מסיים הייתי כבר אדם זקן. והיה קשה - אנשים צחקו וניתקו לי את הטלפון".
לא עקשן אובססיבי כסדיקי - 40 ראיונות עבודה ו־18 אלף אימיילים מאחוריו - יישבר מול קשיים בנאליים כאלה. עד מהרה הוא שריין לעצמו 15 עבודות ל־15 השבועות הראשונים. החשיפה התקשורתית שהמסע הזה הבטיח למעסיקים סייעה לו בכך, גם אם לא הצליחה לארגן לו ספונסר. "ראיתי את הפוטנציאל שהפרויקט ייהפך לדבר גדול, אבל אף אחד אחר לא ראה את זה".
הוא יצא לדרך בלי ספונסר. "גם ככה גרתי במכונית, אז חשבתי, למה לא להתחיל עם שתי מדינות ולגרום לזה לעבוד?". בשום מדינה לא שילם על לינה או שכר דירה, אלא ישן אצל קולגות - או ברכב. "ישנתי במכונית רק 14 פעמים. לפעמים היה כל כך קר שיכולתי למות. בקנזס, למשל, היה מינוס 21 מעלות, לא הכרתי איש, לא ידעתי איפה אני והייתי אחרי נהיגה של כ־1,500 ק"מ". מאוחר יותר, כששמעו של המסע יצא למרחקים, הספונסרים הריחו יחסי ציבור, אבל בשלב הזה סדיקי אמר להם לא: "חשבתי שזו לא תהיה התנסות אותנטית אם מישהו יתמוך בי כלכלית".
הגאולה: החיים הטובים באמריקה תחתית
ובכל זאת, סדיקי היה צריך קצת כסף. אחיו פתח לו חשבון עם אשראי של 5,000 דולר, וסדיקי יצא לקנות ג'יפ למסע. אביו, פרד, צייד אותו בקצת חוכמת חיים: "אם יש לך תשוקה אמיתית, איכשהו תגרום לזה לקרות. אתה תמצא את הדרך". שלושה ימים אחר כך, ב־31 באוגוסט 2008, הכלכלן הצעיר כבר היה על הכביש.
עובד במשחטה, קנזס צילום: דניאל סדיקי
הפרידה מכולם לשנה, הוא אומר, לא היתה ממש טראומטית "כי ההורים שלי די זרקו אותי מהבית גם ככה. אנחנו ביחסים טובים, אבל הם מלמדים אותי להסתדר בכוחות עצמי. הם תמיד צעקו עליי, 'היי, תמצא עבודה'. לפני שהתחלתי במסע הם חשבו שאני האיש העצלן בעולם, אבל אחרי כמה חודשים כבר ראו בכותרות של MSN.com, 'הבחור הכי מועסק־יתר בהיסטוריה'. מדהים איך דברים משתנים".
חברתית, מספר סדיקי, הוא לא היה בודד. "הייתי לבד רק לעתים נדירות. כל הזמן הסתובבתי עם קולגות, שניסו להנעים את זמני, לייצג את המדינה שלהם בצורה חיובית וליצור לי חוויה טובה. תמיד הייתי עם מישהו, פוגש אנשים חדשים". חברה קבועה לא היתה לו; בעצם, הוא מודה, לצד הפרויקט הראשי היה לו פרויקט צדדי – "לצאת עם כמה שיותר נשים לאורך הדרך".
אז כמה היו?
"לא ספרתי, אבל בערך 45. לא חיפשתי דייטים, זה פשוט קרה".
ועדיין, "החלק הכי מרגש היה לחצות את הגבול למדינה חדשה. בכל פעם הרגשתי כמי שמתחיל חיים חדשים".
זה הרי הסיפור האמריקאי במיטבו, עם קורטוב נוצרי נאה: צעיר בלי סנט על הנשמה מחפש התחלה חדשה, עולה על מכונית אמריקאית גדולה ויוצא לגלות עולם חדש. בדרך הוא עובד קשה בכל עבודה שנותנים לו, נגאל דרך הביבים ונהפך לסיפור הצלחה.
בין לבין, הוא קיבל - וסיפק לקוראי הבלוג - הצצה לארה"ב האמיתית, בגובה העיניים. התחנה הראשונה שלו, לדוגמה, היתה עבודה במרכז ההומניטרי של כנסיית ישו הנוצרי של קדושי אחרית הימים, בסולט לייק סיטי, יוטה, מרבץ המלח והמורמונים של היבשת. מבחינת סדיקי - שנולד נוצרי מתודיסטי אבל בהשפעת אביו האפגני מגדיר עצמו מוסלמי "שלא שומר מצוות", וגדל בקליפורניה - זו היתה קפיצה קטנה לחו"ל. "הם תמיד לבושים בחליפות, לא שותים קולה או קפה, הברים לא מגישים אלכוהול", הוא נזכר. אפילו קולה אין שם, כתב בבלוג; כלומר יש, אבל נטולת קפאין.
דוגמן, צפון קרוליינה צילום: דניאל סדיקי החרם הכמעט אנטי־אמריקאי על קוקה־קולה היה רק הפתעה ראשונה מתוך רבות, "הלם תרבות בכל מדינה" במילותיו של סדיקי. "בדנבר, למשל, הייתי הידרולוג, עבדתי בהרי הרוקי ואספתי דגימות מים מהנהר. התרבות שלהם לא תיאמן, זו העיר הכי פעילה בארה"ב, הכי בריאה, וזכיתי לראות למה: כולם מתעמלים אחרי העבודה, רוכביים על אופניים לעבודה, ומכוניות הן שניות לאופניים והולכי רגל. כשהלכתי לפארקים הם היו מלאים אנשים. במיסיסיפי, שם עבדתי כדיאטן, רוב האנשים אפריקאים־אמריקאים, שאוכלים מאכלים שלא שמעתי עליהם: האש פאפיז, לחם תירס, שפמנון מטוגן".
האש פאפיז?
"גם אני לא שמעתי על זה. זו קערה של תירס מצופה פירורי לחם, מתוק, זה מתאבן. הבנתי למה אנשים ממש שמנים בדרום ארה"ב...".
החיים שלו בשנה הזו התנהלו כמו תוכנית ריאליטי קצת משוגעת, עם משימות קיצוניות. רק שני דברים הוא סירב לעשות לאורך הדרך: לאכול קיבה של פרה, ולשחוט אחת. "בדטרויט, כשהייתי מכונאי רכב, נכנס מישהו עם אקדח, איים עלינו וביקש כסף. בעל המוסך היה חייב לו, והוא דרש את הכסף. זה לא היה מפחיד כי זה לא נראה אמיתי. הוא אמר שיחזור למחרת בבוקר, אז אני לא חזרתי למחרת בבוקר".
סדיקי, בסופו של דבר, הוא בחור פשוט, עם נקודת מבט בהירה ולא מתחכמת על העולם. וגם בריאליטי של השנה הזאת הוא הקפיד על כללים פשוטים: לא חיפש עבודות מלוכלכות, כמו ב"Dirty jobs", וכל עבודה שבחר נועדה לספק ייצוג הולם של המדינה המארחת. בקנזס עבד בבית מטבחיים, בלאס וגאס ארגן חתונות, בפנסילבניה בנה רהיטים עם קהילת האמיש, בניו המפשייר עבד עבוד המפלגה הדמוקרטית, בפלורידה הצטרף לצוות הבידור בפארק יוניברסל, באוקלהומה עבד בשדה נפט וכן הלאה.
בתחילת הפרויקט הצהרת שאחת המטרות היא לשנות את האופן שבו אנשים ממדינה אחת תופסים מדינה אחרת, שאינם מכירים. ובכל זאת, בחרת בעבודות סטריאוטיפיות. זה לא מחזק את הדעות הקיימות?
"לפעמים. אבל כל מדינה ידועה בעבודה שבה בחרתי מסיבה מסוימת. הרבה אנשים בוויסקונסין עובדים בתעשיית הגבינה, ואם לא, אז בתעשיית מוצרי החלב. אז כן, זה חיזק את הסטריאוטיפ. או בנברסקה, שם עבדתי כחוואי תירס, אין דבר מלבד חוות חקלאיות. אבל אפשר לשנות את הדעות בכל הנוגע לתרבות - אתה שומע, למשל, שכולם שמנים באייווה, אבל זה לא נכון. שבדרום דקוטה כולם קאובויים - זה לא נכון. שחקלאים הם חסרי השכלה, אבל כנראה כולם בנברסקה היו יותר מלומדים ממני. זה מסוג הדברים שאתה מגלה כשאתה עושה מסע כזה".
אפילוג: צריך להתעורר, נגמרו התירוצים
סדיקי טיפוס חיובי, וגם המסקנות שלו כאלו. אחרים אולי היו מסכמים את המסע בביקורת נוקבת על החברה האמריקאית, הקפיטליזם או העולם המודרני. אבל האחרים האלה, כנראה, לא היו יוצאים למסע מלכתחילה. סדיקי מסכם אותו באהבה, ומנסה למנף אותו לשינויים חיוביים.
מכונאי רכב, מישיגן צילום: דניאל סדיקי
"אני רוצה לעזור לאנשים במצבי, שקשה להם למצוא עבודה, לא אוהבים את העבודה שלהם, או בוגרי תיכון שלא יודעים מה הם רוצים ללמוד בקולג'", הגדיר את מטרות מסעו בבלוג, ובשיחה עם "כלכליסט" הוסיף: "הצגתי הזדמנויות קריירה שונות, והראיתי את הנכונות לנסות משהו חדש אם משהו לא מסתדר לך, ולא לפחד כשאתה מחוץ לאזור הנוחות שלך. העולם אינו מפחיד מחוץ לבועה שלך. הרי יכולתי להישאר בקליפורניה ולפחד ללכת למיסיסיפי ולאלבמה ולפלורידה, אבל לא פחדתי, ומצאתי עבודות בכל מדינה. דבר נוסף שניסיתי להראות הוא שבכמה ממקומות העבודה הללו לא היתה משרה פתוחה, אבל הכנסתי את הרגל בדלת, והם הציעו לי משרה מלאה אם אסכים לחזור".
אחרי שעבדת שבוע?
"כן. זה מראה שיש עבודות בחוץ. אתה חייב להיות נכון להציג את הכישרונות שלך ולהראות לחברה שאתה נכס, ואז הם ייקחו אותך לעבודה. זה עוד דבר שהראיתי - שיש עבודה".
אז זמנים כלכליים קשים הם לא תירוץ? אם מישהו מובטל עכשיו, אתה טוען שהוא לא עושה את כל מה שהוא יכול לעשות?
"ובכן, כן. לרווק קל להיות נייד, לעבור בין מקומות ולנסות דברים. אז אין תירוץ. אם אתה בוגר קולג' טרי, אין תירוץ".
גם אם היו שולחים אותך לעבוד בבית מטבחיים, כי זה הג'וב שיש כרגע?
"כן, זה מה שהייתי עושה. בשביל פרנסה חייבים לעשות משהו. אבל אני אסיר תודה שאני יכול לנסות דברים שונים. יצרתי פרויקט די מוצלח, וגיליתי שאני יכול לעשות פחות או יותר כל דבר".
סדיקי כותב כעת ספר על המסע, ובמקביל עורך סרט מאלף השעות שצילם בדרך. בין לבין הוא מעביר הרצאות מוטיבציה ברחבי ארה"ב - ועושה קריירה מהפרויקט עצמו.
המסר של כל זה הוא "תסתכלו על הניסיון שלי, תוכלו לעשות הכל אם באמת תרצו"?
"כן. התחלתי את המסע עם חובות של 65 אלף דולר, ואם הייתי אומר למישהו שאסע בכל רחבי ארה"ב בלי כסף, איש לא היה חושב שזה אפשרי".
דייג לובסטרים, מיין
יש אנשים שהרוח הסדיקית כבר שינתה את חייהם. רופא שיניים מובטל ממיזורי, למשל, ראה בטלוויזיה כתבה על השבוע של סדיקי כיצרן דודי חימום, קיבל השראה, הסיר את האבק מכישורי הריתוך שלו ולמחרת מצא עבודה בתחום. שינוי קיצוני אחר עשה אזרח דרום קוריאה, שצפה בסדיקי בחדשות המקומיות והתלהב מספיק כדי לעבור לצפון קרוליינה. "פגשתי אותו במקרה במסעדת סושי, והוא אמר שנתתי לו השראה לקחת סיכון ולעשות משהו חדש".
הלקח המקצועי, במילים אחרות, ברור: "למדתי כלכלה בלי לדעת איזו קריירה זה יביא בעולם האמיתי. זו היתה טעות. עכשיו, אחרי שהתנסיתי במו ידיי ב־50 עבודות, אני מבין אילו מתאימות לאישיות שלי ואילו לא".
והלקח החברתי־לאומי? סדיקי נשמע לרגעים כמו קמפיין פדרלי או נאום דביק על נפלאותיה של אמריקה ונפלאות הסובלנות. "התחלתי את המסע עיוור לקריירות, לתרבויות ולסביבות שיש לארה"ב להציע. לא הבנתי את תעשיית הנפט, איך מעבדים סוגי מזון מסוימים, כמה קשה להיות דוגמן ואיך למכור ולקנות בתים, אם למנות כמה נושאים. למדתי להכיר את השורשים של אמריקה ואני מבין את התפקידים של התעשיות השונות שמפעילות את הארץ שלנו. חייתי עם משפחות בכל מדינה, עם כל המיעוטים. במקום להקשיב לסטריאוטיפים, זכיתי להפריך הרבה תפיסות מוטעות. אני אוהב את העם האמריקאי, ולא פגשתי אחד שהיה גס רוח או מרושע. כולם הכניסו אותי לבתיהם והיו מסבירי פנים. לא הייתי מצליח להשלים את המסע שלי בלי הנדיבות של האמריקאים".
אני מחפש את הסדקים בתמונה המושלמת, אבל סדיקי מסתפק בלומר: "לא הייתי חסין בפני המיתון. נדחיתי בערך 5,000 פעם בחיפוש העבודות. זה היה קשה מאוד, אבל לא הרמתי ידיים. לא היתה לי ברירה אלא להצליח. הבעיה היחידה היתה דווקא בקליפורניה, כשנדרסתי בלוס אנג'לס. עוד לא מצאו את הנהגת הדורסת, והגב שלי עדיין כואב".
עם כזאת רוח, לא מפתיע שבראיון קודם אמר סדיקי ש"אולי ארוץ לנשיאות כשאהיה בן 35". בניסיון להסיט אותו מהמסלול הזה, אני שואל אם ביקר אי פעם בישראל. מתברר שלא, ואני מציע לו קריירה קצת יותר נגישה: לחזור על פרויקט "לחיות את המפה" - בגרסה בינלאומית. "לחיות את המפה העולמית, כן...", הוא משתעשע ברעיון. "הציעו לי לעשות את זה בשביל תוכנית טלוויזיה באירופה", הוא מגלה, ואז הקפיטליסט שבו מציץ לרגע: "תלוי כמה ישלמו לי".
אמריקה האמיתית: 6.3 מחפשי עבודה על כל משרה פנויה
סינתיה רוסו, מנהלת שיווק ותקשורת מווירג'יניה, פוטרה במרץ 2009, ונשאבה לתחרות העזה על כל משרה. בקיץ ניגשה רוסו ליריד תעסוקה מקומי, וחזרה על עקבותיה כשראתה תור ארוך של אנשים משתרך מחוץ לבניין. מאוחר יותר למדה כי 3,000 מחפשי עבודה באו ליריד, שבו הוצעו משרות מעטות על ידי קומץ מעסיקים. אתרי אינטרנט שבהם, כמנהלת, נהגה לפרסם מודעות דרושים מלאים היום במודעות של מחפשי עבודה. "מעט מאוד אנשים מצהירים 'יש לי משרה להציע'", היא מסכמת באנחה.
כורה פחם, מערב וירג'יניה הנתונים תומכים בתמונה שמציגה רוסו. בסוף 2009 דיווח משרד העבודה האמריקאי כי 6.3 מבקשי עבודה בממוצע מתחרים על כל משרה פנויה. זהו המספר הגבוה ביותר מאז החל המשרד לאסוף נתונים כאלה, לפני תשע שנים. בתחילת המשבר, בדצמבר 2007, נמדדו 1.7 קופצים בלבד על כל משרה פנויה. במיתון של ראשית העשור הנתון הגבוה ביותר נרשם ביולי 2003 - 2.8 מבקשי עבודה על כל משרה.
נתונים רשמיים של ממשלת ארצות הברית מאוקטובר 2009 מעידים על שיעור אבטלה של 10%, יותר מ־15 מיליון מובטלים, אך מומחים מעריכים כי שיעור האבטלה האמיתי קרוב ל־20%: המספרים הרשמיים מונים רק את מבקשי העבודה הרשומים בלשכות, ולכן אינם כוללים מובטלים רבים שנואשו והפסיקו להירשם.
לדברי מחברי הדו"ח, אף שיש האטה בקצב הפיטורים, עדיין לא החלה התאוששות בנתון המרכזי האחר של שוק העבודה: העסקת עובדים חדשים. לפיכך, הנתון המטריד ביותר בדו"ח הוא אולי שמאז תחילת המשבר הנוכחי קוצצו בשוק האמריקאי 7.2 מיליון משרות. "אמנם פחות אנשים מקבלים הודעות פיטורים", מסכמת את המצב היידי שיירהולץ מהמכון למדיניות כלכלית בוושינגטון, "אבל ברגע שפוטרת - אתה בבעיה גדולה".
לדברי שיירהולץ, הכלכלה האמריקאית ניצבת עתה בפני "פער משרות" של כ־10 מיליון מקומות עבודה - נתון שמתקבל מחיבור של 7.3 מיליון המשרות שקוצצו מתחילת המשבר עם כ־125 אלף המשרות החדשות שנדרשות מדי חודש רק כדי לעמוד בקצב גידול האוכלוסייה. כדי לסגור את הפער ולחזור בתוך שנתיים לרמות התעסוקה שלפני המיתון יידרשו כעת יותר מחצי מיליון משרות חדשות בחודש - קצב שלא נרשם מעולם בארה"ב.
רוב הכלכלנים צופים שמספר המשרות ימשיך להתכווץ ושלשוק העבודה ייקח שנים להתאושש. הם מצביעים על סיבות שונות לכך שחברות עדיין לא חזרו להעסיק עובדים: חלקם מציינים כי לאחר שפיטרו עובדים רבים בתחילת השנה נוכחו לדעת שהפרודוקטיביות דווקא עלתה, אחרים מסבירים כי מעסיקים רבים מפקפקים ביכולתה של הכלכלה להמשיך לצמוח לאחר שהשפעת חבילת התמריצים הממשלתיים תפוג.
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
