3 כיווני אוויר וחבר מעבר לקיר

הנדל"ניסטים 

"עשרים משפחות של חברים יגורו באותו בניין"

"הרעיון נולד לפני שנה וחצי", מספר עו"ד אריה רבינוביץ (38) מהוד השרון. "אני גר כבר ארבע שנים ליד גיא, חבר שלי מהצבא. אנחנו מורידים את הכלבים ביחד, הילדים שלנו מכירים, יש בזה הרבה קסם. יום אחד התחלנו לחשוב איך זה יהיה לגור בבניין שתהיה בו האווירה השכונתית מהילדות. את יודעת, פגישות בפאב השכונתי, משחקי כדורסל כל רביעי בערב, כשאי אפשר להבריז כי קוראים לך מהחלון. התחלנו לבדוק אם נצליח להקים קבוצת רכישה שהבסיס שלה יורכב משבע משפחות של חברים. הצלחנו מעבר למה שציפינו. בתוך חצי שנה הגענו ל־20 משפחות של חברים מכל הזמנים, ושל חברים של חברים. גם את הקרקע לבניין מצא חבר מהעבודה".

מימין: שירן מלכה, איתי אשור, עומרי אבידן, אלעד מרטין ונטע כולי, מביטים מחלונות דירותיהם הסמוכות. עוברים דירות ביחד זה עשור צילום: אילן ספירא

"זה גם ישנה את חיי היומיום, בעיקר בדברים הקטנים", אומר יורם ונדם (40), משפטן, חבר הקבוצה וידידו של רבינוביץ זה כעשור. "כל חיכוכי השכנים, הברביקיו על המרפסת, המסיבות על הגג - קשרי החברות ייתנו להם משקל אחר לגמרי. ואפשר גם יהיה לסמוך זה על זה. למשל, יש לנו כלב קטן מאוד, וכשאנחנו נוסעים נוכל להשאיר אותו אצל השכנים במקום אצל ההורים בחיפה". "היום בבתים משותפים יש לך 90 שכנים שאתה לא מכיר", מוסיף גיא, שותפו של רבינוביץ להגיית הרעיון.

אריה רבינוביץ ויורם נדם. "זה ישנה את חיי היומיום" צילום: אילן ספירא

ואתם בטוחים שכך זה יהיה? מה אם סתם תהיו שכנים רגילים? מה אם יהיה צפוף מדי?

"יש גם חששות", אומר רבינוביץ. "חשבנו על זה שאנחנו עלולים להימאס אחד על השני, או שאחרי 20 שנה נגלה שהשתנינו. גם לא תמיד יש כימיה בין בנות הזוג שלנו. יש זוגות שבפירוש לא נכנסו בגלל הסיבות האלה. אבל בסופו של יום, כף המאזניים נוטה לכיוון היתרונות. אני מקווה שלא אתבדה".

הנודדים

"כשאחד עובר דירה, כולם עוברים איתו"

יש מי שעוברים לגור ליד החבר'ה בלי להקים בניינים ובלי לצאת לבצעי רכש יקרים. למשל איתי אשור, אלעד מרטין ועומרי אבידן, בני 29 מכרמיאל שבעשור האחרון מקפידים לעבור דירות ביחד ולשכור דירות סמוכות זו לזו. לאחרונה עברו דירות במקביל בפעם הרביעית, לדירות צמודות באותה הקומה בבניין ברמת גן.

"יש היום מעט מדי זמן לפגוש חברים, ולגור לידם זה הפתרון", מסביר אשור. "כך מתראים יותר, רואים הרבה טלוויזיה ביחד, נוסעים ביחד לבקר את המשפחות בכרמיאל, לפעמים מארגנים ארוחת צהריים ספונטנית, פעם־פעמיים בשבוע הולכים לסרט. דברים כאלה".

וזה באמת עובד?

"זה עובד מעולה. זה התחיל כשגרנו ביחד בארה"ב, שבעה חברים בקומפלקס דירות עם חצר באמצע, בסגנון הסדרה 'מלרוז פלייס'", מספר מרטין. "זה היה כיף בלתי רגיל, ומאז שחזרנו לארץ אנחנו מנסים להמשיך עם זה. היה איתנו גם חבר רביעי שעבר לאחרונה לצפון. אנחנו עדיין שומרים על קשר איתו, אבל זה לא אותו הדבר".

איך מצליחים למצוא בכל פעם דירות סמוכות?

"זה יותר קשה מלמצוא דירה לבד, אבל הפתרון הוא פשוט לחפש יותר זמן", אומר מרטין. "למשל, איתי הגיע לבניין הזה לפני כולם, ובחודש הראשון שילם שכירות על שתי דירות. מה שחשוב זה שהמאמץ משתלם. הכי נוח כשיש חברים מעבר לקיר. עד לאחרונה גם דיברנו בינינו בווקי־טוקי. זה מעצבן לשלם כל פעם על טלפונים ועל הודעות טקסט, כשאנחנו גרים כל כך קרוב".

הקומונה

"אלפי חברים בפייסבוק ואין עם מי לדבר"

יונתן שבסון מספר שבחר דווקא בשכונה מעורבת ולא בשכונה שכל תושביה דתיים משום שלדבריו מאס בחיים שבקהילה הומוגנית סגורה, והוא רוצה לחיות בסביבה כמה שיותר מגוונת. "בשבילי קהילתיות היא להיות עם החברים שלי בעיר", הוא אומר, "לא בשכונה דתית או בפרבר".

משפחת שבסון צילום: אילן ספירא

הגרעין

"אחרי 40 שנה, זו פשוט סגירת מעגל"

למה דווקא עכשיו "השכונה ומקום העבודה חדלו להיות קהילה" פרופ' רחל אלתרמן: "התופעה הזו יחודית לישראל. בכל הכלכלות המפותחות במערב תושבי ערים עוברים דירה רק משיקולי תעסוקה ורמת חיים, ולא משיקולי 'חברותא'" נטלי גרויסמן, תגובה אחת לכתבה המלאה 

כעת הן גרות בבניין החדש, דלת ליד דלת. "ההרגשה היא ש'הגרעין חזר'", אומרת צילה ויונטה, כשבני המשפחות יושבים בסלון משפחת פרופטה ומעלים זיכרונות מילדותם בשכונה. "לא היינו בקשר 40 שנה, ופתאום כשהגענו לכאן הכל נארג מחדש, שתי וערב", מוסיפה ברכה גיא. בני המשפחות מזכירים זה לזה את חלקות הירק והפרי שהקיפו אותם בילדותם, כשהשכונה העירונית היתה כפר חקלאי, ומתפקעים מצחוק כשעמי גיא נזכר איך בעל המכולת היה בוצע לחם לשניים כשהיו מבקשים ממנו חצי כיכר. "השדות נעלמו, אבל אנחנו נשארנו, וזה מה שחשוב", אומר פרופטה.

מימין: חרות, עמירם ואיילת גיא, בהירה ודוי פרופטה, צילה ויונטה וריבי גולדה. "הקשרים נארגו מחדש" צילום: אילן ספירא

החולמים

"לגור, לעבוד ולבלות ביחד, בלי לצאת מהבניין"

ניר שנער, עמית בלסר ובן בייער. "לדרך שבה אנשים חיים היום אין מה להציע" צילום: אילן ספירא

זה לא נשמע לך מחרפן?

"זה לא שנהיה 24 שעות ביחד. וברור שזה לא כלא, ואפשר לעשות מה שרוצים. העיקרון המרכזי הוא לעבוד עם חברים, וגם להיות שכן שלהם. ברור שאם נעבוד ביחד במשך היום נוכל לפרוש לפרטיות שלנו בערב", אומר בייער, ומוסיף: "גם ברור שיש עוד אלף ואחת דרכים לגרום לזה להפוך לאסון, אבל אני מוכן לקחת את ההימור. בעיניי, לדרך שבה אנחנו חיים היום אין מה להציע".

מה החברות שלכם אומרות על זה?

"עדיין אין, אבל ברור שאם בנות הזוג לא משתלבות ולא מרגישות בדיוק כמונו אז אין טעם לעשות את זה".

החמולה

"רוצה את החום של דימונה גם בפתח תקווה"

סימה בביאן וילדיה. "המגורים ליד המשפחה עושים טוב" צילום: אילן ספירא

סימה בביאן (43) מסבירה שכאשר היא ובעלה חזי החליטו בינואר 2009 שהם רוצים לגור בשכנות לשני אחיו של הבעל, זה היה פשוט כדי להפיג את הבדידות והניכור שחשה בעיר פתח תקווה.

"אני גדלתי בדימונה, שהיא כמו בלוק אחד ענקי, עם חום, משפחתיות, משחקים עם חברים למטה, אמא שקוראת מהחלון. זו היתה עיר שהיה קשה לקום ולעזוב", מספרת סימה. "אבל היום עוזבים כל מקום, ובכל מקום חיים בניתוק. בבניין הזה אני גרה כבר שש שנים ולא מכירה אף אחד. אף אחד פה לא מכיר אותי. רק בוקר טוב, שלום וזהו. אין שכנה שאני מרגישה בנוח ללכת אליה לבקש כוס סוכר. המגורים ליד המשפחה עושים לי טוב".

הזוג בביאן ומשפחות קרוביהם הצטרפו לאחרונה לקבוצת רכישה שמקימה בימים אלה מגדל בן 22 קומות בשכונת אם המושבות בעיר.

את לא חוששת לחיות בכזו קרבה אינטנסיבית עם המשפחה?

"ברור שאני גם חוששת. אם הגיסה שלי תבקש ממני לשמור על הילדים ולא יבוא לי, אבל מצד שני היא תראה שאני בבית, זה יהיה לא נעים. יותר מדי שקיפות והתערבות אחד בחיים של השני זה לא טוב. אבל אני מכירה את עצמי ואני חושבת שאדע מה לעשות. אני פשוט מקווה שלא נחצה את הגבולות זה של זה. אבל תזכרי שהיום יש יותר מדי גבולות. היום אני מודאגת בכל פעם שהילד יורד למטה, וצריכה ללוות אותו אפילו לבית של חבר בשכונה. בסוף שוקלים את היתרונות לעומת החסרונות, ואני בחרתי בדרך שנראה לי שיש בה יותר יתרונות".