העשור של אלשיך: "השריף" של המחוזי סוגרת עשר שנים של פירוק חברות

"מלכת הפירוקים" - כך כונתה בעבר הלא מאוד רחוק ורדה אלשיך בפי עורכי דין ואנשי תקשורת בישראל. כיום, לעומת זאת, עורכי דין רבים מכנים את השופטת המוכרת בכינוי כוחני ואגרסיבי יותר - "השריף". המעבר לתואר הפחות מחמיא אינו מקרי - בעשור האחרון בנתה את עצמה אלשיך, סגנית נשיא בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כאוטוריטה מקצועית, אולם גם כדמות המאיימת על עולם העסקים בישראל, שמי שימרה את פיה ימצא את עצמו בצרות.

בפני אלשיך, היושבת על כיסא בית המשפט בליבת העסקים של ישראל, התייצבו לאורך השנים אין ספור חברות מקרטעות שהתחננו בפניה כי תיתן להן סיכוי להמשיך ולפעול. גם בירושלים, בחיפה ובבאר שבע פועלים שופטים בתפקיד המקביל לאלשיך, אולם התיקים שמנותבים לערים האחרות הם לרוב קטנים יותר, ומתוקשרים הרבה פחות.

דרכה של אלשיך לצמרת המשפטית החלה לפני כ־15 שנה, אז מונתה לתפקיד שופטת המשנה במדור הפירוקים והכינוסים בתל אביב, תחת ניהולו של סגן הנשיא דאז ישי לויט. אלשיך, שהתמנתה כשופטת ב־1978, שובצה לתפקיד זה ב־1995, אחרי שנים רבות שבהן שימשה כשופטת בית משפט שלום וכרשמת בבית המשפט המחוזי.

ב־2002 פרש לויט לגמלאות, ואלשיך, שהיתה אז בעלת ותק שיפוטי לא מבוטל של 24 שנה, ירשה את התפקיד. עם זאת, ספק אם ידעה אז שבתוך שנים אחדות היא צפויה לעמוד בראש אימפריה שיפוטית שאותה תנהל ביד רמה.

תחילת העשור התאפיינה בשפל כלכלי שנבע מהאינתיפאדה השנייה ומתקופת הפיגועים שהגיעה לשיאה ב־2002 ו־2003. אלשיך, במעמדה הטרי כשופטת הראשית במחלקה, נדרשה לטפל בחברות ענק שהתמוטטו בזו אחר זו, בהן המשביר לצרכן שנקלע לחובות של מאות מיליוני שקלים והבנק למסחר שקרס עקב המעילה של אתי אלון בסכום של 250 מיליון שקל. עוד עברו תחת ידיה של אלשיך קריסת פויכטונגר השקעות שהובלה על ידי קבוצת פלד־גבעוני והותירה חובות של 250 מיליון שקל, וקריסת קבוצת נגה בבעלות אלי אוזן ושלמה גולדנברג שנקלעו לחובות של 800 מיליון שקל.

הסתערה על הוואקום

בשנותיה הראשונות כראש המחלקה הרבתה אלשיך להתבסס על הלכות שקבע לויט, שזכה ממנה להערכה רבה, אך בתוך תקופה קצרה החלה בבניית הלכות משפטיות מסודרות שנדרשו נוכח העובדה שחוק החברות דל מאוד בכל הנוגע לטיפול בחברות המגיעות אל סף קריסה.

ב־1995 ניתנה לראשונה לבית המשפט האפשרות להורות על הקפאת הליכים לחברה בקשיים, כחלופה להליכי פירוק ובמסגרת ניסיון אחרון להציל את החברה. זאת במסגרת סעיף 233 לפקודת החברות. ארבע שנים לאחר מכן, ב־1999, נחקק חוק החברות והוא שאב לתוכו את הסעיף, שנהפך לסעיף 350 לחוק החברות.

מדובר בסעיף כללי, שבו נכתב כי אם מוגשת לבית המשפט בקשה לפשרה או להסדר, בית המשפט רשאי "אם שוכנע כי יהיה בכך כדי לסייע לגיבושה או אישורה של תוכנית שמטרתה להבריא את החברה", לתת צו שלפיו במשך תקופה של עד תשעה חודשים לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט. החוק לא פירט מהן הנסיבות שבהן יש סיכוי לקבל צו הקפאת הליכים. הוא לא קבע מי אמור לממן את תקופת ההקפאה כך שהחובות לנושים לא ילכו ויתפחו, והוא לא קבע מבחנים לשאלה החשובה ביותר: האם יש בכלל סיכוי שהחברה תשתקם, או שמדובר רק בכוסות רוח למת. החוק גם לא קבע מהו החזר סביר של חובות לנושים במקרה של מכירת פעילות חברה קורסת.

הוואקום המשפטי הזה התגלה כתפור בדיוק למידותיה של אלשיך, שהסתערה עליו והחלה קובעת הלכות חשובות, כללים ומבחנים משפטיים שמשמשים כמורי דרך גם לשופטים בתפקיד מקביל לשלה. אלשיך דרשה, למשל, כי בקשה להקפאת הליכים תוגש לה עם פירוט מלא בדבר הגורם המממן את ההקפאה, שבאותן שנים עדיין היה בעיקר הבנקים. היא החלה לעמוד על כך שבעלים של חברה קורסת שמבקשים הגנה משפטית יעבירו תרומה משמעותית לשיקומה, ואישרה לערוך חקירות נרחבות לבדיקת נסיבות הקריסה של החברות.

השופטת אלשיך. הסתערה על הוואקוםצילום: עמית שעל

מורה הנבוכים

הלכות אלו, שהיו מבוססות על חוש הצדק המפותח של אלשיך, הקנו לה שם ומעמד מכובד במערכת המשפטית. ב־2005 פרסמה אלשיך עם העוזר המשפטי שלה, עו"ד גדעון אורבך, ספר על הקפאות הליכים. בדברי ההקדמה לספר כתב הנשיא (בדימוס) של בית המשפט העליון, אהרן ברק, כי לאלשיך "יש מקום של כבוד בתחום הקפאת ההליכים: חוכמת חייה, תבונתה, האיזון שבעמדתה וכישרונה הרב במשפט - אפשרו לה לנווט את עיקר הפסיקה בתחום".

אירוע השקת הספר היה אירוע ברנז'אי לוהט, שבכירי מערכת המשפט, לרבות עורכי דין בכירים, הוזמנו אליו. הספר משמש עד היום מורה דרך לכל עורך דין מתחיל שרוצה ללמוד את התחום.

כשופטת המשנה לצד אלשיך משמשת כיום דניה קרת־מאיר, דמות הרבה פחות זוהרת ודומיננטית מאלשיך, שבמובנים רבים אף מחווירה לצדה. החלוקה הרשמית בין השתיים מבוססת על כך שאלשיך דנה בתיקי הפירוקים ובהקפאות ההליכים, וקרת־מאיר דנה בתיקי הכינוסים. אפשר לומר שאלשיך מטפלת בתיקים הגדולים והדרמטיים, בעוד קרת־מאיר מטפלת בתיקים מעניינים הרבה פחות.

הנהלת בתי המשפט חוזרת ואומרת במענה לביקורת בנושא כי לא רק השופטת קרת־מאיר מטפלת בתיקים אלו, אלא גם שלושה רשמים, אך בפועל כל התיקים הגדולים מגיעים בלעדית לידיה של אלשיך.

ביולי 2005 התגלגל לשולחנה של אלשיך תפוח אדמה לוהט במיוחד - רשת קלאבמרקט קרסה והיקף חובותיה עמד על סכום עתק של 1.378 מיליארד שקל. בעקבות הסיפור המתוקשר כיכבה אלשיך בכותרות העיתונים ובטלוויזיה. היא טיפלה בתיק בנחישות וביד רמה. היא שלחה איומים לרשויות המס ולגורמים נוספים, כי אם לא יהיו מוכנים להתפשר - החברה תגיע לפירוק שיגרום נזק עצום. בסופו של דבר אישרה אלשיך את מכירת קלאבמרקט לרשת שופרסל.

מזכירתה של אלשיך שמרה באותם ימים על הארגז ובו מסמכי התיק מתחת לשולחנה, כדי שמי שאינו מורשה לא יוכל לחטט בו. בקשות שהוגשו בתיק בשעות ובימים שבהם אלשיך לא היתה נוכחת הועברו אליה בטלפון או בפקס. המסר היה ברור: אף שופט או רשם אחר אינו רשאי לטפל בתיק.

התיקים נדחו עד שובה

תיק קלאבמרקט לא היה היחיד ששימש סמן לטריטוריה הפרטית של אלשיך. למרות העומס ההולך וגובר על מחלקת הפירוקים, אלשיך התנגדה באופן עקבי להכשרתם ולשילובם של שופטים נוספים במחלקה. כפתרון לעומס, היא היתה השופטת המחוזית הראשונה שקיבלה עורך דין כעוזר משפטי - לתפקיד מונה עו"ד אורבך, שהיה בעברו מתמחה במחלקה.

ביולי 2009 יצאה אלשיך לפגרה של שישה חודשים לאחר שלא זכתה בתפקיד נשיאת בית המשפט. בדיקת "כלכליסט" העלתה כי 125 דיונים שנקבעו החל בחודש מאי 2009 נדחו עד סוף נובמבר או דצמבר - כלומר עד שובה מהפגרה.

בספטמבר 2009, כשאלשיך היתה בחופשה, נותב תיקו של מייסד אמבלייז, אלי רייפמן, לידיו של השופט איתן אורנשטיין, שביקש לקבוע דיון בבקשה לאסור את רייפמן עקב ביזיון בית המשפט. אלשיך מסרה החלטה שבה ציינה במפורש כי היא "מבטלת את החלטת השופט אורנשטיין" ומחזירה את התיק לטיפולה. אלשיך התייצבה לדיון בתיק זה על חשבון ימי הפגרה שלה ובזמנה החופשי.

בסמוך לדחיית הדיונים שבהם היתה אלשיך אמורה לטפל, פורסמו נתונים של כונס הנכסים הרשמי, עו"ד שלמה שחר, על הגידול הדרמטי בתיקי פירוקים בכל הארץ (בהיקף של 20%), ובעיקר במחוז תל אביב, שם נרשם גידול כפול עקב המשבר הכלכלי העולמי.

ביקורת בחדרי חדרים

אירועים אלו החלו מגבירים את הביקורת שנשמעת - אם כי כמעט תמיד בחדרי חדרים ושלא לייחוס - מצד עורכי דין נגד אלשיך. אלו טוענים כי עם השנים ועם הגידול העצום בפעילות, נוצר מצב אבסורדי ולא בריא שבו שופטת אחת ויחידה חולשת על ענף שלם, קובעת את ההלכות והתקדימים ומשמשת הלכה למעשה כמחוקק, כשופט ואפילו ערכאת ערעור. זאת גם לנוכח התערבותו הדלה של בית המשפט העליון, והעובדה שהוא פועל בלוח זמנים אחר, שאינו מתאים לעולם העסקים המהיר והדינמי.

עורכי הדין שצוטטו בשמם עשו זאת בעדינות, ותוך שהם מסבירים כי העומס על אלשיך גדול וכבד, כך שרצוי שהמערכת תסייע לה ותמנה שופטים שיפעלו תחתיה, אף שכלל יסוד במערכת השפיטה הוא שאין מעמדות בין השופטים.

עורך דין בכיר בתחום מסביר כי "אלשיך עובדת בלוח זמנים מטורף. בית המשפט העליון אינו מסוגל לעמוד בלוח הזמנים הזה. בהליך אזרחי רגיל, שבו שני צדדים מתקוטטים על נכס, אפשר לקבוע למי הוא שייך גם בעוד חמש שנים. עם זאת, כשמדובר בהחלטה למכור חברה בקריסה לגוף מסוים, יש חשיבות למהירות הגשת הערעור, אחרת המעשה גמור. הפתרון היחיד הוא לבקש עיכוב ביצוע להחלטה של אלשיך, שהסיכוי לקבל אותו קטן מאוד. כל עוד אין בביהמ"ש העליון 'שופט מקביל אלשיך', שפוסק במהירות - אין ערכאת ערעור אמיתית".

רבות נאמר גם על המזג השיפוטי החם של אלשיך. מספיק לקרוא החלטות כתובות שלה, שהן כמעט תמיד גדושות בסימני קריאה, קווים תחתיים והדגשות של משפטים חשובים, כדי להבין את הלך הרוח שבו נכתבו. מי שיזדמן לדיון בפניה יראה כי אולמה רוחש תמיד יצרים ואגרסיות. היא מנהלת את הדיון בהרבה חוסר סבלנות כלפי מי שמרגיז אותה, ועם מעט הומור.

גם מי שאינם מחבבים אותה מודים כי לאלשיך יש, מלבד חוש צדק מפותח, גם תחושות בטן שלרוב מתבררות כנכונות. עורכי דין שמגיעים לדיון בפניה מצוידים במיטב הטיעונים מגלים שאין לה שום עניין לשמוע אותם. "המשורר כאן, לא צריך לדבר עליו בגוף שלישי", נזפה לא אחת בעורך דין שניסה להציג לה הלכה משפטית שהיא עצמה קבעה בעבר.

קבלו ישירות למייל שלכם את החדשות האחרונות בתחום המשפט. לחצו להרשמה