הכי טובים בשנה הכי קשה
יותר מ-40 גופים מוסדיים דירגו את המנהלים המצטיינים של 2010. התוצאות מייצגות את מה שאנשי שוק ההון חיפשו השנה: אנשי שטח שמנהיגים חברות בטוחות ויציבות, כאלו שאפילו המשבר לא יכול להן
קיבוצניק, מהנדסת מזון, קצין בכיר במילואים, שני רואי חשבון, מנהל פרויקטים בחברת מחשוב, בעל חנות מכולת, רפרנט במשרד האוצר, איש מכירות באולם התצוגה של סיאט ואיש מכירות בסנו. כך התחילו את הטיפוס לצמרת המנכ"לים המובילים את דירוג 50 המנהלים הטובים ש"כלכליסט" עורך זו השנה השלישית ברציפות. למרות תרבות הפרוטקציה והחברויות המצטלבות בביצה המקומית לאורך הקריירה, מתברר שלא צריך להיות בן למשפחת אצולה כדי להגיע רחוק ולכבוש את פסגת הניהול הישראלית. זה יכול לעזור כמובן, אך תוצאות הדירוג אינן מותירות מקום לספק: מי שמחובר לשטח, מלכלך את הידיים, מריח את הלקוחות ומקשיב לספקים - מגיע רחוק. הכל תלוי בשילוב של אמביציה, יכולת בינאישית וכישרון.
השנה האחרונה היתה אחת השנים הקשות ביותר עבור מנהלים. ב־2008 היה ברור לכולם שהשמים התקדרו, וסימן השאלה העיקרי נגע למשך הסערה. ב־2009, לעומת זאת, נדרשו המנהלים להחליט אם להכין את החברה שבראשה הם עומדים להתמודדות עם חזרתם של הביקושים - או שאולי כדאי להמשיך להתבצר, לקחת פחות סיכונים ולקבור עמוק עמוק במגירה את תוכניות הפיתוח העסקי וההתרחבות.
מכיוון שמנהלים בדרך כלל לא מייחסים לעצמם תכונות נבואיות (את זה הם משאירים לבעלי השליטה), היו כאלו שהודו בפנינו כי לא העריכו נכונה את ההתאוששות בשווקים, המחלחלת אט אט גם לשוק הריאלי. אולי כאן טמונה התשובה לשאלה מיהו מנהל טוב: כזה שגם אם טעה בחיזוי העתיד לא קרה לחברה שהוא מוביל שום אסון, והיא מסוגלת להמשיך לייצר עשרות ומאות מיליוני שקלים בשנה מפעילותה השוטפת. מה יקרה לאסם, טבע, גולף או בזק אם המנכ"לים שלהם יסובבו את ההגה באיחור קל? לא הרבה. במקרה הגרוע ביותר הן יסבלו מירידה קלה בשורות הרווח וההכנסות, והמשקיעים בשוק ההון יתלוננו. מכה קלה בכנף, לא יותר מזה.
זה בדיוק מה שחיפשו המשקיעים בשוק ההון בשנה האחרונה. כבוגרי מחזור החלומות של 2007–2008 הם חיפשו בעיקר יציבות. לא עוד שקפים של פרויקטים שיוקמו בעוד חמש שנים באזורים שקשה לבטא את שמם, בלי סיורי השחיתות שאליהם הוזמנו על ידי החברות הציבוריות בעבר הלא רחוק. שוק ההון מחפש עכשיו ביטחון, ואת זה ניתן לראות היטב בפרופילים של המנכ"לים שנבחרו למקומות הראשונים ובאופי הפעילות הלוקאלי של החברות שבראשן הם עומדים. 9 מתוך 10 החברות שממוקמות במקומות הראשונים הן חברות הפונות לשוק המקומי. הנטייה להשקיע בחברות כאלו בזמן משבר מוכרת בשוק ההון, והמשקיע הישראלי אינו שונה מעמיתו הבינלאומי במישור הזה.
מכיוון שהדירוג מבוצע על ידי אנשי שוק ההון, יש להניח שלביצועי המניה משקל רב בקביעת הדירוג. כשמנהל ההשקעות מרוצה מהתשואה שייצרה לו המניה, הוא נוטה להלל ולשבח גם את הנהלתה, אפילו כשזו נהנית מרוח גבית ענפית בלבד, וכל שנותר למנהל הוא לרכוב על הגל ולא לאבד שיווי משקל בדרך. עם זאת, בדיקת התשואה של 10 החברות שנבחרו למקומות הראשונים מוכיחה את ההפך. 6 מתוכן, לפחות נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ייצרו דווקא תשואת חסר לעומת מדד ת"א־100. טבע, למשל, ייצרה למשקיעים תשואה של כ־25% בשנה האחרונה, לעומת מדד ת"א־100, שיצר תשואה של יותר מ־80%. אסם הצליחה לייצר תשואה של 19%, ואפילו גולף עדיין מסתכלת על המדד מלמטה, עם תשואה של כ־75%. המשמעות: תשואת המניה בוודאי משפיעה על הדירוג, גם אם באופן לא מודע, אך היא אינה הגורם המרכזי.
מבט קצר על תוכניות הפרישה של 50 המנכ"לים המובילים מעלה תמונה צפויה למדי: יאכטות, טיולים בעולם, בילוי עם המשפחה, תרומה לקהילה, לימודים באוניברסיטה - בקיצור, כל מה שהם לא מספיקים לעשות במשך יום העבודה שלהם, שנמשך לרוב 12–15 שעות. התשובה המפתיעה יחסית ניתנה דווקא לשאלות מהו סגנון הניהול שלהם, ואיזו עצה היו נותנים למנהלים מתחילים. חלק גדול מהמנהלים השיבו כי אחד הדברים החשובים ביותר למנהל הוא האצלת סמכויות. דה־צנטרליזם במלוא הדרו. מהיכרות שלנו עם חלק מהמנכ"לים, אמירה מסוג כזה היא לא יותר מ־wishful thinking, תכונה שהם היו שמחים לאמץ אך הם רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב. מחקרים שבחנו סוגים שונים של מנהלים מצאו כי אלו שצמחו מלמטה נוטים לריכוזיות ומעורבות יתר דווקא משום שהם מכירים את הפרטים הקטנים. המנהלים שנכללים בדירוג "כלכליסט" מכירים את החברות שלהם עד לרמת הבורג, טובעים בדו"חות יומיים מהנעשה בגזרות השונות בחברה, ועסוקים כל הזמן בחיפוש אחר הברבור השחור שממתין ממש מעבר לפינה.
בין לבין, אי שם בחודש אפריל, עם פרסום התוצאות השנתיות של החברות הציבוריות, הם צריכים להצדיק את המשכורות הגבוהות המשולמות להם. בעיקרון אנחנו בעד: הם עובדים קשה, מסביב לשעון, מפסידים שעות יקרות עם המשפחה - ומן הראוי שמקום העבודה יתגמל אותם בהתאם. אלא שאף על פי שהמנכ"לים הנכבדים נוהגים להסביר בפירוט על הקשר ההדוק בין ביצועים לתגמול - קשר שכזה אינו קיים באמת. מדוע מנכ"ל של חברה שנהנתה מצמיחה חסרת תקדים בענף שבו היא פועלת צריך לקבל בונוס שמן? האם מישהו בדק מה היו התוצאות של אותו מנכ"ל לעומת מתחריו? כלל בסיסי בשוק ההון הוא בדיקת תשואות לעומת מדד יחס מסוים, וקביעת התגמול לפי פרמטר יחסי זה. ה"חדשנות" הזו לא הגיעה עדיין לגזרת התגמול בחברות הציבוריות - וחבל.
דירוג המנהלים הטובים של "כלכליסט" כולל 50 מנהלים, שנבחרו מתוך המנכ"לים של 150 החברות בעלות שווי השוק הגבוה ביותר בבורסה הישראלית. הדירוג מתבסס על בחירתם של 41 גופים מוסדיים גדולים ומובילים בשוק ההון, ובנקים שעוקבים אחר החברות. בעלי תפקידים בכל אחת מהחברות השיבו על שאלון מורחב, שבו התבקשו לדרג רק את המנהלים שהם מכירים. המדרגים העניקו לכל מנכ"ל ציון מ־1 עד 10 בארבעה פרמטרים שונים: אמינות, ביצוע, שקיפות והתחשבות בציבור בעלי המניות - ארבעה יסודות ניהול בשוק ההון. לאלו נוספו השנה גם דירוגים של עורכי וכתבי "כלכליסט", קולות שקיבלו משקל זהה למשקל של טופס אחד.
שקלול כל הפרמטרים האלה קבע את הציון הסופי של המנכ"לים. לכל אחד מהפרמטרים ניתן משקל שווה, מתוך הבנה כי כל אחד מהם משחק תפקיד מרכזי בניהול - הן של החברה והן של הקשר שלה עם המשקיעים. הדירוג הסופי נקבע על פי הציון המשוקלל, ובעמודים הבאים יפורטו גם המצטיינים בכל אחד מהפרמטרים. כדי לתת לציונים תוקף רב יותר, הוצאו מהדירוג חברות שדורגו על ידי פחות מ־11 ממשתתפי הסקר, כך שבפועל נותרו בדירוג 119 חברות.
השתתפו בדירוג (לפי סדר הא"ב):
אי.בי.אי, איילון ביטוח, איילון פתרונות פיננסים, איפקס גמל, אלטשולר־שחם, אנליסט, אפסילון, אקסלנס, בנק אגוד, בנק דיסקונט, בנק הפועלים, בנק מרכנתיל, דש, הבנק הבינלאומי, הדס ארזים, הכשרה ביטוח, הלמן־אלדובי, הראל ביטוח, הראל פיננסים, יובלים פנסיה, ילין לפידות, ישיר בית השקעות, כלל פיננסים, לאומי פרטנרס, לידר שוקי הון, מגדל שוקי הון, מיטב, מנורה מבטחים קרנות נאמנות, מנורה מבטחים, עמיתים - קרנות הפנסיה הוותיקות, ערך מוחלט, פגוט־חיים, פסגות, פעילים ניהול תיקי השקעות מקבוצת בנק הפועלים, קוונטקום, קמיליה קפיטל, רוטשילד, רמקו, תכלית בית השקעות, תמיר פישמן ו־KZI.
ערכו את הדירוג: הדר רז ורוני רוזנפלד