השראה: העולם שאחרי מחר

פאראג קאנה

פאראג קאנה (Parag Khanna) הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר של המאה ה־21, לפי המגזין "אסקווייר". לפי מגזין מוערך אחר, "וויירד", הוא נמנה עם ה־Smart List, רשימת המומחים המבריקים שמומלץ לנשיא ארצות הברית להיעזר בהם. לא שאובמה היה זקוק להמלצה של "וויירד"; הוא נועץ בקאנה עוד בשלב הקמפיין, וכך עשה גם הפורום הכלכלי העולמי. ספרו "העולם השני", שיצא בשנה שעברה, נחשב על ידי מומחים כגון פאריד זכאריה לאחד הניתוחים המזהירים של הסדר העולמי החדש, זה שמצפה לנו מעבר לפינה. הוא אמנם רק בן 32, אבל עם רוח גבית כזו, לא פלא שספרו הבא, שייצא בקרוב, מתהדר בשם הכה בטוח בעצמו "איך לנהל את העולם" (שניהם בהוצאת ראנדום האוס).

זה השינוי הגדול שעבר קאנה בשנה האחרונה, שבה היה לכוכב זוהר בשמי היחסים הבינלאומיים. אחרי שהיטיב להתבונן, לנתח ולסמן מגמות, הוא מחזק את הצד הדיפלומטי של התיאוריה שלו, ומתמקד בלהסביר מה צריך לעשות. לארצות הברית, למשל, הוא ממליץ "להפנים את הלקח העולמי ולהתחיל ולעבוד עם שכנותיה הקרובות. הם צריכים לעשות עם מקסיקו בדיוק מה שעשו האירופאים עם טורקיה. במקום שהמדינות הללו יהיו צינור סמים, הן יכולות להיות מרכזיים פיננסיים. מקסיקו סיטי יכולה להיהפך לצינור הפיננסי בין צפון אמריקה לדרומה. אם ארה"ב תתעורר ותלמד את השיעור האירופי־טורקי, יש לה הזדמנות טובה לרדת מעט מהעץ הבינלאומי למקום שבו היא אמורה להיות כיום, ולהתרכז בשכנות טובה".

על מי טורקיה עושה שרירים ולמה סרקוזי הוא קיסר רומי

אבל ארה"ב, במיוחד היום, היא רק חלק מסוים מהעולם, ובעצם לא החלק הכי מעניין כרגע, לפחות מבחינת קאנה. למעשה היא גם חלק מסוים מהביוגרפיה האישית שלו, ולא החלק המעניין שבה. "מאז שהייתי ילד נסעתי המון בעולם: נולדתי בהודו, גדלתי באבו דאבי, למדתי בגרמניה ובלונדון והיום אני חי בניו יורק", הוא מספר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "אפשר לומר שאני בן ללאום הבינלאומי. כל זה ללא ספק עיצב אותי, ולימד אותי מהר מאוד שלא להעדיף את זווית הראייה האמריקאית בהכרח, אלא לחשוב באופן הוגן יותר על איך אנשים רואים את עצמם".

קחו שוב את המקרה של טורקיה, שזכתה למקום של כבוד ב"העולם השני". מתחת לאף האמריקאי והאירופי, טוען קאנה, צומחת האימפריה הניאו־עותמנית. "טורקיה נמצאת במיקום אסטרטגי, היא המעבר המסורתי בין אירופה לאסיה. זו טעות להמעיט בערכה ולבחון אותה רק דרך העיניים של האיחוד האירופי. וגם אם מתעקשים לעשות את זה, עולה השאלה: מי זקוק למי יותר - האיחוד לטורקיה או טורקיה לאיחוד?

"אני יכול להבטיח לך ולקוראים שהטורקים יצטרפו לאיחוד רק בתנאים שיתאימו להם. הם לא ממש צריכים את האיחוד, וככל שיעבור הזמן הם יצטרכו אותו פחות. החשיבות של איסטנבול עצמה עולה, מכל הבחינות, על זו של שלוש המצטרפות החדשות לאיחוד - בולגריה, סרביה ובוסניה. בולגריה היא בפועל מעין מחוז של טורקיה, הם שולטים עליה כלכלית.

"ההשקעה האירופית בטורקיה בנתה אצל הטורקים ביטחון עצמי גבוה, והפכה אותה לשחקן בולט גם מול המערב וגם מול המזרח. טורקיה היא ספקית אנרגיה חשובה לאירופה (20% מהאנרגיה האירופית מגיעה משם) ולמדינות אחרות, כולל ישראל; ההשקעה בתשתיות בטורקיה היא כיום עצומה; יש לה כוח דמוגרפי ומשאבים - וכל אלה מעניקים לה את החופש לקבל החלטות שטובות רק לה ולא לאף אחד אחר. נדמה לי שבישראל מרגישים את זה היום יותר מבעבר".

פליטים אפריקאים בדרך לאירופה צילום: רויטרס

גם באירופה מרגישים את זה, אבל עוד לא מכירים במשמעויות העמוקות של העניין. "להרבה טורקים יהיה קשה לראות את עצמם כאירופים. אבל חיבור טורקו־אירופי זה כבר דבר אחר. כך שמעצמת העל האירופית שנרקמת כעת היא מעצמת על יורו־טורקית, אלא שהיא עדיין לא יודעת שהיא כזאת".

למרות נקודת העיוורון הזאת, קאנה מרוצה מהתנהלות האיחוד האירופי (שלו ימונה היום נשיא ראשון) ומהניהול שלו, וצופה לו ולכלכלה שלו תפקידים מרכזיים יותר ויותר בעולם של מחר.

אתה חושב שהאיחוד האירופי יתרחב גם אל עברו השני של הים התיכון, לצפון אפריקה, שגם היא ספקית משאבים מרכזית?

"לא, אני לא מאמין שהאיחוד ירחיק עד כדי כך. אבל מה שכן קורה הוא האיחוד הים תיכוני. ההיסטוריה אולי לא חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת - במקרה הזה עם האימפריה הרומית. הפעם זה רעיון שהוא כולו צרפתי, של ניקולא סרקוזי. הוא מנסה, באופן מחוכם, להקים את איחוד מדינות הים התיכון כדי להפסיק את ההגירה מצפון אפריקה לאירופה ולהציב אלטרנטיבה להשפעה הסינית הגוברת באפריקה.

"למעשה, כשבוחנים את הקשרים הכלכליים שנוצרו בעשורים האחרונים בין שני צדי הים התיכון, מבינים שהאיחוד הזה כבר קיים. מדי שנה בעשור האחרון הונח צינור נוסף לאספקת גז טבעי מאפריקה לאירופה. אלג'יריה כבר מספקת 10% מתצרוכת הגז של אירופה, לוב מגיחה מהאמברגו ומהבידוד שלה, השקעות - לא רק אירופיות, גם רוסיות למשל - זורמות לאזור, ולכן מדינות צפון אפריקה שיושבות לחופו של הים התיכון עושות כיום את המעבר מהעולם השלישי אל העולם השני. אם נראה את האיחוד הים תיכוני של סרקוזי מממשיך להתהוות, תהיה קפיצת מדרגה בהתפתחות המדינות האלה. נדמה לי שגם ישראל תרוויח מכך".

השינוי הזה יזלוג גם דרומה, לשאר אפריקה. כשמצבן של מדינות הצפון ישתפר, הן יתחילו להשקיע גם בדרום. זה לא בהכרח יפרק את הפצצה הגיאופוליטית של מרכז אפריקה, על חלוקת הגבולות המגוחכת שלה והיריבות האתנית ארוכת השנים. אפילו לקאנה אין מושג ממשי איך הפלונטר הזה ייפתר, ובכל זאת הוא מעריך ש"בניגוד למגמה העולמית, באפריקה נראה תהליך של היפרדות ופרגמנטציה. למערב אפריקה יש המשאבים הנכונים, אבל היא סובלת ממשטרים איומים, משחיתות ומתשתיות דלות. שני הכוכבים הבוהקים בשמי המערב הם כרגע גאנה וסנגל, שמתפקדות ברמה זו או אחרת. אפילו ניגריה, גם היא אחת המדינות המובילות, תלויה על בלימה כל הזמן. המזרח אפילו מסובך יותר. מסומליה בלבד יכולות להגיח בכל רגע שלוש מדינות. חלקים גדולים ממזרח אפריקה הם אזורים אבודים עד שהגבולות לא יוגדרו מחדש. במרכז המצב לא יותר טוב - קונגו היא המדינה הגדולה ביבשת, אבל היא לחלוטין לא מתפקדת כמדינה. גם בדרום אפריקה, שנחשבה עד לא מזמן עוגן כלכלי של אפריקה שמדרום לסהרה, הדברים משתנים לרעה: הרמה השלטונית נופלת, הפשיעה גואה, הכלכלה נסוגה. תמונת הגבולות האפריקאית היא ללא ספק זמנית - מדינות אינן מכבדות את הגבולות של מדינות אחרות, ויהיה מעניין לראות כיצד הם ישורטטו מחדש".

קרחונים בקוטב הצפוני צילום: shutterstock

למי קנדה עושה בית ספר ומה עושים סינים בסיביר

השיחה עם קאנה מתנהלת בברלין, שבה ביקר בשבוע שעבר - השבוע שבו ציינה העיר 20 שנה לנפילת החומה, ולשינוי הגיאופוליטי האדיר שבה אחריה. קאנה היה אז בן 12; הוא לא גדל בעולם של המלחמה הקרה, של שתי מעצמות על. כך שלצד הביוגרפיה הכל כך גלובלית שלו, גילו הוא משתנה משמעותי נוסף בנקודת המבט שקאנה מציע. "העובדה שאני צעיר מאפשרת לי לראות את השינויים המהירים שמתרחשים. לדורות האחרונים, שמתחלפים מהר יותר מקודמיהם, יש תפיסה רדיקלית שונה מלדורות הקודמים, וזה ניכר בצורה שבה אני מקבל השראה לרעיונות שלי".

מעבר לעניין האישי, לגיל צעיר יש כיום תפקיד מרכזי בזירה הבינלאומית. "רוב האנשים שחיים כיום במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר נולדו לאחר קריסת החומה", מציין קאנה."רוב הכורדים נולדו לאחר יצירת האזור האסור בטיסה, במלחמת עיראק הראשונה, כך שרובם מעולם לא היו בעיראק. רוב אוכלוסיית דרום־קוריאה נולדה אחרי המלחמה, כך שהם חסרים את הנאמנות הגיאופוליטית לארה"ב שאפיינה את הדור הקודם. למעשה, רוב אוכלוסיית העולם נמצאת כיום בגילאי 35-30, בגיל שלי. אולי בגלל זה אני יודע להבחין מצוין בהשפעה העצומה על הפסיכולוגיה הפוליטית וגם על הגבולות של מדינות, שמתהווה כיום בעולם".

מוכרת רחוב בויטנאם

לדור הזה קל הרבה יותר להתרגל למעבר מברית המועצות הגדולה לרוסיה הקטנה. מדינות הלוויין הסובייטיות מסתכלות מערבה, רק מערבה - מדינות הבלקן, הבלטיות, אוקראינה. לכן, אומר קאנה, "הרוסים צריכים להגדיר את תפיסתם העצמית מחדש. ויש להם הרבה עבודה, הם צריכים קצת צניעות. רוסיה היא כבר מזמן לא האימפריה ששולטת בשכנותיה, אלא אומה רזה יותר וצנועה, שתלויה יותר ויותר באירופה. הרי אף אחד בעולם לא מסתובב היום ואומר: 'היי, בואו נעשה את זה כמו הרוסים'. הם לא ממש מודל.

"לפעמים נדמה לי שקנדה היא רוסיה שעובדת כמו שצריך. גם קנדה היא ענקית, ברובה לא מיושבת, עשירה במחצבים ובאנרגיה, אבל עם כלכלה מגוונת, ממשל תקין ומדיניות בת קיימא". קאנה מזכיר כי הקנדים עומדים להיערך למירוץ על הקוטב הצפוני המפשיר ועושר המחצבים שבו, מירוץ שבו יתמודדו מול הרוסים ומול גרינלנד - שהרחיבה השנה את העצמאות שלה כי היא יודעת היטב שההתחממות הגלובלית תעשה לה רק טוב. "ברגע שהקרח יימס, המעבר הצפוני־מערבי ייפתח לספינות", מסביר קאנה. "זהו עורק תחבורה חדש ורב פוטנציאל. מי שתשלוט בו תוכל לעשות הרבה כסף. זאת גם הסיבה שבשנים האחרונות היחסים הצבאיים בין ארה"ב לקנדה התחממו באופן ניכר, ביחס ישיר לטמפרטורה בכיפות הקרח".

חומה בגבול מכסיקו ארה"ב צילום: רויטרס

הקוטב הצפוני חשוב לרוסיה במיוחד בגלל סין, שנוגסת בישבנה הלבן ויכולה ללמד אותה קצת צניעות. "הסינים הם הפקטור הפסיכולוגי הגדול, שמשנה את הצורה שבה הרוסים תופסים את עצמם. רוב הרוסים אינם יודעים איזה שטח אדיר מהמדינה שלהם נהפך לפרובינציה סינית, פשוט כי השלטון מונע מהם את המידע הזה. בחלק המזרחי של רוסיה, שגובל בסין, מתרחשים שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת. יותר ויותר רוסים עושים את דרכם מהמזרח הנידח, הגולאגי, של ערי המחקר אל המערב, ובמקביל מתרחשת פלישה מצפון סין לאזור סיביר. מדי שנה בעשור האחרון חוצים את הגבול אל המחוזות המזרחיים של רוסיה יותר מ־600 אלף סינים, בחיפוש אחר עבודה ומקורות פרנסה חדשים שאותם נטשו הרוסים מאחור. זה שינוי דמוגרפי שמביא לשינוי גבולות. במוסקבה מעדיפים לא להתייחס לזה והמדיניות כרגע היא חוסר מדיניות. הם אוהבים להתייחס לזה כאל ליסינג - הסינים עושים ליסינג לאזור לתקופה מסוימת ועל הדרך יוצרים בו פיתוח כלכלי שהרוסים לא מסוגלים או לא רוצים לעשות".

מה זוממים הכורדים ואיפה זה בלוצ'יסטן

גם השינוי הזה מתחרז עם ההיסטוריה: קאנה מצייר מפה אזורית שנראית כמו זו של ימי קובלאי חאן, האימפריה הסינו־סיבירית ששלטה שם לפני 700 שנה. במילים אחרות, שלטון סיני במזרח רוסיה אינו בשורה חדשה. "כך התנהלו הדברים במשך אלפי שנים באזור. האימפריה האחרונה ששלטה במרכז אסיה היתה ברית המועצות, עכשיו תורם של הסינים.

"משהו משתנה במרכז אסיה, בעיקר אצל המדינות ה'סטניות' והקווקזיות - הן קיבלו את חוכמת רחוב של הזירה הדיפלומטית־מדינית. אזרבייג'ן נהפכת לחזית המערבית של האזור ולשחקנית בשוק האנרגיה. את הרווחים, אגב, היא משקיעה בחזרה בתושבים, ברווחה, בתשתיות ובחינוך - מעין נורבגיה של ה'סטניות'. טורקמניסטן מספקת גז טבעי לאירופה ומפשירה מהבידוד שאפיין אותה. וקזחסטן היא המקרה המעניין ביותר של מדינה שנהפכת לשחקנית ערמומית בזירה הבינלאומית, עם תשתית צינורות נפט מעבר לים הכספי, לרוסיה ואפילו לסין. המשמעות של יותר צינורות נפט היא כמו יותר דרכי משי בעולם הישן, והקזחים מרוויחים מזה בגדול ומנהלים יחסים דיפלומטיים עם כולם, בלי לבחור צד".

נשיאת צ'ילה מישל בצ'לט ונשיא ברזיל לואיז אינסיו דה סילבה צילום: איי אף פי

לעומת זאת, בתחתית ה'סטניות', גיאוגרפית ופוליטית, הבלגן עדיין חוגג. "בפקיסטן ובאפגניסטן שוררים חוסר יציבות שלטונית ואי־שקט אזרחי. משני צדי הגבול חיים 20 מיליון פשטונים, שמייחלים ליום שבו תוקם המדינה הפשטונית. אותה שאיפה מאפיינת גם את הבלוצ'ים מבלוצ'יסטן, בדרום המפגש בין גבולות המדינות. כך שבכל רגע נתון, עם תהליך ההתפוררות בשתי המדינות יימשך, הן עשויות להתמזג ואחר כך יכולות לקום שם שתי מדינות נוספות לפחות".

להשלמת הפינה הסטנית, קאנה מאיר ש"אנחנו צריכים כבר להניח שכורדיסטן מתנהגת כמו מדינה עצמאית לכל דבר. כמי שביקר שם כמה פעמים, ראיתי כיצד הם מניפים את הדגל הנבדל שלהם, מטפחים גאווה לאומית ומעל הכל - שולטים בעתודות הנפט של האזור עם כוח צבאי, שאותו בנו בין השאר בעזרת הישראלים. יכולה לצמוח כאן ברית מעניינת בין ישראל לכורדיסטן עצמאית, אבל סביר להניח שכורדיסטן תמכור את משאבי הנפט שלה לאירופה דרך הגבול הטורקי. כורדים מפוזרים גם בטורקיה, באיראן, בסוריה ובארמניה, כך שכורדיסטן החדשה תשחק תפקיד מפתח באיזון בין המדינות הללו וייתכן שבעשורים הבאים נראה אותה מתרחבת אל שכנותיה. מדיניות החוץ שלה כרגע היא בפרופיל נמוך, אבל הרבה כסף נכנס, ומדובר על לאום שמונה לפי הערכות 30 מיליון בני אדם - זה כוח אזורי חדש שיש לו חשבון ארוך עם השכנות שלו. ובכל זאת, מכיוון שהיא תצטרך לייצא נפט דרך סוריה וטורקיה, אני מעריך שהיחסים איתן יהיו טובים".

האם נחמדות היא אסטרטגיה ואיזה צפרדע יבלעו האמריקאים

קאנה ביקר בכורדיסטן כמה פעמים במסגרת הג'וב הנוכחי שלו, כמנהל יוזמת הממשל הגלובלי בתוכנית האסטרטגית של New America Foundation. ברגע הראשון זה נשמע טייטל של מרגל, אבל למעשה קאנה הוא המומחה הגיאופוליטי של צוות חשיבה מיוחד שמנסה לזהות מהן הבעיות העתידיות שעמן תתמודד ארה"ב ולהציע להן פתרונות יצירתיים. 50 אנשים חברים שם, ובהם מנכ"ל גוגל אריק שמידט וסטיב קול, לשעבר עורך המשנה של "וושינגטון פוסט". במסגרת תפקידו נדרש קאנה, ובכן, להסתובב בעולם - בשבע השנים האחרונות הוא ביקר ביותר ממאה מדינות, כולל ישראל - לפגוש אנשים, להתרשם ולייצר את התובנות שלו. "כן", הוא מודה, "משלמים לי כדי לעשות מה שמתחשק לי ולכתוב על זה". קאנה הוא האדם המושלם לג'וב הזה - הוא הגלובליסט האולטימטיבי, אדם נטול גבולות, רב־תרבויות ומרובה לשונות (הוא דובר אנגלית, הינדית, ספרדית, צרפתית, גרמנית וערבית). את התמונה משלימה בת הזוג שלו, עיישה קאנה, ילידת הודו גם היא שמשמשת היום יועצת אסטרטגית בכירה לחברות בינלאומית; השניים מגדלים יחד את זארה, בת חצי שנה, ומדי פעם גם מפרסמים מאמרים משותפים.

פיגוע בפקיסטן בחודש שעבר צילום: רויטרס

קל מאוד לספר את סיפורם של בני הזוג קאנה כמשל על נפלאות הגלובליזציה, ועל הדרך שבה היא יכולה לקחת שני צעירים הודים ולהביא אותם לפסגה העולמית בתחומים שבהם בחרו לעסוק. מה שמעניין הוא שלא פחות קל להתגלגל מהסיפור הזה לנמשל גיאופוליטי: את מה שהגלובליזציה עושה לאנשים קטנים, היא יכולה לעשות גם למדינות קטנות.

"הגלובליזציה מאפשרת לכל שתי מדינות את החופש לבנות ביניהן מערכת יחסים ללא תיווך של מעצמות העל. היא משחקת תפקיד מרכזי בהשתחררות של שווקים מתפתחים מהתלות המסורתית שלהם בכלכלות המפותחות. אפשר, למשל, לראות איך אמריקה הלטינית סוחרת עם אפריקה ומדינות ערב יותר מבעבר ומנהלת איתם יחסים דיפלומטיים הדוקים יותר, או איך הודו עושה את זה עם המזרח הרחוק, אפריקה והמזרח התיכון. שווקים מתקשרים האחד עם השני באופן אזורי, בצורה מהירה יותר מאשר בעבר, לא מעט בזכותה של הגלובליזציה".

דרום אמריקה היא דוגמה חשובה לכמה תהליכים בולטים בשנים האחרונות - התכנסות לאיחודים אזוריים והתחזקות הדרג הנמוך יותר, מדינות שנדחקו בעבר לפינה או חסו בצל מעצמות העבר. והשפיץ של דרום אמריקה הוא ברזיל. בשנים האחרונות נהפכה המדינה הזו, שידעה תקופות ארוכות של אי־שקט פוליטי וכלכלי, למובילה אזורית ולכוח כלכלי אדיר. בתוך עשור, לפי ההערכות, היא עתידה להיות הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, ולמסמר את מעמדה ככוח הדומיננטי בדרום אמריקה. "באזור יש אמנם המון חשדנות כלפי ברזיל וקנאה בה, אבל דרום אמריקה היא אחד המקומות ההומוגניים ביותר מבחינה אתנית ותרבותית. לתושבי האזור יש יותר במשותף מלכל תושבי אזור אחר בעולם. לכן יש כאן פוטנציאל להקמת איחוד לטיני או דרום־אמריקאי עם סיכויי הצלחה גבוהים.

"ברזיל מובילה את המגמה הזאת באופן מחוכם להפליא. היא מעניקה כיום לשכנותיה יותר הלוואות מהבנק העולמי. היא תורמת להן משאבים וידע, היא נהפכה לתחנת כוח אזורית, היא מגוונת את הכלכלה שלה ומשמשת מודל חיקוי לרבים בדרום אמריקה, אלטרנטיבה להוגו צ'אבס. כדאי לשים לב גם לצ'ילה, מופת סוציאל־דמוקרטי לטיני. שתי המדינות האלה יובילו את האיחוד, וזו רק שאלה של זמן. כשזה יקרה, לאמריקאים לא יהיה פשוט בכלל לבלוע את הצפרדע מיערות הגשם שהתייצבה להם מדרום לגדר".

ובאיחוד כזה, כמו בדרום אמריקה, יהיה צורך בגבולות?

"תפקידי הגבולות כמגדירי מדינות משתנים והולכים. הם מתרככים ומתגמשים לפי התוכן של המדינה: יש מדינות חזקות שהגבולות שלהם משתנים, כגון ישראל, ויש מדינות חזקות שהגבולות שלהם קשוחים, כגון סין. יש מדינות שהן לא־מדינות - קונגו; מדינות שהן פשוט תחנת כוח אזורית - קטאר; ומדינות נעלמות, כגון האיים המלדיביים. עם סוגים שונים של מדינות באים סוגים שונים של גבולות, וקשה לעשות הכללה על תפקידם. באיחוד האירופי יש ריבוי מדינות אבל הגבולות כמעט לא קיימים, ואילו באסיה המרכזית הם נשמרים באדיקות. הייתי אומר שכיום גבולות הם בעיקר דרך ליצור ספירה של אחריות לשלטון".

אז למה העולם הולך לאיחודים?

"הציוויים הנוכחיים, הכלכליים והפוליטיים, הם של שיתוף פעולה אזורי. רוב המדינות בעולם - וכרגע יש מספר שיא של מדינות בעולם (191 חברות באו"ם) - לא מסוגלות להתמודד מול מדינות הענק. הן קטנות ועניות, ולכן כדאי להן להפיל את הגבולות ביניהן באמצעות יצירת תשתיות משותפות, השקעות ושיתוף פעולה".

ובאמצעות מדיניות ה"נחמדים לכולם".

"בהחלט. אלו מדינות שמשחקות באופן חכם מאוד עם השכנות שלהן ועם הכוחות הגדולים. הן הרבה יותר מחוכמות מבדורות הקודמים, וטובות מאוד בלהשיג את מה שהן רוצות, להשיג השקעות משחקנים רבים בלי לעשות ויתורים מפליגים. הן ללא ספק מתוות מהדרך בדיפלומטיה חדשה של התנהלות מרובת צדדים. אני כותב בספר שלי שמעצמות העל יכתיבו את צורתן של מדינות העולם השני המתהוות, ושבמקביל מדינות העולם השני יכתיבו גם את פני הדברים במעצמות העל".

בספרו הבא, שאותו הוא מסיים לכתוב כעת, בוחן קאנה את עתידה של הדיפלומטיה העולמית. "לצד הדיפלומטיה החדשה שמגיעה מכיוון מדינות העולם השני, אני מתאר את הגופים והאינדיבידואלים הנוספים שהם חלק מהמשחק הדיפלומטי כיום. איך ארגונים לא ממשלתיים, ארגונים סביבתיים וחברות כלכליות מעורבים כיום בדיפלומטיה. לכל השחקנים הלא ממשלתיים הללו יש תפקיד שווה לזה של ממשלות העולם בהכתבת האג'נדה הדיפלומטית".

אז עכשיו אתה דיפלומט?

"אחרי מאה מדינות, כל אחד דיפלומט".

אל תעשו שלום, תעשו רכבת

כשפארג קאנה מתקרב למזרח התיכון, הוא לא מתחיל מישראל אלא דווקא ממצרים - ויחסיה עם עזה. "הקשר ביניהן משתנה כל הזמן", הוא אומר. "עזה היא כמובן טריטוריה פלסטינית אבל גם מעין שלוחה או כלי מצרי. עתיד היחסים בין השתיים יכול להיות מאוד מעניין – אולי עזה תיהפך לסינגפור של מצרים?".

ואולי בעצם, הוא מעלה תרחיש אחר, עזה תהיה הסינגפור של הגדה המערבית. "הרבה הצעות עוסקות ביצירת מסדרון בין עזה לגדה. אני חושב שזה הצעד הראשון לשבירת סכסוכים – הנחת תשתיות משותפות: צינורות נפט וגז, קווי תחבורה ותשתיות טכנולוגיות. מסדרון כזה ללא ספק יעזור ליצירת אוטונומיה כלכלית בפלסטין, וזה משהו ששווה לשני הצדדים לקדם. חשוב להתמקד באבני הבניין, היסוד של יציבות וקיימות פלסטינית באזור, לפני שהולכים ובונים ישות דיפלומטית".

אלה גישות מוכרות, אבל קאנה זורק פנימה רעיון מפתיע: לרענן את מסילת הרכבת החיג'אזית, ולקשר את טורקיה לישראל ולשטחים. "למסילה הטורקית מדמשק למכה ולמדינה היתה גם שלוחה לחיפה. אם ישראל תבחר, בעזרת טורקיה, להחיות את המסילה, אפשר יהיה להקים קו מטורקיה לערב הסעודית שיעבור בסוריה, לבנון, ישראל וירדן. זה יהיה פרויקט שיקרב את העוסקים בו, יצור תשתית משותפת ומאוחר יותר גם יחסים מגוונים בין המדינות. בשלב ראשון, אל תעשו שלום – תעשו רכבת".

על הדרך, הוא חולק לנו גם מחמאה. "בעיניי מה שישראל הצליחה לעשות במהירות מאז הקמתה הוא לכונן כלכלה מרשימה. אם היא תוכל לקחת את הידע שלה וליישם אותו אצל שכנותיה, זה שווה ערך ליחסים מדיניים מוצלחים. אירופה, למשל, הצליחה להשיג רפורמות משמעותיות אצל שכנותיה בעזרת אינטגרציה כלכלית יותר מאשר בדרישות פוליטיות. אם ישראל תיישם את הלקח הזה היא תוכל ליצור שינוי משמעותי".