השראה: מהפכת הסאונד של וודי נוריס

לפני ארבע שנים עלה וודי נוריס על הבמה של כנס הרעיונות TED, וביקש מהקהל להיות בשקט. הוא הרים לוח שחור ודק, שברגע הראשון נראה כמו מסך LCD. זה היה רמקול, רמקול היפר־סוני. הנינוחות הכפרית של נוריס (71) הצליחה לדחוק חשד ליומרנות ריקה מתוכן, כשהכריז שהגיע הזמן לשלוט בצליל, לגרום לו להיות איפה שאנחנו רוצים שהוא יהיה, ולא איפה שמתחשק לו.

הוא הניע את הרמקול באטיות מול הקהל. נשמע קול פכפוך של מפל מים קטן, שהוקלט בחצר האחורית של נוריס. אבל את הצליל שמעו רק האדם שאליו כוון הרמקול וטור האנשים שישבו מאחוריו. השאר לא שמעו דבר. ברגע שנוריס הזיז את הרמקול, מי ששמע את המפל ברגע הקודם כבר לא שמע אותו; רק שכנו לכיסא היה יכול להאזין לצליל. רק כשנוריס כיוון את הרמקול אל המיקרופון, והכניס את ההמצאה החדשה שלו למערכת ההגברה הפרימיטיבית של המקום, יכלו כולם לשמוע את המפל.

וודי נוריס והרמקול ההיפר סוני. אלומת קול שנשמעת למרחק 135 מטר בקוטר שיכול להסתכם ב-15 ס"מ צילום: איי פי

גשם של מחיאות כפיים ניתך עליו, ונוריס הגיב בחיוך רחב. "זה מדליק או מה?", לא התאפק ושאל את הקהל. בהרצאה אחרת שבה הציג את ההמצאה, בסימפוזיון הממציאים האמריקאי, הוא סחט את לימון מחיאות הכפיים עוד קצת כשקרא לקהל: "נו קדימה, קיבלתי על זה פרס של חצי מיליון דולר מ־MIT".

ההנאה מההמצאה שלו היא חלק מהקסם של נוריס. היא כנראה גם חלק מהבעיה שלו. כי נוריס מרגיש שמדובר במהפכה, אבל עדיין לא יודע בדיוק להסביר למה צליל היפר־סוני הוא קונספט מוצלח כל כך. ברור לו שהיכולת לשלוט בסאונד היא דבר מופלא, אלא שהשימוש ביכולת הזאת צריך לעבור עוד כברת דרך. באותה גאווה לא נשלטת, נוריס משווה את הדרך לזו שעשתה השליטה שלנו באור: התחלנו עם נורת להט פשוטה, כזו שמפזרת אור לכל הכיוונים. אחר כך המצאנו רפלקטורים, עדשות ואת הלייזר, ונהפכנו לאדוני המראות, עם סרטים ומקרנים, מסכים ומחשבים, הדמיות ושיקופים. אבל מאז חשיפת ההמצאה, לפני כארבע שנים, השאלה המרכזית נותרה בעינה: האם נוריס יהפוך אותנו לאדוני הצלילים?

המצאה מרעישה או תחילתו של השקט?

בינתיים, למרבה הצער, המהפכה אינה קרובה. הצליל אולי ממוקד, אבל נוריס הולך ומתפזר.

כשלעצמה, מדובר בהמצאה מדהימה: הרמקול של נוריס אינו מפזר את הצליל לאוויר אלא עוטף בו את השומע, משני צדי הראש. הוא פועל על תדרים גבוהים מאלה שבני אדם יכולים לשמוע, כלומר יותר מ־20 אלף הרץ, ומשדר שני תדרים שונים בתחום הזה. ההפרש ביניהם מאפשר לצליל להישמע רק כשהתדרים פוגעים במשהו; אם יפגעו בקיר, הצליל יישמע כאילו הוא בוקע מהקיר. כך, כשהם נתקלים בראשו של אדם, הוא יישמע את הצליל כאילו הוא חובש אוזניות. נוריס הצליח למקד את הקול לאלומה ברוחב של 15 ס"מ בלבד, שאפשר לשלוח למרחק של עד 135 מטר.

הרמקול ההיפר סוני. בינתיים משמש בעיקר נגד פיראטים ומחבלים

הפוטנציאל נראה כל כך אדיר, שלא פלא שהממציא התקשה להתמקד. קחו למשל את אחד הדברים שהכי מסעירים אותו בהמצאה הזאת: העובדה שהיא חושפת את שקר הצליל הסטריאופוני. "אין כזה דבר באמת", הוא מצהיר בחדווה בראיון ל"כלכליסט" מביתו ביוטה. "כשאתה שומע בסטריאו, כל אחת מהאוזניים שלך שומעת צלילים שבוקעים משני הרמקולים. תעשה ניסוי פשוט — סגור את אחד הרמקולים, ושים לב שאתה עדיין שומע בשתי האוזניים. בטכנולוגיה החדשה, לעומת זאת, אני יכול לגרום לך לשמוע באוזן אחת משהו אחד ובאחרת משהו אחר לחלוטין — זה צליל בינארי אמיתי".

אוקיי, ומה עוד? "עם הטכנולוגיה הזו אנחנו יוצרים גם שקט באותה מידה שאנחנו יוצרים צליל", אומר נוריס, ומרמז על המהפכה האמיתית שמסתתרת כאן. בעולם הקקפוני שבו אנחנו חיים, השליטה בצליל עשויה אולי לדלל את הצלילים שסביבנו ולא להגביר אותם.

עקרונית, הטכנולוגיה של נוריס אמורה לאפשר לאנשים לצפות בטלוויזיה בקולי קולות בלי להפריע לאחרים שנמצאים בחדר, או לילדים במושב האחורי לצפות בפעם האלף באותו די.וי.די בלי שההורים ישמעו דבר. למעשה, באופן תיאורטי נוריס אפילו יוכל להצליח לנטרל רעשי סביבה מעיקים (כבישים הומים, מטוסים). שימושים משמחים אחרים יאפשרו לצופה בשורה האחרונה ביציע של אולם ההופעות ליהנות מאיכות סאונד מדהימה כמו בשורה הראשונה. "אנחנו מנסים גם למכור את הטכנולוגיה למוזיאונים", מספר נוריס, "ואז לא תצטרך לעמוד מול ציור עם מתקן ההסברים האישי, אלא כל ציור ישדר אלומת סאונד עם הסבר שרק מי שעומד מולו ישמע".

ובכל זאת, נדמה שפוטנציאל הרעש של ההמצאה גדול מפוטנציאל השקט שלה, ושלנוריס יהיה קל יותר למצוא תאגידים שישקיעו בהרעשה מאשר בהדממה. "אחת האפליקציות הגדולות שעליה עבדנו עם חברת סוני", הוא מספר, "היא לספק לאמריקאי שממתין בתור לקופה בסופר חוויה טלוויזיונית שהוא יכול לשלוט בה".

כן, זה מה שהעסיק את נוריס וסוני: 150 מיליון אמריקאים שעומדים בתור לקופה בסופר מדי יום, קהל אדיר שאפשר לעטוף בצליל היפר־סוני שישדר פרסומות היפר־סוניות. ניסיונות קודמים לשדר פרסומות ללקוחות נכשלו משום שהקופאים שמתחת לטלוויזיות לא יכלו לסבול את הלופ השיווקי האין־סופי והחלישו את המכשירים. עכשיו הם פשוט יוכלו לעמוד מחוץ לטווח השמיעה. פרט לפרסומות ממוקדות, הטכנולוגיה יכולה לשמש להידוק התקשורת בין החברה לצרכן בדרכים אחרות; נותני שירותים אוטומטיים, למשל, יוכלו לשמור על דיסקרטיות מרבית — תארו לכם כספומט שידבר אל מי שעומד מולו, ואליו בלבד.

אמצעי הגנה מבריק או כלי נשק מזיק?

פרט לתאגידים ולמפרסמים, פוטנציאל גדול אחר נמצא בשוק הביטחוני. הצבא האמריקאי הוא הלקוח הגדול ביותר של החברה של נוריס, American Technology Corporation. המערכת ההיפר־סונית משמשת את הכוחות בעיראק ליצירת אשליית רעש — היא מאפשרת להם להשמיע סאונד של גדוד שריון בתנועה, גם אם אין שום גדוד שריון בסביבה. במקרים אחרים מערכת דומה מכוּונת לאוזניהם של טרוריסטים חמושים, והיא משמיעה להם פסוקים מהקוראן בתקווה שהקול האלוהי יגרום להם להניח את הנשק.

וכמובן, הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לכוחות ביטחון להחריש אוזניים, בווליום של 155 דציבלים (סף הכאב האנושי מתחיל ב־120 דציבלים). "נעשה בה שימוש על גבי ספינת התענוגות Seabourn Spirit", מתגאה נוריס, "והיא הצליחה להדוף באמצעותה התקפת פירטים לחופי סומליה". "צריך לזכור שלכדורים אין ווליום, ולמוצרים שלנו יש! משטרת ניו יורק רכשה מאיתנו כמה מוצרים, אבל התחייבה בפני הציבור שלא תעשה בהם שימוש מצלצל אוזניים, אלא רק כדי לתקשר עם קהל גדול".

לצד השימושים החיוביים, יש למערכות ההיפר־סוניות גם פוטנציאל אפל. בנובמבר 2007 השתמשו כוחות הביטחון הגיאורגיים במוצרים של נוריס כדי לפזר את המהומות נגד השלטון. בפברואר השנה ספינה יפנית לציד לווייתנים השתמשה במערכת היפר־סונית כדי לסלק פעילים נגד ציד שהתקרבו אליה. אפילו סין קנתה כמה מערכות, לפי המגזין "Forigen Policy", בעסקה שיש הטוענים שהיא מדגדגת את הגבול של האיסור האמריקאי על מכירת נשק לסין; אולי הגיע הזמן לתהות אם הצליל ההיפר־סוני הוא כלי נשק.

בחברה של נוריס מסבירים שהם פשוט מוכרים מערכות תקשורת לטווחים ארוכים; אז נכון, בהפעלה לא זהירה הן יכולות לגרום נזק בשמיעה וכאבים עזים לאנשים מסביב, אבל הכל תלוי במי שמסובב את כפתור הווליום. "הטכנולוגיה לא קובעת את השימוש שלה", שולף נוריס את הטיעון הכל כך מוכר, "האנשים הם אלה שמחליטים כיצד להשתמש בה".

מפתח לעושר או תחנה בדרך להמצאה הבאה?

לא פלא שכוחות ביטחון הם לקוח נוח לנוריס; הבעיה העיקרית שלו, טוענים כמה מעובדיו הבכירים לשעבר, היא שהוא פשוט לא יודע לעשות עסקים. מקרה Jabra הוא ההוכחה הטובה ביותר: נוריס המציא את אוזניית הסלולר האלחוטית הזו עבור נאס"א בתחילת שנות השמונים, וצייד אותה בטכנולוגיה שמאפשרת איכות צליל מצוינת ויכולת סינון רעשים שלא היתה לאף אוזנייה אחרת. ב־2001 הוא מכר את הזכויות לפטנט תמורת 7 מיליון דולר; רק שנתיים אחר כך נמכר הפטנט שוב, הפעם תמורת 80 מיליון.

ההמצאה האחרונה של נוריס. הליקופטר אישי צילום: AirScooter

את החברה הראשונה שלו, American Technology Corporation, הקים נוריס כבר ב־1980, אבל היא רשמה לראשונה רווח ב־2006. גם אותו היא חייבת להזמנות ביטחוניות. בשנים האחרונות מנסה החברה להתגבר על חוב של 50 מיליון דולר, ולנוכח הבור הזה נוריס עזב את השימושים האזרחיים של המערכות ההיפר־סוניות והתמסר לעבודה עם הצבא האמריקאי.

אפשר היה להניח שעם הילדות הדחוקה שלו, נוריס יהיה רעב להצלחה ולכסף. הוא נולד ב־1938 בעיירה הנידחת ברלוויל שבמערב מרילנד. 50 תושבים היו שם אז, כולם עסקו בייצור חביות למזקקות וניהלו קשרי נישואים בתוך המשפחה. אמו של נוריס היתה בת 15 כשהתאהבה באביו — אנאלפבית בן 30 עם הארלי דיווידסון — וכעבור שנתיים התאהבה באחיו של האב, והתחתנה איתו. "אבא שלי הפך לדוד שלי, דוד שלי הפך לאבי החורג", משחזר נוריס. "כמתבגר הייתי הולך לספריית בית הספר לקרוא ספרי פסיכולוגיה, כדי לבדוק אם אני נורמלי".

אבל במקום אמביציה כלכלית עיקשת, נוריס גדל להיות רעב לעוד הברקה ועוד הברקה ועוד הברקה, עדיין לא משלים את היישומים של אחת וממשיך הלאה לאחרת. המערכת ההיפר־סונית היא הפטנט ה־44 הרשום על שמו — כולל אזעקה שמתריעה שהירך המלאכותית יוצאת מהמקום ומחט תקליטים מהפכנית. לפני ארבע שנים הצליל הייחודי הזה זיכה אותו בפרס Lemelson-MIT היוקרתי, המקבילה של הנובל לממציאים. זה לא מספיק לו; המוטו שלו הוא: "עוד לא המצאנו כלום".

"כבר בילדות העזתי לפרק את מכשיר הרדיו האחד שהיה למשפחה, מקור הבידור היחיד שיכולנו להרשות לעצמנו, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד", הוא מספר. "כמובן שחטפתי על זה, אבל לא הצליחו ללמד אותי לקח. כנראה שנולדתי עם זה. יש אנשים שיכולים לנגן על פסנתר רק אחרי שמיעה של כמה צלילים, לי יש את זה עם אלקטרוניקה".

אין לו השכלה רשמית בתחום. את מעט הידע המסודר שרכש צבר בחיל האוויר האמריקאי, שבו שירת ארבע שנים. בסוף שנות החמישים הוא עבד כטכנאי אלקטרוניקה באוניברסיטת וושינגטון. אחת ההטבות של העבודה הזאת היתה האפשרות לשמוע קורסים חינם, ונוריס יצר לעצמו תוכנית לימודים ייחודית, עם שיעורים בהנדסת אלקטרוניקה, בספרדית, בפילוסופיה של דת, בראיית חשבון ועוד. במקביל החל לעבוד על ההמצאה שהביאה לו את הצלחתו הראשונה: סונאר שמפענח רעשים בגוף. בכך הניח את הבסיס לסונוגרם, מכשיר האולטרה סאונד של ימינו.

"המצאתי את זה בסוף שבוע אחד", משחזר נוריס. "סוף שבוע אחד של עבודה הכניס לי 300 אלף דולר, ובאותה עת הרווחתי באוניברסיטה 600 דולר לחודש. ואתה יודע מה? אני אפילו לא המצאתי את זה, זה פשוט קרה ואני הייתי שם לראות את זה מתרחש. אתה הרי יודע מה ההגדרה של המצאה? התבוננות בתאונה".

מה יבוא קודם, הליקופטר אישי או מושיע למערכת הסאונד?

מאז ועד היום לא עבד נוריס כשכיר. אחרי הסונאר הוא פיתח את מחט התקליטים שלו, והועסק כיועץ של חברת הסאונד Heath Technic Corporation תמורת 48 אלף דולר לשנה. "לא ידעתי מה לעשות עם כל הכסף הזה, אבל מבחינת קריירה היה ברור לי — מרגע שאתה מתחיל להמציא זה מה שאתה עושה".

פערי ההשכלה הפריעו מדי פעם, אבל "הפתרון שלי היה להקיף את עצמי בחבורה מוכשרת של אנשים. אין לי הכשרה ברמה אקדמית, לכל מי שעובד איתי יש ידע גדול יותר משלי, אבל אני דובר את שפת האלקטרוניקה מספיק כדי שלא יחשבו שאני טיפש, ואני יודע מספיק כדי ליצור פתרונות בעצמי. הנה, בימים אלה אני מרגיש שאני מתעסק בדברים שהם מעבר לידיעותיי, אבל הצוות שלי עוזר לי לפתור את המקומות שבהם יש לי ידע חסר".

הבייבי החדש של נוריס הוא הליקופטר. קטן, אישי, וכזה שלוקח חצי שעה ללמוד להטיס אותו. קוראים לו Airscooter. בקרוב, משחרר נוריס עוד הבטחה למהפכה, פקקי התנועה ייהפכו לעבר. "הטיסה באיירסקוטר היא אינטואיטיבית", מסביר נוריס. "אתה עושה שימוש בהגה דמוי אופנוע — ימינה זה ימינה, שמאלה זה שמאלה, קדימה הוא ממריא ואחורה הוא טס ברוורס. אנחנו מוכרים אותו ב־50 אלף דולר, ואני מאמין שהוא יהיה שחקן משמעותי בתחבורה העתידית".

אז הנה, הוא שוב בדבר הבא, כשהפוטנציאל של הצליל ההיפר־סוני עדיין לא מומש. לצד העבודה האינטנסיבית עם הצבא, החברה של נוריס מתמקד בפיתוחים לאצטדיונים, למוזיאונים, גלני חיות, לתחנות רכבות ולנמלי תעופה. "הבעיה שלנו עם ההצלחה של המערכות ההיפר־סוניות היא שהן עדיין יקרות מדי לשוק הפרטי", מודה גורם בכיר בחברה של נוריס. "מערכת כזאת בטלוויזיה ביתית תקפיץ את המחיר שלה ב־400-300 דולר. כל עוד אין לנו הזמנות בהיקף רחב מאוד, אנחנו לא יכולים להוריד את עלות הייצור. אז כן, זה משאיר אותנו עם הצבא ועם גופים ממסדיים, ועם הפוטנציאל הפרסומי של המערכת".

נוריס עצמו כבר מודה בדברים באופן מפורש יותר: אולי לא הוא האיש שיביא את הבשורה להמונים. "קשה לומר מתי נראה את הטכנולוגיה ההיפר־סונית מיושמת באופן נרחב. ברור לי שהיא עוד צריכה להתבשל ולהשתפר. נכון להיום אנחנו מוציאים את הצליל ההיפר־סוני הטוב ביותר כיום, אבל כנראה שזה לא מספיק. חשבנו שיתנפלו על הטכנולוגיה הזו אבל עדיין יש לה מגבלות ואנחנו בוחרים כרגע להטמיע אותה באפליקציות השונות בקצב אטי יותר. יכול להיות שצריך לבוא מישהו ולעשות איתה מה שביל גייטס עשה עם מערכות הפעלה — להפוך אותה לנגישה וידידותית יותר בעבור המשתמש".