הכלכלה הפלסטינית: חשמל חינם

המדינות התורמות דורשות מהרשות הפלסטינית לערוך רפורמה בשוק החשמל ולחסל את תופעת הגניבות. יש לכך רקע היסטורי וחברתי מעניין.

בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים הרבה שר הביטחון משה דיין לבקר בגדה המערבית ובעזה. פעם או פעמיים בשבוע הוא היה לוקח צוות קטן של קצינים ויועצים

ברוב המקומות הפעילו ראשי הערים הפלסטיניות גנרטורים וסיפקו חשמל כחלק מהשירות העירוני. דיין דרש מהם להפסיק לייצר חשמל משלהם ולהתחבר לרשת הישראלית. הם סירבו. ראשי העיריות ראו בכך צעד של השתלטות הכיבוש הישראלי. חמדי כנעאן, שהיה ראש עיריית שכם, וחילמי חנון, שהיה ראש עיריית טול כרם, השיגו כסף לקניית גנרטורים ולהקמת תחנות כוח מקומיות. דיין ניהל איתם שיחות נרגזות והסביר שהחשמל שהם ייצרו יהיה יקר, ויגרום לבזבוזים ולזיהום הסביבה. לעומת זאת, החשמל שיקנו מישראל יהיה זול יותר, והאספקה תהיה יעילה וסדירה.

במהלך השנים שחלפו מאז, היישובים הפלסטינים בגדה ובעזה חוברו לרשת החשמל הישראלית. אספקת החשמל לשטחים לא היוותה מעמסה כבדה על חברת החשמל הישראלית. באותם ימים אמרו, כי בהיעדר מפעלים גדולים צורכים כל תושבי השטחים פחות חשמל מהצריכה באזור התעשייה של אשדוד. גם כיום מספקת חברת החשמל את רוב צריכת החשמל בגדה ובעזה – וכל הצרכנים הפלסטינים (כולל מזרח ירושלים) צורכים בערך כ־6% מהחשמל שמוכרת החברה בכל הארץ. אולם במשך השנים היו שינויים: בעזה הוקמה ב־2005 תחנת כוח מקומית, המספקת כשליש מהתצרוכת המקומית; כמו כן היו חיבורי חשמל לחו"ל: רפיח חוברה לרשת החשמל המצרית של צפון סיני, ובגדה קונה עיריית יריחו חשמל מירדן (על פי אישור שנתן שר התשתיות דאז בנימין בן אליעזר) דרך קו מתח גבוה העובר בגשר אלנבי מאז 2005.

לא מרוצים מהתלות בחשמל הישראלי

ברשות הפלסטינית לא מרוצים מהתלות בחשמל הישראלי. אבל חשוב מכך הוא שמדינות העולם דורשות מהפלסטינים לערוך רפורמה מקיפה בשוק החשמל, שעיקרה שינוי שיטת אספקת החשמל וחיסול גניבות החשמל. בממשלת סלאם פיאד יודעים שצריך לעשות זאת, אבל מתקשים לפעול.

הבעיה מתחילה בכך שחברת החשמל הישראלית מוכרת חשמל בצובר לשני לקוחות פלסטיניים גדולים - חברת החשמל של מזרח ירושלים, המספקת חשמל לכל האזור שמרמאללה עד בית לחם, ולחברת החשמל של עזה. הלקוחות האחרים הם העיריות הגדולות. החברות הערביות והעיריות צריכות לטפל ברשת החשמל, לגבות את דמי החשמל מהצרכנים ולשלם לחברה הישראלית, אך הן מתקשות לעשות זאת.

ברוב מחנות הפליטים לא משלמים על חשמל. גם בחלקים מהערים והכפרים הגבייה מתנהלת בקושי. במקרה אחד בשכם גירשו תושבים את גובי העירייה, ולמקום הוזעק גדוד שוטרים שניתקו את החשמל מבתי החמולה שסירבה לשלם. אחרי שהשוטרים הלכו, חזרו בני החמולה להתחבר לחשמל תוך עקיפת המונים. סגן ראש העירייה אמר אז, שקודם לתקרית הוא ידע לפחות כמה חשמל לוקחים מבלי לשלם. עכשיו הוא לא יודע כמה גונבים.

זאת ועוד, העיריות השקועות בגירעונות משתמשות לא פעם בכספים שהן גובות בעבור החשמל למימון תקציב העירייה. התוצאה היא שחברת החשמל הישראלית לא מקבלת כסף מהחברות ומהעיריות ברשות הפלסטינית. את הכסף נותנת לה ממשלת ישראל מתוך תקציבי המסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית. ההמשך הוא שהרשות הפלסטינית לא מקבלת חלק מהמסים מישראל וכך נוצר גירעון גדול בתקציבה – את הגירעון הזה מכסות המדינות התורמות. במילים אחרות: המדינות התורמות משלמות למעשה את חשבונות החשמל של רבים מהצרכנים הפלסטינים. זה לא מוצא חן בעיני נציגיהן שתובעים בתוקף את הרפורמה בשוק החשמל הפלסטיני.