מבחן רכב: פיאט 500 - קטנה עם אווירה

יש לי פיאט 500. איזו חמודה. לפני שאני בכלל חושב להיכנס ולנהוג בה, אני יכול לחשוב על עוד כמה שימושים. לדוגמה, לגשת אליה עם טוש גדול ולצייר שפם ענקי משני הצדדים של סמל פיאט האדום שבחזית. גם ככה היא נראית כמו עכבר. אפשרות שנייה: לגשת אליה בשקט, כשהיא לא שמה לב, ואז לתת לה חיבוק גדול. תגידו מה שתגידו, אי אפשר להישאר אדיש למראה של פיאט 500.

אבל רגע, פיאט 500 בכלל אינה מכונית חדשה. ובכן, הדבר נכון בשני אופנים. הראשון נוגע לפיאט 500 המקורית, זו שהוצגה בשנות החמישים ונועדה לתת לאיטלקים את מה שנתנה סיטרואן דה שבו לצרפתים והחיפושית לגרמנים ואז לכל העולם: אמצעי תחבורה זול, פשוט וגם אטי למדי. השני נוגע לעובדה שפיאט 500 החדשה הוצגה כבר לפני שנתיים. אבל עד היום שווקה בישראל רק בגרסאות שמחירן חצה רף של 120 אלף שקל. לפחות עד עכשיו, עם הצגתה של גרסה בסיסית של פיאט 500 שמצוידת במנוע בנפח 1.2 ליטרים, חפה מכל אביזרים מיותרים ועולה 97 אלף שקל - פחות ממחירה של מאזדה 2.

סטירה ליפניות

בסיבוב מהיר סביב פיאט 500 החדשה, ממש מהיר, כמעט בריצה, והילד שבי, ההוא שנהג לגנוב את המכונית של ההורים ולהחזיר אותה באישון לילה בלי דלק וגם בלי פגוש, כבר רוצה לנהוג. אז מה יש לנו כאן? רשימת מלאי מהירה: פנסים קדמיים קטנטנים, יש; חלונות זעירים כמו של פיאט 500 המקורית, יש; שלוש דלתות, יש; חישוקי מגנזיום, אין. חבל.

עכשיו ניכנס פנימה, דרך דלת הנהג הגדולה. אוי, איזה כיף. פיאט 500 היא יריקה בפרצופם של כל יצרני הרכב היפנים שמעסיקים מעצבים שמתחרים על התואר "משעמם להחריד אך פונקציונלי מאוד, בבקשה לקנות". סליחה, אמרתי יריקה? בואו ננסה סטירת לחי מצלצלת עם עודף. תראו את הכיסאות האדומים האלה. אדומים כמו דם. כמו יין. בקצה שלהם יש משענות קטנות ומדליקות לראש של הנהג. כמה פשוטות, ככה מדליקות. לא גושי פלסטיק רב־כיווניים מכוערים עטופים בבד, אלא משענות מדליקות שנראות כאילו הן שייכות למוזיאון.

תמששו את לוח המחוונים. הפלסטיק שלו צבוע בצבע הגוף, כמחווה לפיאט 500 של פעם, שלוח המחוונים שלה היה עשוי ממתכת שנצבעה בצבע הגוף כדי לחסוך בעלויות ייצור. פיאט ההיא נועדה לחיסכון, פיאט הזאת נועדה לסטייל. בכל אופן, זה טוב. העיניים נחות על שעון המהירות. בתוכו רצה גם מחט של סל"ד וגם שעון דלק. איזה יופי, העיצוב כמו בפיאט 500 המקורית.

לא אוטומטית, לא רובוטית

רק חבל שלא הכל מושלם כמו העיצוב. כשמנסים להרים את בלם היד מושכים בידית הכיוון של הכיסא. תנוחת הנהיגה אינה מושלמת, ההגה רחוק מדי, כיוון המושב אינו יעיל וכשמגבירים את הווליום במערכת הסטריאו אז הפלסטיקים שמסביב לרמקולים רועדים. אבל לא נורא, באמת. כי בתא הנוסעים יש אווירת רטרו אמיתית ולא תחושה מזויפת. וזה דבר נדיר בימינו. אפילו נדיר מאוד. באמצע לוח המחוונים יש הפתעה נעימה. ידית הילוכים אמיתית. שמנמנה וגדולה, שעליה רשומים מספרי הילוכים. ראשון, שני, שלישי. לא אוטומטית. לא רובוטית, לא רציפה. דווקא כשבוחרים במכונית הכי פחות מאובזרת, אפילו בלי ידית אחיזה לנוסע, מקבלים את הצ'ופרים האמיתיים.

סיבוב מתנע ראשון. בקושי שומעים רעש. נו טוב, יש כאן מנוע קטנטן בנפח 1.2 ליטרים, של פיאט פנדה. גם השלדה היא של פנדה. ככה אפשר לצמצם עלויות ייצור. יוצאים לדרך. בחורות בשמלות קיציות מחייכות אל ה־500. גם גברים במכוניות פאר מחייכים. להם יש טנקים שחורים ומזהמים, לי יש מכונית קטנה ונקייה, קבוצת זיהום 2 בלבד. ועדיין אני מרגיש נפלא. הכלל הישראלי החשוב ביותר, "בכביש הגודל קובע" אינו תקף לגביי.

ל־500 הזאת אין מה להתבייש בעיר. מילאנו, טורינו, חולון, חיפה, בכולן היא מצליחה להשתחל בתנועה העירונית במהירות מפתיעה. ל־500 יש גם גרסה עם מנוע בנפח 1.4 ליטרים וגם גרסת טורבו ספורטיבית, אבל אם אתם חיים בעיר, תשקיעו את הכסף ברכישת פרחים לבחורות או בארוחה במסעדה איטלקית טובה. בערים יש גם שפע של בורות ועבודת המתלים של ה־500 מעט לא רהוטה. אבל זה לא נורא כשיש לכם מכונית שעושה שמח בלב. מחוץ לעיר ה־500 מצליחה לנסוע במהירות וגם בשקט יחסי עד שהמחוג מראה 120 קמ"ש. אחר כך היא רועשת. אחר כך גם קצת קשה לה להאיץ. למה, אתם ממהרים לאן שהוא? אני לא. אני נועל את ה־500 על 100 קמ"ש בדרך צפונה ומתענג על התחושה. פה ושם מוריד לרביעי ועוקף ופשוט נהנה מהאווירה שהמכונית הזאת יוצרת, גם בתוך תא הנוסעים וגם מחוצה לו.

אז מה יש לי לומר על פיאט 500? ראשית, היא אינה מושלמת. יש לה כיסא לא משהו ומתלים לא משהו. אבל האמת? ממש לא אכפת לי. כי מדובר במכונית רטרו אמיתית שדומה לקרטיב לימון או לשיר שמח. כי היא יודעת להשרות תחושה טובה. כי יש לה אופי, מצרך נדיר שלרוב מגיע רק לידיהם של עשירים שיכולים לקנות מכונית ששווה פי ארבעה ויותר.

וכך, ה־500 הבסיסית ביותר, שעולה פחות מ־100 אלף שקל היא גם הקרובה ביותר מבחינה רעיונית ל־500 המקורית: מכונית שכל אחד יכול כמעט להרשות לעצמו. וכאן טמון סוד הקסם של המכונית המדליקה הזאת.