ראשי תוכניות ה-MBA: "חשיבה ביקורתית רוכשים רק באקדמיה"
לראשי תוכניות ה־MBA המובילות בישראל אין ספק בנחיצות התחום: ידע, הם אומרים לכלכליסט, אפשר למצוא בספרים - אבל רק באקדמיה לומדים איך לנצל אותו ביעילות, ובעיקר רוכשים את החברים שיסייעו לקדם את הקריירה
העולם רווי במותגים חזקים. MBA הוא אחד המהלך קסם מיוחד על צעירים ברחבי העולם, ומעלה תמונות של חיים טובים, שכר גבוה וסטטוס תעסוקתי משופר. אבל כפי שהצגנו בעמודים הקודמים, לימודי MBA מעוררים גם ביקורת. כדי להתעמת עם הביקורות הללו הגיעו למערכת "כלכליסט" שישה מראשי תוכניות ה־MBA המובילות בארץ.
כבר במבט ראשון ניכר כי המשתתפים אינם אנשי אקדמיה מהזן הישן: כולם לבושים כאנשי עסקים, ולכולם רקורד מרשים של פעילות: פרופ' דן גלאי, שעומד בראש הפקולטה למינהל עסקים באוניברסיטה העברית משמש גם כיו"ר סיגמא בית השקעות; ד"ר אייל יניב, ראש תוכנית המנהלים בבר־אילן, הוא ממקימי פורטל האינטרנט IOL; פרופ' עדי ערמוני מהמכללה למינהל הקים בעבר את חברת Sigma knowledge; פרופ' שיזף רפאלי (שהשתתף בדיון באמצעות הטלפון), ראש בית הספר לניהול באוניברסיטת חיפה, הוא יזם ובעל טור ב"כלכליסט", ושימש נציג משרד החוץ בארה"ב. מלבדם השתתפו בדיון גם פרופ' עודד לוונגרט, ראש המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון; ופרופ' אלעזר ברקוביץ', דיקאן ביה"ס למינהל עסקים במרכז הבינתחומי. ראשי התוכניות באוניברסיטת תל אביב ובטכניון סירבו להשתתף בדיון, בנימוק המעט מוזר שהם אינם מוכנים לשבת סביב אותו שולחן עם נציגי המכללות שהשתתפו בפאנל.
בדיון המרתק עלו טיעונים כבדי משקל נגד הביקורת שהוטחה בתוכניות ה־MBA:
שימושיות - האם ה־MBA יכול להכשיר מנהלים?
"התואר לא נותן לך את הכריזמה או את היכולת לנהל, אבל רק כריזמה לא מספיקה. התואר נותן לך כלים שאי אפשר בלעדיהם", אומר נחרצות פרופ' ערמוני כשהוא נשאל האם התוכניות הן בעצם מוצר לא הכרחי. "השאלה בדבר הנחיצות האמיתית של התואר היתה טובה אולי לדור הקודם של מנהל מסוגו של יצחק תשובה, אבל היום סביר להניח שכמנהל תצטרך לדעת לקרוא מאזן, לקרוא תוכנית עסקית או שיווקית, או לדעת לשאול את השאלות הנכונות את מי שמציג לך תוכניות כאלה. את כל סט הכלים הזה אתה חייב לקבל במסגרת פורמלית".
ד"ר יניב, לעומת זאת, לא מסכים שיש הכרח במסגרת פורמלית. "אם מישהו צריך ידע מסוים הוא ימצא אותו בספר או בכל כלי אחר שימצא לנכון", הוא אומר. "תפקידה של האוניברסיטה הוא לפתח חשיבה".
פרופ' רפאלי מצטרף לדברי יניב: "הכשרה בעבודה יכולה לתת כישורים מסוימים, אבל לא חשיבה ביקורתית או מידע על דברים שנעשים מחוץ לארגון שלך, ואת זה אנחנו נותנים. קראתי לאחרונה את היומן הראשון של בוגר הרווארד שבו הוא מספר על החוויה שלו מהלימודים, והוא לא מדבר על קריאת מאזן או פתרון משוואה או קורס ספציפי, אלא בעיקר על כך שהלימודים נתנו לו אמת מידה לארגון עמדותיו ולגיבוש ערכיו.
"פקולטות למנהל עסקים הן מערכות ששואלות את עצמן שאלות כל הזמן גם בלי קשר למשבר האחרון ויש לנו תשובות די ברורות כתוצאה מהניסיון שהצטבר. אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו ומחנכים לחשיבה ביקורתית ולפתיחות. גם אופי הלומדים השתנה לאורך השנים, התבגר ומגיע מתחומי לימוד שונים".
הצורך בהתאמה למציאות הכאוטית עולה גם מדבריו של פרופ' גלאי: "כמעט כל ההחלטות מתקבלות היום באי וודאות, התפקיד שלנו הוא לתת כלים טובים יותר לקבל החלטות טובות יותר בעולם אי וודאות".
ערך - מה חשוב יותר: ידע או נטוורקינג?
בישראל, כל סטודנט חמישי לתואר שני לומד בתוכנית MBA. עובדה זו כבר מזמן אינה מדהימה את אנשי האקדמיה: עם שיווק טוב ופתיחת תת־תוכניות אשר עשויות להתאים כמעט לכל אחד, תעשיית לימודי מינהל העסקים אינה עומדת לגווע.
רוב חברי הפאנל מודים כי הסיבה לפופולריות קשורה בעיקר לשדרוג התעסוקתי שחווים הסטודנטים לאחר קבלת התואר, ולא לעניין שיש בתכנים. פרופ' ברקוביץ', שבמשך כל הדיון העלה על נס את בתי הספר האמריקאיים, אפילו מודה שהתכנים הם לא מה שמחזיק את תוכניות ה־MBA: "כבר בשנות ה־80 דיברו על למה צריך לימודי מנהל עסקים. התחזית אז היתה שלתוכניות האלה לא יהיה עתיד כי חברות יכניסו את לימוד הניהול אל תוך המערכות שלהן. זה לא קרה.
התוכניות במינהל עסקים מתקיימות כל כך הרבה שנים ויתקיימו גם בעתיד משום שאנשים באים לקבל, לבד מתואר וידע, עוד שני דברים: נטוורקינג והשמה. תואר שני הוא הדרך הכי טובה והכי נוחה לפגוש את אנשים מסוגך. מי שלומד בהרווארד יודע שבסיום הלימודים, מתוך כיתה של 90 איש יהיו לו 89 חברים בעמדות מפתח במשק, וזה חשוב".
פרופ' לוונגרט, אולי איש האקדמיה המסורתי ביותר מבין חברי הפאנל, חולק על ברקוביץ': "נטוורקינג טוב לפתיחת דלת ראשונה", הוא פוסק. "אחר כך צריך להוכיח גם יכולות, ולכן אני לא חושב שזו המטרה העליונה. אני שם את הדגש על התכנים".
כשחברי הפאנל נשאלים האם אותם תכנים הם לא בעצם שעטנז מאולץ של דיסציפלינות שפוגע ברמת הלימודים, הם מסתייגים. "הטענה הזאת נובעת מאי־ההבנה שמקצוע הניהול דורש לדעת מעט על יותר מאשר יותר על מעט", מסביר רפאלי. "במינהל עסקים יש לך אוריינטציה שונה, יותר רחבה ופחות עמוקה, אבל זה האופי של רב־תחומיות שנדרשת ממנהל".
מקוריות - האם MBA מעודד חשיבה שבלונית?
הטענה כאילו תוכניות ה־MBA מייצרות קו אחיד ושבלוני של סטודנטים מכעיסה את כל משתתפי הפאנל. רפאלי אומר שהוא "דוחה את ההאשמה הזאת על הסף", ויניב קובע שמדובר "פשוט במיתוס".
"הטענות הללו נאמרות על ידי מי שלא מכירים את לימודי מינהל העסקים", מכריז גלאי. "יש מגוון אדיר של נושאים בתוכניות, ומגוון אדיר של סטודנטים".
גם לוונגרט מסכים: "אנחנו מנסים לעודד את התלמידים לחשוב באמצעות שאלות פתוחות, וכך לתת מסגרת כללית של חשיבה".
ברקוביץ' וגלאי מסבירים כי דווקא ברבות מהחברות שמעסיקות את בוגרי בתי הספר למינהל עסקים יש סוג של חשיבה אחידה, וכי אם ניתן לתלות את המשבר בסוג כזה של חשיבה, אז אולי הכתובת היא אחרת.
גם ערמוני דוחה את טענת האחידות. "יכול להיות שבעקבות המשבר יש צורך לשנות או להוסיף הדגשים בתוכניות הלימודים", הוא מודה, "אבל שינויים מעין אלה נעשים כל העת. היום, למשל, יש בתוכניות האלה מקום חשוב יותר לקורסים הנוגעים לממשל תאגידי ולאחריות חברתית".
כדאיות - האם המחיר הגבוה של MBA מצדיק את עצמו?
בארה"ב נהוג לפרסם את שכר בוגרי התוכניות למינהל עסקים בשנה שלאחר סיום הלימודים. זוהי ההצדקה למחיר הגבוה שמשלמים הסטודנטים בתוכניות אלה. כדי להרוויח הרבה בעתיד, יש לשלם הרבה היום.
בישראל, בחלק מהתוכניות האוניברסיטאיות למינהל עסקים עדיין ניתן לשלם שכר לימוד רגיל, אולם משקלן הולך ופוחת. תוכניות יקרות (ויוקרתיות, לדברי המוסדות) למנהלים צצות בשנים האחרונות כפטריות אחרי מבול, אלא שבעבור הישראלי הממוצע, מחיריהן נוגעים בשמים: ברוב האוניברסיטאות מדובר בשכר לימוד שנע סביב 100 אלף שקל (לתוכנית כולה), ובחלקן אף מגיע ל־170 אלף שקל.
הטענה שלפיה תוכניות ה־MBA בעצם מממנות את האוניברסיטה נשמעת כל העת, והיא גוררת טענה חמורה אף יותר, שלפיה האוניברסיטאות והמכללות מורידות את תנאי הקבלה ואת רמת הלימודים כדי למקסם את מספר הסטודנטים שבוחרים ללמוד בהן.
בעיני ערמוני, אשר במכללה שלו תוכנית ה־MBA עולה 50–75 אלף שקל, ההתייחסות לכסף היא קטנונית. "הנושא הכספי לא רלבנטי", הוא מכריז. "בארה"ב שכר הלימוד הוא לאין שיעור יותר גבוה ואי אפשר לחשוד באמריקאים שהכסף מפצה על תנאי הקבלה, ועדיין מגיעה לשם האליטה של הסטודנטים. בישראל לא התרגלנו עדיין לשלם עבור ההשתכרות בעתיד, והלוואות לסטודנטים אינן פופולריות כמו בארה"ב. עשרות אלפי שקלים לתואר זה לא מחיר גבוה לסטודנט, ולנו זה מאפשר להביא מרצים טובים. שכר המרצה הוא חלק מהפונקציות שמביאות אנשים טובים".
"מינהל עסקים הוא התואר הכי יקר, עם הכי הרבה דרישות, ולכן לא יגיע אלינו מי שלא באמת רוצה את התואר", מוסיף ברקוביץ'. "אדם שאין לו כסף, אבל זה מעלה לו את השכר - שווה לו לקחת הלוואות וללמוד. התוכניות אינן יקרות מדי".
100 אלף שקל לתוכנית זה לא יקר?
"לא. לא צריך לקחת תואר יקר ולתת אותו במתנה לאנשים בשכר לימוד נמוך, כמו שקורה באוניברסיטאות הציבוריות. בכל האקדמיה הציבורית יש בעיה בגלל שכר הלימוד הנמוך. אנחנו לא צריכים לאמץ את הדיעה הזאת. לא צריך לתת סובסידיה למי שרוצה לשפר לעצמו את המשכורת".
יניב לא נשאר אדיש: "אני דוחה את הטענות כאילו התוכניות הציבוריות הן ברמה יותר נמוכה. האוניברסיטאות מציעות תוכנית ברמה מאוד גבוהה, וגם מגייסות סטודנטים ברמה יותר גבוהה מתוכניות שבהן הכסף הוא מדד יחיד לקבלה. ודאי שאם לא צריך לעבור GMAT ולתת ציונים טובים של תואר ראשון, אז מגיעים סטודנטים פחות טובים".
"נכון שהתוכניות למנהלים מנוסים יקרות יותר מהתוכניות הרגילות, אבל הן גם שונות מהן", אומר גלאי, נציג האוניברסיטה הוותיקה בארץ, ששכר הלימוד למנהלים בה עומד על 100 אלף שקל. "אנשים נוסעים לסוף שבוע לראות משחק באנגליה במחיר של כמעט סמסטר שלם.
"זה אולי לא פופולרי לדבר על העלאת שכר לימוד, אבל עובדה שכאשר סטודנטים משלמים יותר הם גם מתייחסים יותר ברצינות ללימודים. כשסטודנט לא משלם אין לו שום לחץ, הוא יכול למשוך את הלימודים ולא לעשות את זה בצורה רצינית".
רלבנטיות - האם האקדמיה יכולה ללמד על המציאות?
"רוב המרצים בתוכניות למינהל עסקים הם לא פאר היצירה מבחינה ניהולית", אומר פרופ' איציק ספורטא, המלמד בתוכנית ה־MBA באוניברסיטת תל אביב. באמירה קצרה זו לכד ספורטא את הביקורת הקבועה הנמתחת על מעבירי התכנים: האם מי שכישוריו הם כישורים מחקריים, ומעולם לא שימש בתפקיד עסקי, יכול להכשיר מנהלים?
כמעט כל הדוברים שהתבקשו לענות על השאלה שמו דגש על כך שבפקולטות שלהם יש הרבה מאוד מרצים עם ניסיון ניהולי, והבהירו עד כמה שונה סגל ההוראה בבתי הספר הללו מסגל ההוראה בפקולטות אחרות במוסד. כמעט אף אחד מהם לא התייחס למקומו של איש המדע, חוקר דיסציפלינת הניהול, כזה שמכשיר מנהלים. כאילו להיות איש אקדמיה באקדמיה זו בעיה. רפאלי היה הצדיק היחיד בסדום שהכריז כי "יש הצדקה להעסיק גם חברי סגל שהם לגמרי אקדמאים".
