כשהבנק נראה ככה, האם הוא באמת יכול לשנות את העולם?

מכונת תפירה. זה כל מה שג'יין נגורי היתה צריכה כדי לשנות את המזל שלה. נגורי, זונת רחוב קנייתית, החליטה לקחת הלוואה, קנתה מכונה ידנית, התחילה לתפור ולמכור בגדי ילדים ועם הזמן אפילו שכרה עובדת. השנה עברה סוף סוף עם ילדיה מהחורבה העלובה שבה גרה במשך 20 שנה לבית משלה: צמוד קרקע כפרי בן שני חדרי שינה עם מים זורמים וחשמל סולארי. היא משלמת משכנתה של 40 דולר בחודש.

ונאק נור, סוחרת תרנגולות מקמבודיה, רצתה 250 דולר כדי להגדיל את מחזור המכירות שלה. בתוך דקות היא קיבלה 25 דולר מעשרה לווים פרטיים שראו את התמונה שלה וקראו עליה באתר Kiva.org.

לקוחות חדשות חותמות על מסמכי ההלוואה בפגישה עסקית מאולתרת במקסיקו צילום: MCT

נגורי ונור הן שתיים מכ־155 מיליון בני אדם שחייהם השתנו בעקבות צמיחת שוק הבנקאות הזעירה (מיקרופייננס) — תעשייה גלובלית שנותנת שירותים פיננסיים לאנשים שמרוויחים דולרים בודדים ביום ואין להם היסטוריית אשראי או אפילו גישה לבנק. קהל היעד העיקרי של התעשייה הוא נשים — גם כי הן עניות יותר וגם מפני שאת ההכנסות שלהן הן נוטות להקצות לחיסכון, לבריאות ולחינוך, ובכך מסייעות למשפחותיהן להיחלץ מעוני.

התקווה הגלובלית: כל הילדים בבית הספר, ובבנק יש כבר חיסכון ראשון

המיקרופייננס, הלהיט המושמע ביותר במסדרונות המלחמה בעוני כיום, נולד לפני 33 שנה. אביו הוא הכלכלן מוחמד יונוס, שב־1976 הלווה ל־42 נשים בכפר קטן בבנגלדש סכום כולל של 27 דולר. אחרי שעקב אחריהן וגילה שהסכומים הקטנים הללו סייעו להן לשפר את מצבן הכלכלי, הקים יונוס את קרן גרמין — בנק להלוואות זעירות.

מוחמד יונוס, הוגה השיטה צילום: אי פי אי

הקרן זכתה לתהודה ברחבי העולם, ושימשה השראה לאלפי ארגונים דומים. ב־2005 הכריז האו"ם על שנת המיקרופייננס, וב־2006 זכו יונוס וגרמין בפרס נובל לשלום. היום קרן גרמין (שלה כמעט 8 מיליון לקוחות) היא רק אחת מכ־3,500 גופים שמתעסקים במיקרו־מימון. הגופים פועלים במדינות מתפתחות ברחבי אפריקה, אסיה, דרום אמריקה ואפילו במדינות מפותחות יותר כמו ארצות הברית, רוסיה וישראל (ארגון "סביבה תומכת" ו"האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית"), וכל יוזמה למלחמה בעוני שמכבדת את עצמה דנה היום בהשלכותיו של התחום הצעיר והמסעיר הזה. אחת מהן היא Clinton Global Initiative, הארגון הפילנתרופי של ביל קלינטון, שהקדיש למיקרופייננס חלק ניכר מהדיונים באירוע השנתי שלו, שהתקיים בניו יורק לפני שבועיים.

היקף ההשקעה העולמי בתחום הוא כ־11 מיליארד דולר בשנה, שמזרימים פילנתרופים ומשקיעים למטרות רווח, והצמיחה השנתית עומדת על כ־30%. ונראה שזו רק ההתחלה: מומחים מדברים על 3 מיליארד לקוחות פוטנציאליים ונפח הלוואות פוטנציאלי של 250 מיליארד דולר.

איזבל באר

"מיקרופייננס הוא כלי רב עוצמה ואחד הכלים החשובים למלחמה בעוני", אומרת איזבל באר, סגנית נשיא אסטרטגיה בארגון Kiva.org, חלוץ המיקרופייננס באינטרנט, שמתווך בין לווים למלווים פרטיים (כל הלוואה היא על סך 25 דולר), בסכום שבועי כולל של כ־1.5 מיליון דולר. "בעבר היתה ברורה החשיבות של שיפור הבריאות, המים, החינוך, הסניטציה וכיוצא באלה במלחמה בעוני", ממשיכה באר, "אבל לא היתה הכרה בכך שכלים פיננסיים הם גם חלק חשוב. אנשים לא הבינו בשביל מה אדם שאין לו מה לאכול צריך חשבון בנק".

"ראינו שיפור מאוד ברור ברמת החיים בקרב הלקוחות שלנו", מספרת מרי אלן איסקנדריאן, מנ"כלית ארגון בנקאות עולמית לנשים, שעובד עם ארבעים גופי מיקרופייננס בעשרים מדינות. "לוקח כשלושה מחזורי הלוואות כדי לראות תוצאות — תהליך שנמשך שנתיים־שלוש — אבל אז אתה רואה דברים כמו מעבר מרצפת בוץ לרצפת עץ, את כל ילדים המשפחה בבית הספר, אתה רואה חסכונות, לפעמים רכישה של פוליסות ביטוח. תוצאות מרשימות".

הבעיות המתרבות: מיהו עני, מה הוא צריך וכמה ריבית הוא יכול לשלם

קל להבין מה מלהיב כל כך בשיטה הזו: היא מאפשרת לחשוב על העניים כעל שותפים, ולא כפושטי יד נחותים. אך לצד הבאז הרחב נמתחת בשנים האחרונות גם הרבה ביקורת. זו מתחילה בעובדה שתעשיית המיקרופייננס הוכיחה את עצמה לא רק כמסייעת לעניים — אלא גם לעשירים. בזמן שהאב הרוחני של ההלוואות הזעירות, קרן גרמין, נמצאת בבעלות הלווים העניים, ארגוני מיקרופייננס רבים הם ישויות מסחריות לכל דבר. כשהבנק המקסיקני קומפרטמוס, למשל, נהפך ב־2007 מעמותה לחברה ציבורית, הוא הונפק ב־150 מיליארד דולר והיה לבנק העשיר במקסיקו. גופים מסחריים רבים הצטרפו בשנים האחרונות לחגיגה, ובהם ענקים בינלאומיים כמו סיטי בנק, HSBC ודויטשה בנק.

"בהחלט יש פה סכנה שארגונים שהמוטיבציה שלהם רק כלכלית יגרמו נזקים", מסכימה באר, אבל היא ממהרת להרגיע: "התעשייה מודעת לזה ויש הרבה דיונים וניסיונות להימנע מכך. יש ניסיונות למסד רגולציה ולדרוש שקיפות".

לקוחת מיקרופייננס פתחה סדנת תיקונים בגאנה בזכות הלוואה שקיבלה צילום: MCT

"אולי הראייה שלי קצת צינית, אבל אני מאמינה שאף אחד לעולם לא יעשה משהו בעבור חסרי האמצעים אם זה לא משרת את האינטרס האישי שלו", מוסיפה אסקנדריאן. "מוסדות מיקרופייננס מסורתיים מתעסקים בשורה תחתונה כפולה, חברתית וכלכלית, בעוד הבנקים המסחריים כנראה מרוכזים יותר בשורה תחתונה אחת. אבל לבנקים יש יותר כוח וכלים — כך שהמיטב שאנחנו יכולים לעשות זה לשכנע את הבנקים שכדאי להם לפנות לקהלים האלה ולפחות לדווח לנו על השורה החברתית".

עם זאת, אסקנדריאן מודה כי היא מודאגת מהתמסחרות התחום, בעיקר בנוגע למגדר. "ככל שהתעשייה נעשית מסחרית יותר, היא מתרחקת מקהל היעד המרכזי שלה — נשים. כשלאשה יזמית יש גישה לאשראי הדברים שהיא מוציאה עליהם את הכסף הם בריאות למשפחה, חינוך לילדים ושיפור הבית. מצאנו שכ־89 סנט מכל דולר שאשה יזמית הרוויחה הלכו למטרות האלה, לעומת 60 סנט שגבר הרוויח. ואלו ההשקעות שיש להן סיכוי גבוה להוציא משפחה ממעגל העוני".

כיום, מלבד סיפורי הצלחה פרטניים, קשה לאמוד במדויק את התוצאה החברתית של המיקרופייננס, ותוצאות המחקר בתחום עד כה אינן חד־משמעיות, בין השאר בגלל היקף הפעילות והקושי לבודד את המשתנים. מאמר של הכלכלן ג'ונתן מורדוך מאוניברסיטת ניו יורק, שפורסם ב־1998, הראה כי בבנגלדש הצליח המיקרופייננס לחלץ ממעגל העוני 5% מלקוחותיו מדי שנה; מנגד, לאחרונה פרסם מורדוך, עם דיוויד רודמן מהמרכז לפיתוח גלובלי, מאמר נוסף בנושא, שלפיו "אחרי 30 שנה של מיקרופייננס יש לנו מעט הוכחות מוצקות לכך שהוא שיפר את חייהם של הלקוחות".

פרופ' אניל קרנני

"אני חושש שהסיבה שהמיקרופייננס מושך כל כך הרבה תשומת לב היא שהוא נותן הרגשה טובה מאוד", טוען הכלכלן פרופ' אניל קרנני מאוניברסיטת מישיגן, אחד ממבקרי השיטה. "העשירים אומרים: הגעתי לאן שהגעתי כי הייתי יזם והנה עכשיו אני עוזר לעניים לעשות אותו דבר. אבל זו רומנטיזציה של העוני; לא כל העניים הם יזמים — גם במדינות המפותחות 90% מהאנשים מועסקים על ידי מישהו. אנשים אוהבים לראות את העניים כיצירתיים; זה לא שהם לא, אבל החינוך שלהם לא טוב, יש להם הרבה דעות קדומות, ולקרוא להם יזמים זה הרבה פעמים תירוץ כדי לא לעזור.

"יש גם הרבה בלבול במערב לגבי מיהו עני, ולעתים קרובות המיקרופיינס לא מגיע לעניים באמת. בעיניי מישהו שמרוויח 10 דולרים ביום נראה עני, אבל בשביל מישהו שמרוויח 2 דולרים ביום הוא עשיר. זה שוב סוג של רומנטיזציה".

אז מיקרופייננס זה רע?

"הוא לא אסון מוחלט. יש כמה דברים חיוביים בזה: זה מעצים נשים, והאשראי עוזר לאנשים בלי הכנסה קבועה לווסת את תזרים המזומנים שלהם. זה כלי נוח, אבל זה לא פתרון לעוני. הבעיה העיקרית עם המיקרופייננס היא שהוא נמכר כדרך להפחתת עוני, והוא לא. יותר מקומות עבודה — זה מה שיפתור את בעיית העוני.

"עניין נוסף הוא שפעמים רבות הלווים מתחילים עסק מאוד פשוט, נגיד מישהי קונה בננות במקום אחד ומוכרת אותן במקום אחר. מהר מאוד יותר מדי אנשים עושים את זה, יש יותר מדי תחרות והיא מוצאת את עצמה עם אשראי שהיא לא יכולה להחזיר. אנשים אחרים משתמשים בהלוואות כדי לקנות דברים, כמו אוכל או תכשיטים".

מאמר שפורסם לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל" טוען שהודו, שבה צמחה תעשיית המיקרופייננס ב־70% בשנה שעברה, עשויה לעמוד בפני סכנת בועה של מלכודות חוב, שבהן הדרך היחידה לשלם הלוואה היא באמצעות הלוואה אחרת. "לקחתי הלוואה מבנק אחד כדי לשלם על ההלוואה מהבנק הקודם. ואחר כך עשיתי את זה שוב", סיפרה לעיתון זהרין טאג' מהעיר רמנגרם בדרום הודו.

אופות במקסיקו צילום: MCT

אחת הסיבות למלכודות החוב היא שהריביות בתחום גבוהות מאוד בהשוואה לריביות שמוצעות לאנשים עם קצת יותר מזל כלכלי: 20%-60% בשנה. הסיבות לכך רבות, כמו העלויות הנדרשות כדי להגיע למקומות מרוחקים, עם בעיות תקשורת ונגישות נמוכה, ולספק את המודל העסקי של הבנקאות הזעירה — שכולל פעמים רבות הדרכה פיננסית והיכרות אישית של הבנקאי עם הלקוח ומשק הבית שלו. "נכון שהעלויות שלהם גבוהות מאוד", אומר קרנני, "אבל זו לא הצדקה לריבית. עובדה שבכל זאת הם עושים רווח יפה".

"אני בהחלט מבינה למה אנשים חושבים שהריביות גבוהות", עונה באר, "אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה האופציות שיש לעניים ללא מיקרופייננס. האופציה היחידה ללוות במקומות האלה עד לא מזמן היתה בריבית של 100% ממלווים פרטיים — הלוואות שלעולם לא יאפשרו להם לצאת ממעגל העוני".

עוד שאלה שמעלים מבקרי השיטה היא אם הכסף באמת מגיע לעניים ביותר. "כדי לקבל הלוואה אתה חייב איזושהי הכנסה, אפילו אם זה דולר או שניים ביום", אומרת באר, "ומוסדות רבים בוחרים בכוונה לקוחות שהם טיפה מעל העוני המרוד, עם סיכוי טוב יותר לעמוד בהחזרים. אבל זה גם נושא מורכב מאוד, כי אתה יכול לטעון שלתת לאנשים שהם לא הכי עניים זה דבר טוב, כי היזמים העניים האלה יכולים ליצור עבודות בשביל אחרים, וכך במאקרו יש לזה השפעה גדולה יותר על הפחתת העוני".

רוב הלקוחות הן נשים, שמשקיעות כמעט 90% מרווחיהן בבריאות וחינוך צילום: MCT

העתיד בערפל: האינטרנט והסלולרי ישנו גם את הענף הזה

"יש כיום הרבה ארגונים והתחרות מתחילה להיות גדולה", מנסה באר להעריך לאן הולכים מכאן. "אני חושבת שבעתיד נראה הרבה מיזוגים של חברות קטנות לתאגידים גדולים, וזה יאפשר להוריד עלויות ולתת יותר סוגי שירותים פיננסיים ליותר לקוחות. תהיה גם התמקצעות גדולה יותר: המיקרופייננס התחיל עם ארגונים שהציעו שירותים חברתיים, ופשוט גילו שהלקוחות שלהם זקוקים גם לשירותים פיננסיים. הם התחילו להציע הלוואות בלי ממש להבין בזה. היום יש דחיפה לכיוון מקצועי, וזה ימשיך בעתיד. אני גם חושבת שהרגולטורים יתחילו להבין מיקרופייננס, ואנחנו נעבוד בסביבה יותר רגולטיבית, חוקית".

איסקנדריאן: "העתיד בעיניי הוא להרחיב את מגוון המוצרים הפיננסיים שלנו. עבדנו קשה כדי לשנות את השם ממיקרוקרדיט למיקרופייננס, כדי שיהיה ברור שזה לא רק אשראי. חשוב לדאוג שלאנשים עם הכנסה נמוכה תהיה גישה למוצרי חיסכון וביטוח וגם לאשראי לדיור ותחבורה".

עוד שחקנית חשובה בעתיד המיקרופייננס היא הטכנולוגיה, שתעזור להגיע לקהלים גדולים ולהפחית עלויות. Kiva ואחרים כבר עושים את זה באמצעות האינטרנט, עם אתרים שמחליפים את הבנק ומאפשרים ללווים לקבל בלחיצת עכבר כסף ממלווים פרטיים (כל אחד מאיתנו). הדבר החם הבא הוא חשבונות בנק סלולריים שיחליפו את הסניף המקומי — אנשים ללא חשבונות בנק יוכלו לחסוך כסף, לקבל הלוואות ולהחזיר חובות באמצעות הטלפון הנייד, והקיוסק המקומי יתפקד כבנקט. בשוק כבר קיימות חברות שעוסקות בנושא, ובראשן OBOPAY האמריקאית וטריפל ג'אמפ, שפועלת במזרח אפריקה.

"כולנו מקווים שטכנולוגיה מפותחת תעזור לנו להפוך את המיקרופייננס ליותר יעיל", אומרת איסקנדריאן. "הייתי לא מזמן ברפובליקה הדומיניקנית, שם עשו הרבה עבודה בתחום החסכונות, ואשה אחת אמרה לי שפשוט לא משתלם לה לנסוע לכפר השכן ולהכניס לחיסכון שלה פחות ממה שעלה כרטיס האוטובוס".

ומעבר לכל, נראה שהדבר הנחוץ ביותר למיקרופייננס ומה שיקבע את עתיד השוק הם כלים כלשהם, רגולטיביים או אחרים, שיאפשרו לסנן בין מי שבאמת עוזר לעניים ובין מי שפשוט נמצא שם כדי להרוויח על חשבונם. אסקנדריאן מסכימה: "הוכחנו שזו תעשייה רווחית, עכשיו אנחנו צריכים למצוא מדדים כמותיים לאפקט החברתי. זו קלישאה ידועה: מה שנמדד, נעשה. ואם כל מה שנוכל למדוד זה התוצאה הכלכלית, אז זה סוג המשקיעים שנמשוך".