ארכיון דיגיטלי במקום זיכרון

ארכיון דיגיטלי במקום זיכרון - זה הרעיון העומד במרכזו של "Total Recall", ספר חדש שפרסמו לפני כשבועיים שני חוקרים מובילים ממיקרוסופט. מאז 1998 הם מפתחים חומרה ותוכנה שאוספות את כל החוויות האנושיות שאפשר לאסוף, ויוצרות זיכרון בלתי מוגבל. MyLifeBits, הם קוראים לזה, וכותרת המשנה של הספר - "איך מהפכת הזיכרון האלקטרוני תשנה הכל" - כבר מרמזת על מגוון השאלות שהוא מעלה, על בני האדם החדשים והקשר שלהם למכונה.

"Total Recall" כריכת הספר

יש משוררים הטוענים שהאדם הוא לא פחות ולא יותר מסך כל זיכרונותיו. כולנו מעבירים את הקו המפריד בין פרה־היסטוריה להיסטוריה בנקודה שבה התחילה הכתיבה והחלו להיאסף הזיכרונות. האמנם אנחנו עומדים על ספו של מפנה קריטי כמו תחילתה של ההסטוריה? מה יקרה אם כל אחד יוכל לשים את כל הזיכרונות בתוך קופסה שאפשר לשכפל, לגבות, לארגן מחדש? מה אם באמת הכל יהיה רשום, ונאבד את היכולת לשכוח?

בזכות הטכנולוגיה הנוכחית, אלו כבר שאלות קונקרטיות ולא תיאורטיות כבעבר. הורי הסבים שלי השאירו אחריהם מעט מאוד: תמונה אחת, כמה פיסות נייר, לא יותר. מדור הסבים יש קצת יותר זיכרון מתועד. דור ההורים, הדור שלנו ודור ילדינו יוצרים ומשאירים כמויות גדלות של זיכרונות. "העצמי הדיגיטלי" של כל דור גדל והולך, גם אם איננו מדענים במעבדות המחקר של מיקרוסופט. את העותקים הדיגיטליים האלה אפשר לשכפל, ואפשר לכרות מהם מידע. הנכד שלי לא רק יידע מה עשה סבא ואיך הוא נראה, הוא גם יוכל להיוועץ בו ובניסיונו.

גורדון בל וג'ים גמל, מחברי "Total Recall", מדגימים את זה, ומסכמים עשור של תיעוד אובססיבי. פרויקט MyLifeBits תיעד בשנים הללו חיים שלמים - את החיים של בל, על מסרי הדואל, המסרים המיידיים, שיחות הטלפון, דו"חות הבנק, חשבונות החשמל, התיעוד הרפואי, ההתנהגויות בעת גלישה ברשת, התמונות, הסרטים שצולמו, הסרטים שנצפו וכל דבר אחר שאפשר היה לתעד. כל דבר שבל עושה מתועדה, והוא אפילו עונד מצלמה שמופעלת אוטומטית כל כמה שניות. התוצאה: אינדקס מלא של כל קורותיו.

אגב, לא צריך להיות חוקר במיקרוסופט בשביל זה: חברת evernote.com מאפשרת לכולם לעשות זאת, ו־1.5 מיליון המשתמשים שלה כבר אוגרים, מארגנים ומעבדים הכל. הרי הזינוקים בכושר העיבוד, האכסון והעברת הנתונים, בהתאם לחוק מור, ובצדם צניחת המחירים ופריחת שירותי האכסון החינמיים, מייצרים מרחב שלם שבו אפשר לשים את האני הדיגיטלי במחירי שכירות שהולכים ונחתכים. כך נוצרת תחרבות חדשה, של גיבוי, נגישות וזיכרון. וכן, גם של אח גדול, גדול מתמיד.

המסקנה של בל וגמל ברורה: שימוש גורף בכלי הרישום וההקלטה, נפח האכסון וכלי החיפוש והעיבוד הקיימים משנה את משמעות החיים. לא פחות. וכדי להצדיק את העניין, הם משמיצים את הזיכרון הביולוגי ומרבים בשבחו של הדיגיטלי. הזיכרון הטבעי שלנו, לטענתם, הוא "סובייקטיבי, לא צפוי, מוטה על ידי רגשות, מסונן על ידי האגו ונתון להשפעה". לעומתו, הזיכרון הדיגיטלי "אובייקטיבי, חסר פניות ומדויק ללא רחמים". אני חושב שהם עושים חסד איתנו בכך שאינם מזכירים את המידה שבה שני סוגי הזיכרון פגיעים ובני חלוף.

הכיוון שהם מצביעים עליו בלתי נמנע, לדעתי. נצטרך אמנם עוד לפתור מספר לא קטן של בעיות לפני שהקלטה ושכפול של האני הדיגיטלי יהיו דבר שבשגרה. נגישותה ונפיצותה של הטכנולוגיה תפתור בעיות רבות, אבל גם תעורר שאלות חדשות או תציף ביתר שאת שאלות קיימות. הרבה לפני שיתגשם חזון ה"Total Recall" וחיינו ישתנו, נצטרך להתייחס לסוגיות של פרטיות, סמכות גישה, בעלות, זכויות יוצרים והצפנה, וזה לא יהיה קל.

נצטרך לתת מענה גם לשאלות לא פחות חשובות, שאינן מוזכרות בספר המומלץ מאוד של בל וגמל. כמדעני מחשב, המחברים מסונוורים (ואולי בצדק) מן המכונה ויכולותיה. אבל נדמה שהם ממעיטים בכמות המידע האמיתי שיש בזכרוננו: ריחות, טעמים ותחושות מגע, למשל, עדיין לא נמצאים כלל במפרט "האני הדיגיטלי", למרות חשיבותם העצומה. ובאופן רחב יותר, אנחנו, בני התמותה (עדיין?) לא משוחררים (עדיין?) משאלות לגבי מותר האדם מן המכונה. עד כמה אנחנו ערוכים פסיכולוגית להתמודד עם מציאות שאינה שוכחת? האם אין משהו בריא, הישרדותי, אפילו נדרש ביכולת לשכוח? האם לא נדרשת יכולת שכחה כדי לסלוח או לרפא? מה ההשלכה של טכנולוגיה שכזאת, של גיבוי של נשמת האדם, על קדושת החיים? האם אפשר, מותר, צריך להתחיל לדבר (שוב?) על חיי נצח?