השראה: הורים אובססיביים

המון כוונות טובות יש כאן, וגם מה שנהפך בשנים האחרונות למוטיבציה ההורית המרכזית, שלא לומר לאינטואיציה ההורית המרכזית: לגדל ילדים מאושרים ובעלי ביטחון עצמי גבוה. אבל ווייסבורד, פסיכולוג התפתחותי ומחבר רב־המכר האמריקאי "ההורים שאנחנו מתכוונים להיות", טוען שכל הכוונות הטובות האלו קורסות לתוך עצמן, ומגדלות ילדים פחות מאושרים וחברה פחות בריאה.

"אני לא נגד הערכה עצמית", הוא מדגיש בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, במהלך ביקור משפחתי בישראל. "הערכה עצמית היא לא דבר רע, אבל חלק מהבעיה נובע מכך שאנשים לא מבינים איך הערכה עצמית נבנית. הם חושבים שמשיגים הערכה עצמית גבוהה על ידי תשבוחות בלתי פוסקות לילדים. אבל אם אתה מתמקד בהערכה עצמית ובאושר של הילדים, להבדיל מבדאגה שלהם לאחרים, הם לא מפתחים את היכולת לקיים מערכות יחסים עם אחרים, שהיא מה שהם באמת צריכים כדי להשיג אושר מתמשך.

"אני סבור שהערכה עצמית צריכה להסתמך על כך שאנשים שאתה מעריך, שאכפת לך מהם, מעריכים אותך ומכבדים אותך. אבל אם אתה גורם לילדים שלך לחשוב על הרגשות שלהם עצמם כל עשר דקות, אתה לא תורם לכך. באופן אירוני, כל הדגש על הערכה עצמית ואושר מוביל להערכה עצמית ולאושר נמוכים יותר. מעבר לכך, ההתמקדות באושר יוצרת ילדים שהם פחות או יותר מאושרים, אבל גם מאוד שבירים. היא מונעת מהם לפתח יכולת התמודדות. זה טוב לילדים לחוות קצת קשיים וסבל".

סבל?

"קצת סבל. אני לא אומר שצריך ליצור סבל או כאב. דוגמה אחת שאני נותן בספר שלי היא של מורה לספרות בתיכון שפגשתי, שאומרת שצעירים היום לא באמת מסוגלים להתחבר ליצירה כמו 'המלך ליר'. אני חושב שזה חלק מהאנושיות שלנו להתחבר ל'המלך ליר', ולהבין מה זה סבל".

"אל תגדלו ילדים מאושרים, גדלו ילדים מוסריים" צילום: יזהר כהן

וויסבורד (52) לא זקוק למתודת גן המשחקים; נתונים סטטיסטיים מוכיחים את המגמה שהוא מדבר עליה. בעשורים האחרונים עורכים אנשי מפקד האוכלוסין האמריקאי סקר בקרב סטודנטים בשנתם הראשונה בקולג', ושואלים אותם מה חשוב להם בחיים. ב־1970 הצהירו כ־80% מהסטודנטים שחשוב להם מאוד לפתח פילוסופיית חיים בעלת משמעות, ואילו רק כ־35% ענו שחשוב להם להיות אמידים מאוד. 35 שנה אחר כך, בסקר של 2005, הצהירו 75% מהסטודנטים שחשוב להם מאוד להיות אמידים מאוד, ואילו שיעור הסטודנטים שחשוב להם לפתח פילוסופיית חיים משמעותית ירד ל־45%.

הרצון להסתדר כלכלית הוא ביטוי בולט למרדף אחר האושר, לפי ווייסבורד. זו לא תופעה חדשה, כמובן, בטח לא בארצות הברית. "האושר הרי חקוק בהכרזת העצמאות שלנו", מסביר ווייסבורד, "ו'החתירה אחר האושר' היא חלק מלהיות אזרח אמריקאי. אבל היו תקופות בהיסטוריה, לאורך רוב ההיסטוריה, שבהם אנשים התמקדו בדברים אחרים: באופי של ילדים, באחריות שלהם כלפי אחרים, בהתמודדות עם מכשולים. ואני חושב שב־40 השנים האחרונות ההתמקדות באושר התעצמה מאוד".

מה הפך את התופעה למרכזית ורחבה כל כך?

"במידה מסוימת היא התחילה בשנות השישים, וברעיון שאתה חייב להגשים את עצמך ולמרוד נגד המסורת והערכים המקובלים. אבל מעבר לכך, ב־40 השנים האחרונות, בארה"ב ומן הסתם גם בישראל, נהפכנו לתרבות הפסיכותרפית ביותר בתולדות האנושות. אם אתה מסתכל על אופרה ווינפרי או על ד"ר פיל, כולם מדברים על משפחות לא מתפקדות, על טראומות מכל מיני סוגים והתעללות רגשית מכל מיני צורות. אנשים חושבים על הדרך שבה ההורים שלהם רימו אותם או הזניחו אותם. זה לא היה כך בדורות קודמים. גורם נוסף שיש לו חלק גדול בזה הוא תנועת ההערכה העצמית, שהגיעה בגדול לארה"ב לפני 40 שנה, ובמרכזה הרעיון שכל כך חשוב להרגיש טוב לגבי עצמך. זה גורם לאנשים לחשוב באופן תמידי על איך הם מרגישים, ומה מצבו של 'האני' שלהם. כשהאנשים האלה נהיים הורים, הדגש הזה מועתק במלואו לילד".

על פניו מדובר במתכון מנצח. "הורים בימינו חשבו שיקבלו שניים במחיר אחד - שאם רק ידאגו לאושר ולהערכה העצמית של ילדיהם, הם גם יהפכו לילדים נדיבים ואכפתיים יותר", אומר ווייסבורד. המציאות מוכיחה שזה לא עובד; מחקרים שונים, שמובאים בספרו של ווייסבורד, מראים שלעתים קרובות ניתן למצוא הערכה עצמית גבוהה בקרב מנהיגי כנופיות, פושעים אלימים, נוער עברייני וילדים מציקים. במילים אחרות, מי שרוצה ילדים טובים - צריך לגדל ילדים טובים. וויסבורד - שהדוקטורט שלו עסק בהתפתחות המוסרית של בני אדם, בהנחיית לורנס קולברג, מגדולי התחום - אינו חושש לומר מפורשות: מי שרוצה ילד מוסרי, צריך לוותר על האושר ולהתמקד במוסר.

ומה לגבי הורה שיגיד: אוקיי, אבל מוסריות והצלחה לא תמיד הולכים יחד, ובבחירה ביניהם אני מעדיף ילד מצליח על ילד מוסרי?

"אני חושב שזו עמדה לא־מוסרית. אני חושב שצריך שהמוסריות של הילדים שלך תהיה חשובה לך יותר מהאושר שלהם. חברה שבה ההורים מחנכים את ילדיהם שהאושר שלהם יותר חשוב מהמוסר לא יכולה לתפקד כחברה. ואני באמת חושש שבמקרה של הורים כאלה, המסר שלי לא יעבור.

"אבל אני לא יודע כמה הורים באמת חושבים כך. בראיונות שערכנו היה נראה שהורים אכן רוצים שהילדים שלהם יהיו מוסריים. אם כי צריך לזכור שכשאנחנו מדברים על מוסריות, אנחנו מדברים על מגוון דברים. כל הורה מבין שחשוב שהילד שלו יקיים מערכות יחסים טובות, ואני חושב שכמעט כל הורה יסכים שחשוב להיות מסוגל לכבד גם אנשים שהם לא כמוך - אנשים מהמין השני, או מרקע כלכלי אחר או מגזע אחר.

"אבל אפשר להגדיר מוסר גם כהתנגדות לאי־צדק, עמידה על עקרונות או נכונות לשלם מחיר על בחירות מוסריות.

למשל, נכונות להיות מנודה חברתית בגלל שעזרת לילד אחר. אני חושב שיש לנו אחריות לדאוג גם לזה. אני חושב שיש הורים שלא רוצים שהילד שלהם יקריב יותר מדי עבור דברים כאלה. אולי שיקריב מעט, אבל לא יותר מדי".

ומה לגבי הורים שחושבים שזה עולם של אדם לאדם זאב, וצריך להכין את הילד לכך?

"חלק מההורים אכן אמרו לנו במהלך המחקר שזה עולם קשוח, ושאתה צריך קודם כל לדאוג לעצמך. רק אחר כך, בגיל 40 או 50, לתת בחזרה. קודם להצליח, להתעשר, ואז לתת, להקים קרן צדקה או משהו בסגנון. אני לא חושב שזה עובד ככה, שאפשר לעשות את הסוויץ' בגיל חמישים. בשלב הזה יכול להיות שכבר לא יהיה אכפת להם, או שהם לא יידעו איך לתת בחזרה, כי לא תהיה להם הבנה אמיתית של העולם".

ריצר'ד וויסבורג בישראל צילום: עמית שעל

ההתכוונות המשובשת הזאת היא כמו כדור שלג חברתי־תרבותי. אם בתחילת הקריירה התמקד וויסבורד בעבודה עם אוכלוסיות חלשות בבוסטון בניסיון לצמצם את פער ההישגים בין השכונות העניות לאמידות, הרי שבשני העשורים האחרונים הוא מפנה את תשומת לבו גם לשכונות מבוססות בעיר, כמו קיימברידג' שבה הוא חי. אחד הנתונים שצדו את עינו, הוא מספר, הוא ששיעור הילדים בסיכון בשכונות אמידות גבוה מהמצופה; "למעשה, שיעור השימוש בסמים ועבריינות נוער בשכונות אמידות זהה לזה שבשכונות עניות. יש בשכונות האלה הרבה ילדים מתוסבכים". ווייסבורד סבור שאחד הגורמים השליליים העיקריים שפועלים על ילדים כאלה הוא הלחץ להישגים, שאותו הוא מגדיר כמגיפה שפושה באמריקה. כמו בשאר העולם המערבי, כולל בישראל, הכסף הוא המניע לשינויים החברתיים הרחבים: "מאחורי הלחץ האדיר להצלחה בלימודים עומד בעיקר רצונם של ההורים בהצלחה כלכלית של הילדים", אומר ווייסבורד, "אבל זה לא העניין היחיד. יש הורים שרוצים שלילדיהם יהיו משרות נחשבות, ואחרים רוצים שפשוט יהיו להם הרבה אפשרויות. יש גם הורים שרוצים שילדיהם יהיו ממש טובים במה שהם עושים".

יהיו הסיבות אשר יהיו, התוצאה היא תחרויות גוברת והולכת. "יש לחץ גדל והולך להיכנס למספר קטן של קולג'ים, ובמקביל נעשה קשה יותר להתקבל אליהם. ההורים יותר ויותר מודאגים, והמירוץ נעשה מטורף". לטירוף הזה יש שלל ביטויים טרגי־קומיים, שווייסבורד מתעכב עליהם בספרו. יש הורים שמבקשים מפסיכיאטר אבחנה בדויה של הילד כסובל מהפרעת קשב, רק כדי שיקבל עוד זמן בבחינת הפסיכומטרי. אחרים משלמים אלפי דולרים בשנה לשיעורי הכנה לבחינה, שמתחילים כבר בכיתה ה'. ווייסבורד מספר על פגישה שלו עם הורים בחטיבת ביניים בפרבר של ניו יורק, שהקימו בית ספר מקצועי בדרום אמריקה רק כדי שהבת שלהם תוכל לכתוב בטופסי ההרשמה לקולג' שסייעה להקים בית ספר במדינה מתפתחת.

הילדים מודעים היטב ללחץ של ההורים. בסקר שערך ווייסבורד בבית ספר פרטי באזור בוסטון, השיבו חצי מהתלמידים שהם מאמינים שלהורים שלהם חשוב יותר שהם ייכנסו לקולג' טוב משיהיו בני אדם טובים. כשהוא סיפר על הממצאים האלה למורים בבית הספר הם הגיבו באי אמון, וטענו שהמספרים האלה נמוכים מדי: "הילדים האלה משקרים לך. להורים כאן חשוב אך ורק שהילדים יתקבלו לקולג' טוב".

יש בלחץ הזה אירוניה היסטורית: לא מעט מההורים האלה חוו בדיוק את אותו לחץ כשהם היו ילדים. לכן רבים מהם כבר מודעים לתוצאות השליליות של אובססיית הציונים, ועדיין לא מצליחים להימנע מלשכפל אותה גם לדור הבא. כך נוצר מצב שבו הם משדרים לילדים מסרים כפולים, ולכן מצטיירים בעיניהם כצבועים. ווייסבורד מצטט בספרו, למשל, שיחה עם נער שמתגורר בשכונה שלו: "ההורים שלי אומרים לי כל הזמן שזה לא ביג דיל ללכת לקולג' טוב, ושעדיף שאלך לקולג' שבו אהיה מרוצה. אבל אז הם משלמים על קורסי הכנה יקרים ועל יועצים אקדמיים. הם עצמם הלכו לאוניברסיטאות מעולות, וכך גם כל בני הדודים שלי. כך שאני עדיין ארגיש בלחץ גם אם לא יגידו לי אף מילה על כמה זה חשוב. הם יכולים להגיד לעצמם שהם לא מלחיצים אותי, כי כבר ממילא מופעל עליי לחץ אדיר".

במילים אחרות, ההורים שואפים לילד מאושר, אבל מחליטים בעצמם מהי הדרך אל האושר שלו. ווייסבורד מנסה לנפץ את הדיסוננס הזה שבין הכוונות למעשים כשהוא קורא בספרו לקבל את העובדה שלא כל הילדים מוכשרים באותה מידה. "יש ילדים עם קשיי למידה, או הפרעות למידה קשות - הם לא הולכים להתקבל להרווארד, לייל, לאוקספורד או לאוניברסיטה העברית. בהגדרה, לא כולם יכולים להתקבל למקומות האלה: הרוב לא מתקבלים. ואי אפשר לחנך ילדים שירגישו שהם נכשלים אם הם לא מתקבלים לאוניברסיטאות שהרוב לא יתקבלו אליהן. להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית לא יכול להיות המטרה העליונה שלך, ואצל הרבה הורים זה נהפך למטרה העיקרית בחיים".

אבל הטענה הזאת נשמעת מפיך, בוגר הרווארד שגם מלמד שם.

"אני לא חושב שהרווארד היא מקור האושר שלי או מקור המוסריות שלי. מובן שאני לא נגד ללכת להרווארד. זה נהדר אם אתה מוכשר אקדמית ויכול להגיע לאחד מהמקומות האלה, ואם זה מתאים לך. אבל כחברה, אנחנו חייבים לתת לילדים הרבה נתיבים והרבה דברים לעשות. אחד הילדים שלי, למשל, לא ילך להרווארד, וגם לא רוצה ללכת להרווארד. מה אם הילד שלך רוצה להיות נגר או גנן או מוזיקאי? יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לעשות, וכולם יכולים להיות חיים טובים ומספקים".

אתה מסוגל לקבל את זה אצל הילדים שלך?

"בהחלט. אבל אני לא רוצה שזה יישמע כל כך פשוט, גם אני יכול להיתפס להישגיות. הילד הגדול שלי לומד בטוליין, קולג' מצוין בניו אורלינס. אבל הוא לא בהרווארד. בשכונה שלי, לפחות בקרב כמה מההורים, יש תחרות לאן אתה מצליח להכניס את הילד שלך - להרווארד או בראון או ייל. אני החלטתי בשלב מוקדם שאני רוצה שהילדים שלי יגיעו להישגים, אבל שזו לא יכולה להיות המטרה. חייבות להיות מטרות אחרות".

למשל?

"אני בעיקר רוצה שהם יהיו אנשים טובים - אכפתיים, אמפתיים, אחראים כלפי אחרים. אני גם רוצה לאפשר להם לקיים טווח רחב של מערכות יחסים וחוויות משמעותיות - אמנותיות, אינטלקטואליות, אתלטיות וכו'. ואני רוצה גם להכיר אותם ולהעריך אותם דרך תכונות שהם מעריכים בעצמם, בין אם התכונה היא דמיון, נאמנות, יכולת לחוות רגשות עמוקים או חוש הומור מפותח".

אתה מדבר על הורים, אבל הלחץ להישגיות הוא תופעה תרבותית נרחבת הרבה יותר.

"זה נכון, אבל יש מקומות שבהם הורים צריכים לקחת אחריות. צריך לחתור להישגיות, אבל אם אנחנו דוחפים כל כך עד שהילדים שלנו מדוכאים, לחוצים וחרדתיים, יש לנו אחריות לעצור ולא להרוס את הילדות שלהם. יש הרבה ילדים אומללים בגלל הישגיות. הבת שלי, למשל, היתה בשלב מסוים בבית ספר שבו בגיל 11 היא עשתה ארבע שעות שיעורים ביום. בשלב מסוים אתה צריך לומר שאי אפשר להמשיך ככה.

"אבל אתה צודק שזו בעיה רחבה. זה כמו בעיה של בריאות הציבור, וצריך לפתור אותה באופן כולל. כיוון אחד שאני חושב עליו הוא לעבוד עם אוניברסיטאות על כך שבתהליך הקבלה שלהן יחפשו לא רק ציוני בגרות ופסיכומטרי מושלמים, אלא ידגישו שהם רוצים ילדים מאוזנים ורגועים יותר. זו אחת הדרכים לפעול ברמה המערכתית לטיפול בבעיה הזאת".

בחירת אובמה וההתגייסות ההמונית למענו הן לא הוכחה שהתיקון ייתכן?

"חשוב לי לא ליצור קריקטורה של ארה"ב. חלק ממה שאובמה עשה הוא להתחבר לזרם אדיר של אידאליזם והתנדבות אצל אנשים צעירים. אני לא חושב שכל הצעירים הם אנוכיים - אני חושב שיש הרבה צעירים אידאליסטים ואכפתיים, לצד האנוכיים. ואובמה אכן מנסה ליצור שינוי תרבותי. הוא מנסה לומר ששירות ואלטרואיזם הם דרכים משמעותיות לחיות את חייך, שצריך להיות לך אכפת גם מדברים שקורים בסודאן, למשל, ושצריך ללמוד להסתכל מפרספקטיבה של אנשים אחרים. זה אחד המסרים העיקריים שלו".

כשחושבים על הדברים של ווייסבורד בהקשר של המשבר הכלכלי שמאכל את החברה האמריקאית, אפשר למתוח בקלות קשרים ישירים בין בולמוס האושר וההצלחה לכישלון השיטה. אבל ווייסבורד, שהצליח לעורר דיון ציבורי על עמדותיו בתקשורת האמריקאית, כלל לא בטוח שהמשבר הוא גם זה שיכול להביא לתיקון. "הוא יכול להשפיע באופנים שונים. ייתכן שאנשים יתחילו לעזור זה לזה, ונראה יותר התנדבות ועזרה הדדית, כפי שקרה בשפל הגדול, לפחות לפי הסיפורים. מצד אחר, המשבר עלול לגרום להורים להרגיש שמספר המשרות בחוץ מידלדל, שהאושר של ילדיהם בסכנה, ולכן הם יחריפו את הלחץ על הילדים - וגם ינסו לגרום להם להיות מאושרים יותר".