הכלכלה הפלסטינית: יורדים נמוך

פרויקט תעלת הימים - שרובה, אגב, אמורה להיות מורכבת מצינורות ומנהרות, לא מתעלה - חזר בשבוע שעבר לכותרות. ואולם גם כשהוא בכותרות, צדו הפלסטיני נשכח. הפרויקט, שעתיד לחבר את ים המלח לים סוף, הוא בראש ובראשונה אינטרס ירדני. לפי התוכנית כרגע, רוב הפרויקט יעבור בשטח ירדן ויספק מים מותפלים לממלכה, שסובלת ממחסור חמור במים.

הפרויקט עתיד לשרת, כמובן, גם את ישראל, בעיקר באמצעות המפעל היקר שייבנה בערבה ויהיה משותף לשתי המדינות משני צדי הגבול. אבל מה האינטרס הפלסטיני כאן?

נאחזים בזכות הווטו

השר לפיתוח אזורי סילבן שלום הודיע בשבוע שעבר, במסגרת ביקורו בוושינגטון, על התגייסותו של הבנק העולמי לפרויקט; הבנק הסתייג קצת, והבהיר שהבדיקות לקראת השלב הראשון יסתיימו רק בעוד שנתיים. אבל הכותרות יצאו ופורסמו גם בכלי התקשורת הפלסטיניים. הפלסטינים עוקבים בעניין אחר הפרויקט, וחשים שחובה על הנוגעים בדבר לשתף אותם בהתקדמותו.

ים המלח. רבע מהחוף הוא חלק מהגדה המערבית צילום: עמית שאבי

הנימוק שלהם פשוט: מבחינה מדינית, הרשות הפלסטינית היא הבעלים של רבע מים המלח - חופו הצפוני־מערבי הוא חלק מהגדה המערבית. הכלכלן רפי בנבנישתי, שמעורב זה שנים בקידום הפרויקט, מסביר שהחוק הבינלאומי והבנק העולמי מכירים בכך שהחלטות ופרויקטים הנוגעים לים המלח מחייבים שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית. הצורך הזה גובר לנוכח יעדי פרויקט תעלת הימים - העלאת מפלס ים המלך ושימור אופיו וסביבתו - יעדים שדורשים שיתוף פלסטיני.

הדבר מעוגן גם במסמכים: לפני כארבע שנים חתם השר הפלסטיני רסאן אל־חטיב, לצד שר התשתיות אז בנימין בן אליעזר ונציגי ירדן והבנק העולמי, על הקמת הוועדה לבדיקת הפרויקט. לדברי אל־חטיב, לכל צד בוועדה יש בעצם זכות וטו על קידום הפרויקט.

עתיד של מים, תיירות ותעשייה

לצד הבעלות המדינית, לפלסטינים יש גם כמה אינטרסים כלכליים בפרויקט תעלת הימים. ראשית, הם יהיו רשאים לקנות רבע מהמים המותפלים שיפיק המפעל המתוכנן מדרום לים המלח. המפעל ישתמש בכוח נפילת המים מהערבה לים סוף, הנמצא בעומק 420 מטר מתחת לפני הים; כמחצית מהמים שיגיעו ממפרץ אילת יותפלו, והמחצית השנייה, שתועשר במלח מהמחצית הראשונה, תוזרם לים המלח. הפלסטינים יצטרכו להעביר את המים שיקנו לשטחם, מה שיסייע להם על אף עלות ההובלה הגבוהה.

אינטרס אחר נוגע לפוטנציאל התיירותי והתעשייתי של ים המלח. אם וכאשר יקבלו לידיהם את רצועת החוף מעין גדי עד קלי"ה בהסדר מדיני עתידי, יוכלו הפלסטינים להקים באזור אתרי תיירות, ואולי אף מפעלים להפקת אשלג בצפון הים (שבו הוקם מפעל האשלג הראשון, של משה נובומייסקי). "אם ישראל והירדנים עושים זאת ומרוויחים הון, מדוע שאנחנו לא נעשה זאת?", אומר עיתונאי פלסטיני.

האינטרסים האלה מסתכלים על הטווח הארוך; אם השלב הראשון של הפרויקט יוכתר בהצלחה, תושלם התעלה רק בעוד כ־20 שנה. לכן בינתיים מתמקדים הפלסטינים בהיבט המדיני: הכרה בזכותם בבעלות על ים המלח. התגייסות אחרונה לעניין נרשמה בשבוע שעבר, כשיו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) הצטרף להמלצה הישראלית לבחור בים המלח כאחד משבעת פלאי העולם החדש, בתחרות בינלאומית המוקדשת לעניין.

כדי להגיש מועמדות נדרש גיוס של כל היישויות המדיניות הקשורות לים המלח, באמצעות ועדה משותפת. בתחילה התנגדו הפלסטינים להצטרף לוועדה, בגלל המעורבות של אנשי המועצה האזורית מגילות - מועצה שכוללת את היישובים הישראליים בצפון ים המלח. ואולם בתום משא ומתן בעניין החליטו הפלסטינים לוותר, כדי לא לאבד את אחיזתם בים המלח וברווחים העתידיים שהכרזה כזאת יכולה להניב.