"אני ראש ספגטי": איל הנדל"ן והמלונאות ברי שטרנליכט מדבר על עסקים ויצירתיות

"איש עסקים טוב יכול לחסוך לממשלת ארצות הברית טריליון דולר בשנה. אין על זה שאלה בכלל", מבטיח איל הנדל"ן והמלונאות ברי שטרנליכט, "מיליארדים פשוט מתבזבזים שם. אנחנו מסבסדים סוכר. למה? סוכר זה אוצר לאומי? אנחנו מסבסדים חקלאים, אנחנו עושים כל מיני דברים משוגעים. לשם כספי המסים שלי הולכים".

שטרנליכט (49), היו"ר לשעבר של ענקית המלונאות סטארווד, יושב במשרדו המרווח בגריניץ' שבקונטיקט ומדבר על מיליון דברים. במונולוג של שעה, כמעט נטול הפוגות, הוא שוטח את דעותיו נגד אובמה ובעד אובמה; מדבר על עיצוב, אמנות, מנכ"לים, שחקני פוטבול ואביו ניצול השואה; מספר מה קורה בניו יורק, וושינגטון, פריז ובייג'ינג; ומסביר עד כמה המצב איום ונורא היום בעסקי המלונאות - אבל כמה כל זה טוב בשבילו.

זה הזמן לקנות חובות

על הקיר מאחוריו תמונות משפחה לצד תמונה שלו מחובק עם דונאלד טראמפ. משמאלו מסכים עם נתוני בורסה מרצדים ומימינו טלוויזיה מוחלשת על ערוץ חדשות. מדי פעם הוא מציץ אל המסכים, או בניירות שמולו, מתקתק בבלקברי או שואל משהו את העוזרת שלו, בת', שיושבת בחדר הסמוך. כל זה לא מפריע לו לשנייה להישאר חד ומפוקס. "אני מחלק את העולם לשני ראשים", הוא מסביר, "ראש קופסה וראש ספגטי. אני ללא ספק ראש ספגטי".

מה זה ראש ספגטי?

"ראש ספגטי חושב ביחסים ובפיצולים. הוא חושב נגיד איך מחיר הנפט יכול להשפיע על מחיר האספלט ואיך זה יכול להשפיע על שוק הנדל"ן. ראש קופסה חושב ליניארית, אחד ועוד אחד הם שניים. אני חושב שבארגונים אתה צריך את שניהם. יש לנו פה כמה ראשי קופסה מבריקים. הם יגיעו לרעיון מהר יותר, אבל אני אדע איך לעשות מזה כסף".

אובמה. "כמו לעשות פיזיותרפיה לאדם גוסס" צילום: בלומברג

לשטרנליכט יש מוניטין מכובד בעשיית כסף. כבר בגיל 32 הוא היה לכוכב־על בשמי הנדל"ן, כשפתח קרן לקניית נכסים כושלים והכפיל את כספי המשקיעים בתוך שנה וחצי. בגיל 35 הוא הקים את רשת מלונות סטארווד והפך אותה לחברת המלונאות הגדולה בעולם, על פי אומדן של תזרים מזומנים. עם כ־100 אלף עובדים וכמעט 800 מלונות - בהם מלונות שרתון וסנט ריג'ס - הוא נחשב אז לאיש הכי חזק בעולם המלונאות. ואז, ב־2005, הוא החליט שנמאס לו ופרש. מאז הוא היו"ר והמנכ"ל של חברה נפרדת לגמרי, אבל עם שם דומה: סטארווד קפיטל.

"ההשקעה הכי גדולה שלנו במלונות בסקטור הפרטי היתה לפני שלוש שנים", הוא מספר בגאווה על הבייבי שהוא עכשיו עומד בראשו, "קנינו את את סוסייטי דה לובר: רכישה של 3.2 מיליארד דולר. זה קונגלומרט של חמישה עסקים, 14 מלונות יוקרה כולל הקריאון (de Crillon) בפריז, רשת מלונות הבאדג'ט השנייה בגודלה באירופה, מפעל שמפניה, חברת בשמים וחברת הקריסטלים באקארת (Baccarat) שהחלטנו ליצור ממנה גם רשת מלונות קטנה".

סטארווד קפיטל מחפשת מציאות בכל תחומי הנדל"ן ובכל העולם: מברזיל ועד דובאי. עכשיו הם חושבים שהם יודעים איך לעשות כסף מהמיתון. "בתוך הבלגן בכלכלה הגלובלית, מלונות פשוט נשחטים", מסביר שטרנליכט, "אנשים מבוהלים ממלונות כהשקעה, כי שלא כמו בנייין שיש לו דייר לכמה שנים, למלונות יש דייר ללילה אחד. הם מאד שבריריים. חזרתי עכשיו מבייג'ינג. הייתי במלון חמישה כוכבים שהיה מאוכלס רק ב־35%. זה היה אמנם כיף, אבל רע למלון. ניו יורק ירדה ברווחים ב־36%. בארה"ב יש רק עיר אחת רווחית בתחום היום: וושינגטון, שעלתה באיזה 2%. הסיבה לכך היא שכולם שם מושיטים ידיים, מנסים להוציא כסף מהממשלה".

אבל למרות התמונה השחורה, הוא מכריז: "בשבילנו המצב הזה הוא מעולה. דווקא במקום שכולם בורחים ממנו, אתה יכול למצוא אוצר".

איך?

"כי אנחנו קרן הזדמנויות. אנחנו מנצלים עסקים שנקלעו לחובות גדולים. כל הקרנות שלנו מתמקדות עכשיו ברכישת חובות. גם חובות של מלונות, בכל העולם. גם את רשת מלונות סטארווד בניתי מכלום. מפורטפוליו קטן של משכנתאות של כמה מלונות מעוקלים".

כשהשוק רע, מסביר שטרנליכט, אנשים לחוצים למכור מהר ובזול. זה הזמן לקנות חובות, ולקוות שבתוך כמה שנים ההשקעה תשתלם. "החדשות הטובות לבעלי מלונות הן שלא ייבנו מלונות חדשים לזמן מה", הוא אומר, "כי קשה בטירוף היום לקבל מימון כדי לבנות אחד. אף בנק לא ילווה לך, ואלה שכן לא ילוו יותר מ־25 מיליון דולר. זאת אומרת שבשביל הלוואה של 200 מיליון אתה צריך שמונה בנקים שונים. ככה שב־2010 לא יהיו מלונות חדשים, ואם הכלכלה תתאושש - וזו תהיה התאוששות ארוכה ואטית לדעתי - אז ההחלמה תהיה מהירה מאוד עבור מלונות קיימים. לא תהיה להם תחרות".

יוקרה ירוקה

אחד האתגרים העיקריים של המלונות בשנה החולפת, לדבריו, היה השתוללות שערי המטבעות. "אירופה היתה זולה ואחר כך יקרה ואחר כך זולה ואחר כך שוב יקרה", הוא אומר, "האנשים שהיו באים מאירופה לארה"ב לקניות כבר לא באים, כי ההפרשים בשערים קטנים. ומצד שני כשהוון הקוריאני ירד ב־50% לעומת הין היפני מיליונים של יפנים נסעו לשופינג בקוריאה, כי הכל פתאום היה בחצי מחיר. כשהשערים משתנים כל כך מהר וכל כך הרבה, באופן שלא ראינו קודם, זה בהחלט משפיע על דפוסי התיירות".

מלון סנט ריג'ס של רשת סטארווד בניו יורק צילום: בלומברג

מלונות יוקרה הם המומחיות של שטרנליכט. הוא יזם את רשת W, קנה את הקריאון בפריז, ובימים אלו הוא עמל על תכנונו של יצור הכלאיים "1" (ONE) - רשת מלונות היוקרה האקולוגיים הראשונה בעולם. "להיות ירוק זה לא אומר רק לאכול גזרים ולישון על קש", הוא מסביר את הפרדוקס.

כרגע, הבנייה של רשת "1" תקועה לגמרי. אף מלון אפילו לא קרוב לסיום הבנייה. כששטרנליכט הכריז על הרשת הזו ב־2006, זה היה עולם אחר לגמרי. עולם מלא באנשים ששמחים לשלם הרבה כסף על לילה בחדר עם מזרון מפנק במיוחד וכמה שטיקים מגניבים.

היום המצב במלונות ההיי־אנד התהפך, ולדעת שטרנלינכט זה לא עומד להשתנות בקרוב. לא עד שלא יהיה שוב אופנתי להוציא כסף. "אנחנו בעידן של צרכנות לא ראוותנית", הוא אומר, "אם פעם קנית בקבוק קריסטל ב־300 דולר והסתובבת איתו בבר שכולם יראו, היום אתה קונה איזה מותג זול ומחביא אותו, או שאתה לא שותה שמפניה בכלל. אתה לא רוצה שיראו אותך מבזבז כסף,

"ככה שזה מיתון הפוך - זה משפיע על ההיי־אנד יותר מאשר על הדברים הממוצעים. אנשים לא מרגישים בנוח להישאר בפור סיזנס אפילו שהם יכולים להרשות לעצמם, ואתה רואה את זה לא רק במלונות, אלא גם בלאס וגאס ובדיסנילד. אנשים הולכים, אבל הם לא מבזבזים. הם יוצאים למסעדות אבל לא קונים יין איכותי. יש איזו אווירה של 'אל תוציאו יותר מדי'".

אז מתי המלונות יחזרו להיות רווחיים?

"מעניין לראות מה יהיה. המנטור הראשון שלי לימד אותי שכל הכסף תמיד נמצא אצל מישהו. בשנות השבעים לערבים היה את כל הכסף, לפני כן לגרמנים ואחר כך ליפנים, ואז לאמריקאים ואחר כך לרוסים. ב־12 החודשים האחרונים לאף אחד אין את כל הכסף. אבל מתישהו למישהו יהיה שוב את כל הכסף. אני לא חושב שאלו יהיו האמריקאים, בלי מינוף זה לא יהיה אפשרי. אולי זו תהיה סין, ברזיל, אולי מדינות המפרץ. והאנשים שכל הכסף יהיה אצלם ילכו למלונות יוקרה".

איך מגייסים משקיעים בינתיים?

"בזמן האחרון אנחנו מצליחים לעניין הרבה משפחות. אלה אנשים שרואים את הטווח הארוך, של עוד 20 שנה, ורוצים להשאיר משהו לילדים. לא מזמן גייסנו 300 מיליון דולר ממשפחה ממצרים. זה עולם מפחיד. המשקיעים שלנו יודעים שיש לנו ניסיון, שאנחנו לפחות חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, ושיש לנו כיסים מאוד עמוקים. אנחנו שמים הרבה מזומן בעסקה, ובגלל זה אם יש מישהו שיצליח לעשות משהו עם השוק היום - זה אנחנו".

כששומעים את שטרנליכט מדבר אפשר לנחש איך הוא משכנע משפחות שהוא האיש שיהפוך את הכלכלה המקרטעת לזהב. הוא בהחלט אדם עם כריזמה, ויותר מזה - הוא איש עסקים שלא עוצר לרגע, ולא משנה כמה הוא מצליח. כשפרש ב־2005 הכריז שהוא מתכוון להתמקד בציור ופיסול בסטודיו שלו באי ננטאקט. זה לא קרה. "מעולם לא יצאתי לשבתון שלי ואני מתחרט על זה כל יום. כל יום", הוא אומר בצער.

כתבת פרופיל שהתפרסמה עליו במגזין "פורטפוליו" ב־2007 תיארה אותו כקונטרול פריק, פרנואידי מעט, שדורש מהעובדים שלו לעבוד שבעה ימים בשבוע, 15 שעות ביממה. הוא סיפר אז שקיבל את הדרייב הזה מאביו, ניצול שואה - מהגר שפתח מפעל לסוללות ופנסים אך פשט את הרגל. "ככל שבועטים בי, כך אני יותר נחוש.

שטרנליכט. מתישהו למישהו יהיה שוב את כל הכסף צילום: בלומברג

"קיבלתי את זה מאבא שלי", אמר אז שטרנליכט הבן. נטען כי הוא מוכרח לשלוט על כל פרט בעסק, ובמיוחד על העיצוב - מרמת הקונספט ועד לרמת השטיחים והמאפרות. "אני לא מעורב בכל שטיח", הוא מכחיש עכשיו, "אבל כן, חשוב לי להיות חלק מהעיצוב. אם אתה יכול לשלב בין עסקים לעיצוב ולעשות את זה טוב, יש לך יתרון. אפשר להגיד שאני אמן מתוסכל. אנשים חושבים שאני איזה גאון פיננסי, אבל לא לקחתי אף שיעור מתמטיקה בקולג', למדתי אמנות וזה היתרון שלי. זה גם מה שאני אוהב במלונות, בניגוד לסתם נדל"ן. אתה מעורב בהכל: שיווק, ארכיטקטורה, עיצוב, לוקיישן. זה יצירתי".

שטרנליכט מקווה שהמשבר הכלכלי יביא לעלייה במפלס היצירתיות: "בחלקים מסוימים של הכלכלה שלנו היה קל מדי לעשות כסף, הייתי רוצה לראות את כל הצעירים האלה שהלכו לוול סטריט מפיקים איזה מוצר, שיעשו משהו יצירתי במקום רק לעבוד עם ניירות ערך".

הקשר בין מנכ"לים לספורטאים

כשהוא אומר את זה אפשר לחשוב לרגע שהוא שותף לחלום האמריקאי החדש, חלום אובמה. אפשר לחשוב ככה גם כשהוא אומר את הדברים הבאים: "אני חושב שאובמה ללא ספק מנסה לגרום לנו להיות יותר אחראים, כאומה. אמריקה שנכנסה אל המיתון הזה בטח תהיה שונה מאוד מזו שתצא ממנה, מבחינה פסיכולוגית. האובמניישן יהפוך את האנשים לקצת יותר פשוטים, יבזבזו פחות. יהיו יותר אדיבים עם הזמן שלהם".

אבל עשר שניות מאוחר יותר, כשעשן מתחיל לצאת לו מהאוזניים והוא יורה צרורות, אפשר להמר בשקט על זה ששטרנליכט דווקא היה מעדיף נשיא אחר: “אני לא חושב שארה"ב אי פעם תצא מהחוב שאובמה שם על המדינה הזו", הוא מנבא, "ביטוח הבריאות הוא חשוב, אבל אתה חייב לחכות קודם כל שהכלכלה תשתפר. זה כמו לשפוך דלק על מדורה. זה כמו לעשות פיזיותרפיה לאדם גוסס. קודם תייצב את החולה. אני גם לא חושב שזה זמן להעלות מסים. היחס כלפי מנכ"לים לא הוגן עכשיו. בין מסי המדינה למסים הפדרליים אני כבר מוכן לפרוש, כי למה שאני אעבוד בשביל 53% מסים?".

בשביל ה־47% הנותרים?

"אם היית אומרת לי שזה הולך להכשיר אנשים עניים לעבודה, מאה אחוז, אני איתך. אבל לא נשלם על גשרים לשום מקום. הממשלה צריכה איזושהי משמעת. עכשיו יש תוכנית להפחית את ההכרה במס על תרומות. זה פשוט רעיון גרוע. עכשיו צריך שאנשים יתרמו יותר מאי פעם.

"אבא שלי שרד את השואה ובא לפה לבנות חיים חדשים. עשיתי הון קטן מעבודה קשה וזו המדינה הכי טובה בעולם בשביל זה. לא כולנו יכולים לבנות גשרים. לא הלכנו לאוניברסיטאות הכי טובות כדי לעבוד בוול־מארט. אי אפשר לנטוש את הקפיטליזם. זה שוק חופשי, שחקני הוקי ופוטבול מרוויחים מיליונים. בעיניי מנכ"לים הם הספורטאים הכי טובים בענף שלהם.

"קחי למשל את ג'יימי דיימון, שמנהל את ג'יי.פי מורגן: כמה תשלמי לאדם שמנע מהעסק להפסיד 20 מיליארד דולר? אם אלכס רודריגז מהניו יורק יאנקיז מרוויח 25 מיליון דולר בשנה, אין סיבה שבנק גדול לא ישלם למנהל שלו 4 או 5 מיליון דולר בשנה. הוא אחראי לחיים של הרבה יותר אנשים".