הנוירולוגיה של הבורסה

הייתי רוצה לומר שלמדתי מאסון הדוט.קום שלי, אבל זה לא מה שקרה. לקראת סוף 2006 התחלתי להשקיע במניות בלו צ'יפ פיננסיות, כמו סיטי בנק ובנק אוף אמריקה. באותו זמן החברות הללו דיווחו על רווחי שיא, בעודן מתרחבות לתחום משכנתאות הסאב־פריים. כולנו יודעים איך זה נגמר.

אם יש חצי נחמה בהפסדים שספגתי, זו העובדה שמדובר בצרת רבים. המשבר הכלכלי הנוכחי הוא תוצאה של כישלון קולקטיבי, מופת של קבלת החלטות גרועות בקנה מידה אדיר. בנקים אישרו הלוואות לאנשים שלא היו צריכים לקחת אותן, צרכנים התרגלו לבזבז כסף שלא היה להם, הרגולטורים כשלו במשימת הרגולציה, והמשקיעים, שהרווחים המהירים השקיטו אותם, לא שאלו שאלות קשות.

בדיעבד, קל לראות את הטיפשות הרבה הטבועה בהתנהגות הזאת. עם זאת, כדאי לזכור שאין זו הפעם הראשונה שבה השווקים השתגעו. ההיסטוריה של שוק ההון היא בחלקה הגדול היסטוריה של בועות פיננסיות, משיגעון הצבעונים של הולנד במאה ה־17 ועד בועת הים הדרומי באנגליה של המאה ה־18. האם לעולם לא נלמד את הלקח? ואם לא, מדוע לא?

התשובה לשאלות הללו נעוצה במוח האנושי, ובעיקר בנוירוטרנסמיטור מסוים - דופמין - שנראה שיש לו תפקיד קריטי בעיצוב התנהגותם של משקיעים. הדופמין הוא רכיב חשוב בתודעה שלנו: הוא מסייע לנו לחזות ולעבד תגמולים, מפרוסת עוגת שוקולד ועד לרווחים בבורסה. אבל המערכת העצבית הזו יכולה גם לרדת מהפסים, ולעתים קרובות יש לכך תוצאות הרות אסון.

זהירות, התרופה ממכרת להימורים

אן קליינסטיוור היתה מורה לאנגלית בבית ספר תיכון בעיירה קטנה במערב וירג'יניה, כשנתגלה שהיא חולה בפרקינסון. היא היתה רק בת 52, אבל לא ניתן היה לטעות בסימפטומים. "איבדתי שליטה על הגוף שלי", היא מספרת. "הייתי מסתכלת על הזרוע שלי ואומרת לה מה לעשות, והיא פשוט לא הקשיבה לי".

מחלת פרקינסון נגרמת בשל מותם של נוירונים שמייצרים דופמין בחלק של המוח שאחראי על התנועה. הנוירולוג של קליינסטיוור רשם לה תרופה מסוג דופמין אגוניסט, קבוצת תרופות שמחקות את פעילות הדופמין במוח. "בהתחלה, התרופה הזאת היתה כמו נס", היא אומרת. "כל בעיות התנועה שלי פשוט נעלמו". אך במשך הזמן נדרשו מינונים גבוהים יותר של התרופה כדי להשקיט את רעידות גופה.

ואז קליינסטיוור גילתה את מכונות המזל (slot machines). זו היתה תגלית בלתי צפויה: "מעולם לא התעניינתי בהימורים", היא מסבירה, אבל לאחר שהחלה לקחת את התרופה גילתה שקשה לה לעמוד בפני מכונות המזל שהוצבו לצד מסלול מירוצי הכלבים המקומי. היא היתה מתחילה להמר ברגע שהמקום נפתח, בשבע בבוקר, ומשחקת עד שלוש לפנות בוקר, כשהמאבטח היה מגרש אותה החוצה. "אז הייתי הולכת הביתה כדי להמר באינטרנט, עד שאוכל לחזור למכונות האמיתיות", מספרת קליינסטיוור. "הייתי מצליחה לעשות את זה במשך יומיים־שלושה רצופים בכל פעם".

בשנה של התמכרות להימורים הפסידה קליינסטיוור יותר מ־250 אלף דולר, בזבזה את כל חסכונותיה ורוקנה את קרן הפנסיה שלה. "ידעתי שאני הורסת את החיים שלי, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק", היא אומרת. ב־2006 הפסיקה לקחת את הדופמין אגוניסט. בעיות התנועה שלה חזרו, אבל הדחף להמר נעלם.

קליינסטיוור אינה היחידה: מחקרים רפואיים מראים כי כ־13% מהחולים שמטופלים בתרופות המחקות דופמין מפתחים התמכרות קשה להימורים. אנשים ללא היסטוריה של הימורים נהפכים לפתע למכורים. רובם מתמכרים למכונות המזל, אחרים לבלק ג'ק או לפוקר באינטרנט. הם מבזבזים את כל הונם במשחקים כנגד כל הסיכויים.

מכונת מזל צילום: MCT

אפקט הדופמין: העונג שבלהיות צודק

במבט ראשון, נדמה שאין כל קשר בין התמכרות למכונות מזל לבין בועות פיננסיות. במקרה שלי, למשל, רכשתי מניות של סיטיבנק, לא שלשלתי מטבעות לגזלן ממוכן. ועם זאת, הטרגדיה של קליינסטיוור חושפת כשל רציני במערכת הדופמין. זהו כשל שמנוצל שוב ושוב, מהקזינו ועד לבורסה, והוא קשור לדרך שבה תאי המוח שלנו מפענחים את העולם.

פרופ' וולפרם שולץ, חוקר מוח מאוניברסיטת קיימברידג', חשף את דרך פעולתה של מערכת הדופמין ברמה המולקולרית. הניסויים שלו היו פשוטים: הוא ניגן צליל חזק, המתין שנייה או שתיים ואז טפטף כמה טיפות של מיץ תפוחים לפיו של קוף. בהמשך הניסוי עקב שולץ אחר הפעילות החשמלית בתוך תאים בודדים. בהתחלה הנוירונים מייצרי הדופמין נכנסו לפעילות רק כשניתן המיץ; התאים הגיבו לתגמול הממשי. אבל ברגע שהקוף למד שבעקבות הצליל החזק מגיע מיץ, אותם הנוירונים התחילו לפעול כבר למשמע הצליל, ולא בעת קבלת התגמול. שולץ מכנה את התאים האלה "נוירונים חוזים", מכיוון שהם מתמקדים בחיזוי תגמולים יותר מאשר בקבלתם. לאחר שהתבנית מוטמעת בזיכרון, הנוירונים מייצרי הדופמין נעשים רגישים ביותר לשינויים בה. אם התחזיות התאיות נכונות והתגמול מגיע בזמן, הקוף חווה הצפה רגעית של דופמין - העונג שבלהיות צודק.

משחקי מזל מנצלים את המערכת הנוירונית הזאת. חשבו, למשל, על דרך פעולתה של מכונת מזל: אתה מכניס מטבע ומושך בידית. בסוף התהליך, המכונה מעניקה את גזר הדין. היות שמכונות מזל מתוכנתות להחזיר רק כ־90% מהכסף שנכנס לתוכן, רוב הסיכויים שהפסדת. כעת, חשבו על מכונת המזל מנקודת המבט של הנוירונים מייצרי הדופמין. המטרה של התאים הללו היא לחזות אירועים עתידיים. בשעה שאנחנו משחקים, משלשלים מטבע אחר מטבע, הנוירונים שלנו מתאמצים לפענח את התבניות בתוך המכונה.

אבל פה קבור הכלב. נוירוני דופמין מתרגשים מתגמולים צפויים - הם מגבירים את ייצור הדופמין כשהמיץ מגיע אחרי צליל חזק - אבל הם מתרגשים עוד יותר מתגמולים מפתיעים. המטרה של נחשול הדופמין הזה היא לגרום למוח לשים לב לגירויים חדשים, שעשויים להיות חשובים.

ברוב המקרים המוח יתגבר בסופו של דבר על העונג המבולבל הזה. אנחנו נבין אילו אירועים מקדימים את התגמול, והנוירונים שלנו יפסיקו לשחרר כל כך הרבה דופמין. אבל הסכנה שבמכונות המזל היא שהן בלתי צפויות. מכיוון שהן מבוססות על מחוללי מספרים רנדומליים, אין בהן תבניות שהמוח יכול לחשוף.

בשלב הזה, הנוירונים מייצרי הדופמין אמורים להיכנע: מכונת המזל היא בזבוז של אנרגיה מוחית. אבל זה לא מה שקורה. במקום שישתעממו מהזכיות האקראיות, הנוירונים שלנו נכנסים לאובססיה. כשאנחנו מושכים בידית וזוכים בתגמול, אנחנו חווים נחשול של עונג דווקא משום שהתגמול הזה בלתי צפוי - צלצול המטבעות הוא כמו טפטוף מפתיע של מיץ מתוק. התוצאה היא שאנחנו מהופנטים בידי מכונת המזל, מוקסמים מהטבע החמקמק של תגמוליה.

אצל חולי פרקינסון שמטופלים בדופמין אגוניסט, התגמולים המפתיעים בקזינו גורמים לשחרור אדיר של אושר כימיקלי. הנוירונים שעדיין נותרו להם כה ספוגים בדופמין, שהם עולים על גדותיהם והנוירוטרנסמיטור נשפך ומצטבר בחללים הריקים שבין התאים. חולים אלה כה מעוורים בידי תענוג ההצלחה, עד שהם מאבדים את הכל. זה מה שקרה לקליינסטיוור.

בועות פיננסיות, ההסבר המדעי

הלקח שניתן ללמוד ממכונות מזל הוא שהמוח שלנו לא מתמודד טוב עם אקראיות. לכן אנו מחפשים דפוסים קבועים במקומות שבהם שולטת יד המקרה. למשל, בשוק ההון: כלכלנים מתייחסים אליו כאל הליכת אקראי, כי התנועות הקודמות של מניה מסוימת אינן יכולות לסייע בחיזוי תנועותיה העתידיות. במובן הזה, וול סטריט הוא כמו מכונת מזל.

וול סטריט צילום: רויטרס

אך הסכנה שבשווקים הפיננסיים היא שהתנודות האקראיות שלהם נראות פעמים רבות צפויות, לפחות בטווח הקצר. נוירוני הדופמין שלנו נחושים לפענח את הדפוסים החוזרים - אבל רוב הזמן אין מה לפענח. פרופ' ריד מונטגיו, חוקר מוח בבית הספר לרפואה ביילור קולג' ביוסטון, טקסס, שחוקר את הפרשת הדופמין במוח, הראה באחרונה כיצד מערכת דופמין בלתי מרוסנת יכולה לגרום, במשך הזמן, לבועות פיננסיות מסוכנות.

הניסוי התבצע כך: המשתתפים קיבלו מאה דולר, וניתן להם מידע בסיסי על המצב "הנוכחי" של שוק ההון. לאחר מכן הם החליטו כמה מהכסף שלהם להשקיע במניות, ואז המתינו בחרדה כשערך המניות שלהם עלה או ירד. המשחק נמשך 20 סיבובים, והמשתתפים זכו ברווחים שלהם. טוויסט מעניין בניסוי היה שבמקום סימולציות רנדומליות של שוק ההון, מונטגיו התבסס על מידע משווקים היסטוריים מפורסמים, כמו הדאו ג'ונס של 1929, מדד הניקיי של 1986 ונאסד"ק ב־1998. כך יכלו החוקרים לעקוב אחר תגובות הנוירונים של המשקיעים לבועות ולהתרסקויות פיננסיות ממשיות.

כיצד הגיבו מוחות המשתתפים לתנודות בוול סטריט? החוקרים גילו איתות נוירוני חזק מהאזורים עשירי דופמין במוח, שכנראה הניע רבות מהחלטות המשקיעים. למשל בדוגמה הבאה: משתתף מחליט להשקיע 10% מתיק ההשקעות שלו בשוק - הימור קטן יחסית. לאחר מכן הוא עֵד לעלייה דרמטית בערך המניות. וכאן הניסוי נעשה מעניין: מכיוון שנוירוני הדופמין מנסים באובססיביות לצפות תגמולים, הם מתחילים לחזות את האירועים הבאים. משום שהשוק כרגע נמצא בעלייה, תאי המוח הללו מניחים שימשיך לעלות, וגורמים למשקיעים להגדיל השקעותיו בעקביות. התוצאה היא מעגל תגובות מתעצם של דופמין: המוח חוזה תגמולים - כי השוק ממשיך לעלות - עֵד להתגשמות התחזיות שלו.

המוח שלנו לא יכול להבין את העולם

הלקח, וזה לקח שלמדתי בדרך הקשה, הוא שמטופש לנסות לנצח את השוק באמצעות המוח. נוירוני הדופמין לא בנויים להתמודד עם התנודות בבורסה. כשאנו מבזבזים כסף רב על עמלות ניהול תיק ההשקעות שלנו, מטביעים את חסכונותינו בקרן הון סיכון או רוכשים מניות של חברות מסוימות משום שכולם קונים אותן, אנחנו בעצם משועבדים למעגלי התגמול הפרימיטיביים של המוח שלנו, ממש כמו מהמר בקזינו. ומשום כך, תיק השקעות שנבחר באופן מקרי ינצח, בטווח הארוך, את המומחים היקרים והמודלים הממוחשבים שלהם. ומשום כך, מרבית קרנות הנאמנות בכל שנה נתונה יפיקו פחות רווחים ממדד ה־S&P 500.

מכיוון שהשוק הוא הליכת אקראי עם נטייה כלפי מעלה, משקיעים שלא עושים כלום בתיק המניות שלהם - לא מוכרים ולא קונים - מרוויחים יותר ממשקיע "אקטיבי" ממוצע בכמעט 10%. משקיעי וול סטריט תמיד מחפשים את האלגוריתם הסודי להצלחה כלכלית, אבל הסוד הוא שאין סוד. העולם אקראי מכפי שנוכל לדמיין, ואת זה מוחנו לא מסוגל להבין. C

הכותב הוא מחבר הספרים "How We Decide", "Proust Was a Neuroscientist" ו"The Decisive Moment: How the Brain Makes Up Its Mind"