כונן גיבוי לחיים

כשמאט ג'ונס התכונן לריצת מרתון, הוא פתח חשבון טוויטר לברך שלו. הברך, מצדה, עדכנה את כל מוקיריה בהתקדמות האימונים המפרכים ובמצבה המורלי. חשבון הפליקר שלו עמוס, בין השאר, בתמונות של ארוחות הצהריים שלו, רגע לפני שהוא אוכל אותן, או בגלידה שליקק לקינוח. באתר שהקים עם שותפים הוא מציין בדיוק איפה הוא נמצא בעולם, בונה את מסלולי הטיולים, נסיעות העבודה והטיסות שלו ועוקב אחר המיקומים של חבריו.

כשהוא רוצה ספר, הוא מעדכן את רשימת המתנות שלו באמזון. וכשבראש היצירתי שלו עובר איזה רעיון מעניין, הוא ממהר להעלות אותו לבלוג שהוא מפעיל כבר עשר שנים.

כך שמצד אחד, מאט ג'ונס מכור. הבריטי בן ה־37 הוא אחד מאבירי התיעוד האובססיביים ביותר שהצמיחו הטכנולוגיות החדשות, וכמעט כל היבט מחיי היומיום שלו, המקצועיים והאישיים, משתקף באופן מיידי באמצעי תיעוד גלויים לעין כל. לרגעים נראה כי ג'ונס פשוט ייצא את התודעה שלו אל המחשב; במקום לזכור בעצמו, הוא נותן לשרתים לזכור את הכל. "לבנות מפות ולצלם תמונות ולשאוב פוטונים מהעולם כדי להעלות אותם על פליקר - זה משהו שאני לא יכול בלעדיו היום. זאת מכונת זיכרון", הודה ג'ונס בכנס שהתקיים בלונדון בינואר.

מצד אחר, השימוש של ג'ונס בטכנולוגיות התיעוד והזיכרון החיצוני הפוך מכל נבואות הזעם על הניוון והניכור שהן יביאו לחיינו. כי הוא חי ברשת, אבל גם חי בעולם. מאט ג'ונס הוא הדוגמה המעניינת ביותר למה קורה כשהעולם פוגש את הרשת, והחוויה מיתרגמת לטכנולוגיה.

"משחקים במצלמה החדשה שלי במשרד". 10.2.09

"אי אפשר להפריד את הטכנולוגיה מהחוויה", הוא אומר בראיון מיוחד ל"כלכליסט". "היא מעצבת את החוויה, את הנורמות החברתיות, את הציפיות שיש לנו מהחוויה עצמה. התמונות בפליקר הן דוגמה מצוינת, כי יש להן תפקיד כפול. הן מתפקדות גם כחפץ, כיצירה מוגמרת, אבל גם כגורם שמעורר ומדרבן אותך לפעול בעולם האמיתי, כדי שיהיה מה לצלם.

"או דוגמה אחרת: בחתונות שאני מוזמן אליהן היום אין צלם רשמי אחד. הטכנולוגיה והמיומנויות של צילום, שהיו שמורות למקצוענים, זמינות לכולם, אז בחתונות יש המון חברים עם מצלמות, שחולקים את התמונות בפליקר או בפייסבוק".

איפה עובר הגבול בין לחיות את הרגע ללתעד אותו?

חלק מרכזי מהחוויה הוא, אם כן, התיעוד עצמו. וחלק מרכזי מהתיעוד הוא העיבוד וההמשכיות של החוויה. האם כל הטכנולוגיות החדשות לא יוצרות בעצם קרבה גדולה מאוד, אולי אפילו סימביוזה, של החוויה ושל התיעוד שלה? האם הקלט והפלט לא נהיו אחד? ג'ונס אופטימי. לא, הוא אומר, הטכנולוגיה והחוויה לא התמזגו: "הנורמות והטקסים סביב החוויה עצמה נשארים מבודלים".

קצת משונה לשמוע את זה ממנו; המקצוע של ג'ונס הוא למזג את הטכנולוגיה והחוויה. הוא מומחה לעיצוב וארכיטקטורה של מידע, שימש יועץ לחברות גדולות והיה מנהל הקריאייטיב של אתר ה־BBC, שבעבורו גם תכנן את מנוע החיפוש ואת הרשת החברתית. אחר כך עבר לנוקיה, שם עסק באסטרטגיה ובמחקר עיצובי וניהל את חוויית המשתמש בחטיבת המולטימדיה של החברה. בין השאר חתום ג'ונס על פיתוח סדרת מכשירי NSeries הפופולרית.

לפני שנתיים, לקראת סוף עבודתו בנוקיה הקים את דופלר (Dopplr), אתר שמתגאה בכותרת המשנה "לאן עכשיו?" ובהגדרה "אטלס חברתי". מיליון המשתמשים הרשומים בדופלר הם אנשים שמרבים לנסוע או לטייל בעולם הממשי, ומשתמשים באתר כדי לבנות דף טיולים אישי, לשתף את חבריהם במסעות, לבדוק איפה הם נמצאים ולתאם פגישות לא־וירטואליות עם חברים ומטייילים אחרים.

בהיותו גם רשת חברתית, דופלר מציע לגולשים אנשי קשר ברחבי העולם שיכולים לעניין אותם או להועיל להם, מפות, טיפים ואפשרויות חיבור גם מהמכשיר הסלולרי. "רצינו להפוך את האינטרנט למקור להעצמה של החיים האמיתיים", אומר ג'ונס על הקמת דופלר. "שמנו דגש על חיבור בעולם האמיתי - לעומת שירות היכרויות עם אנשים שלא פגשת מעולם - כך שהאתר משפר ומעשיר מערכות יחסים בעולם האמיתי, לא מחליף אותן. ובליבה של האתר יש הקפדה על פרטיות ואינטימיות. זה מתבטא אפילו בטרמינולוגיה שלנו - אצלנו אתה חולק מידע, לא רגשות".

ההבחנה הזאת חשובה להפרדה בין טכנולוגיה וחוויה, אבל לא בטוח שהיא מדויקת. המידע הרי נושא רגשות, גם אם הם נשארים פרטיים ולא ציבוריים. ברגע שאנחנו משמרים מידע על אודותינו ברשת, אנחנו משמרים נשאי זיכרון ורגשות ומורידים אותם מעלינו.

זו הסיבה לכך שאתה זקוק לתיעוד האובססיבי?

"אני נהנה מאוד לגלות פתאום דברים מהעבר, בפירוט שלא הייתי מסוגל להגיע אליו בלי התיעוד הזה. עם תיעוד כזה את מסוגלת לראות תבניות בחייך שלא היית רואה אחרת, ויכולה להשוות בין המידע הזה לבין הציפיות שלך ולראות אם צצו הזדמנויות או צירופי מקרים מעניינים.

"הפרטים הם הרי מה שמעורר את הזיכרונות ואת הרגשות. אני חושב שיש נקודת איזון בין לחיות ברגע לבין לתעד אותו; קל לחצות את הגבול הזה ולהרחיק את עצמך מהרגע, אבל אנחנו מפתחים את חוש האיזון הזה ואת היכולת להבין את המשמעות של 'הרגע' בהתבסס על הדרך שבה הטכנולוגיות משנות את תפיסת הזמן והזיכרון שלנו".

איבדנו את היכולת לשכוח או לזכור ללא סיוע של המכונות?

"יש הרבה משתמשי דופלר שנעזרים באתר כדי לזכור טיולים, ואנחנו מאפשרים להם להתחבר לשירותים אחרים, כגון פליקר או הרדיו המקוון last.fm. נחמד שאפשר לשמור חוויות בנות חלוף, כמו המוזיקה ששמעת ברדיו, אבל לא נזכור בעבורך שזה הטיול שבו הצעת נישואים או קיבלת עבודה חדשה".

אלא אם כן נציין את זה בבלוג או בטוויטר או בפליקר... בכל זאת נדמה שדופלר והשירותים האלה נהפכים למוח החדש.

"מרקו אטיסארי, המנכ"ל של דופלר, אוהב לומר שהאתר הוא פיצ'ר בשירות גדול בהרבה, שנקרא האינטרנט. מבין כל הטכנולוגיות שהמצאנו, האינטרנט הוא ככל הנראה זה שהשפיע הכי הרבה על ידע ושיתוף תרבותי. אז כן, במובן הזה ייתכן שזה מוח. אנחנו, מצדנו, בונים את השירותים שלנו כך שיתאימו לרשת רחבה יותר של שירותים ומידע. זה אחד העקרונות שהנחו אותנו מלכתחילה, יחד עם השאלות על פרטיות ושיתוף".

האם הזיכרונות נהפכים לעשירים יותר או דלים יותר?

ג'ונס חש בנוח בעיקר כשיש ערפול. הוא הוגה פלטפורמות למידע, אבל לא מתעקש על דיוק; תמיד יעדיף את ה"בערך" (אצלו זה לא בקרוב, זה soonish; זה לא שם, זה thereish). כשהגישה הזאת חוברת לשיתוף שהאינטרנט מאפשר, נוצרים צירופי מקרים מפתיעים, שאהובים על ג'ונס במיוחד. "הדבר היחיד שאפשר לחזות בביטחון", הוא מסביר, "הוא שככל שנרבה לחלוק מידע אישי בכל מקום - כך יהיו לשיתוף הזה יותר השלכות בלתי צפויות".

וזו העמדה העקרונית שלו: הוא לוקח חלק פעיל בשינוי שעוברים החוויה ובני האדם שחווים אותה, לפעמים הוא אפילו ממחוללי השינוי, אבל הוא מסרב לגבש עמדה נחרצת בעניין. הוא מעדיף לשאול את השאלות, ולהקשיב להד שעולה מן העולם כשהוא שואל אותן. "מה נוכל לעשות אם תינתן לנו האפשרות לייצא את עברנו אל עתידנו?", שאל, למשל, בסיום אחד הפוסטים בבלוג שלו (שכתובתו magicalnihilism.wordpress.com). "טוב שישנו האינטרנט, המדיום הגלובלי הזה - כדי לחשוב על דברים ולהגיע למסקנות".

אבל אתה מנוסה מאוד בתחום, ודאי יש לך כבר כמה מסקנות.

"יש לי כמה מחשבות ורעיונות, אבל בשלב הנוכחי הם חצי אפויים... לכן אני כותב בלוג, כדי לראות אם אנשים אחרים יוכלו למלא את החסר, וגם כדי לא לשכוח את הדברים שאני רוצה ליצור עם חברים או עמיתים".

ומה המשמעות של זה? שיפור היעילות?

"זו דרך שבה משווקים לנו תוכנות פרודוקטיביות ואימון אישי, אבל היא מעוררת עניין מוגבל בלבד. אני חושב שזו נקודה חשובה יותר: האם יש משהו משמעותי יותר שאנחנו מרוויחים מהיכולת לחשוב באינטרנט ולא לשכוח? האם הזיכרונות שלנו נהפכים עשירים יותר או דלים יותר?".

ומה התשובה?

"אין לי תשובה. ברור שישנו שינוי - מספיק לראות אפילו את ההבדלים בין הדרך שבה אנחנו חולקים את מה שעבר עלינו עם מישהו פנים מול פנים, לעומת הדרך שבה אנחנו חולקים את הסיפור עם קוראי הבלוג שלנו. אן גאלוויי, מרצה קנדית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, כתבה הרבה על 'מכונות השכחה'; איך לפעמים שכחה היא תהליך אנושי חיובי, שהטכנולוגיות שאנחנו מדברים עליהן לא מאפשרות.

"אני משער שאפשר למצוא את התשובה לשאלות האלה בטקסטים כאלו ואחרים שעוסקים במעבר שלנו מתרבות שמבוססת על Storytelling לתרבות שמבוססת על כתיבה. אני חושב שהשינוי בזיכרון הוא אותו סוג של שינוי".

"כלב בייקון, שהתייצב ליד הדלת בכל פעם שהריח בייקון מתבשל". 24.2.09

מה בעצם גילתה לנו הטכנולוגיה?

המפגש בין הטכנולוגיה לחוויה ולתודעה מתעלה על סכום החלקים ומטפס לעתים לאזורים מוסריים, רוחניים ואפילו מיסטיים. בקומיקס המקוון Cat and Girl, למשל, תהה לאחרונה הגיבור "ממתי היכולת להאזין למוזיקה מכל מקום, ללכוד כל רגע חסר חשיבות ולשדר הכל מכל מקום נהפכה לאחת מזכויות האדם הבסיסיות?". ג'ונס, מצדו, הגדיר בעבר את הטלפון הסלולרי "מכשיר בעל כוחות על" שמעניק לו "תשומת לב ביונית - האפשרות לתעד באובססיביות דברים מעניינים שקורים סביב".

ואולם, הוא מתעקש להדגיש, בני האדם תמיד תיעדו, ובהרחבה. "בעבר אפילו תיעדנו יותר, בכל הנוגע לתיעוד במודע", הוא אומר. "אז זה היה באמצעות מכתב לחברים או כתיבת יומן, היום עושים את זה באמצעים אחרים. אני מוטרד דווקא מהשיתוף הלא מודע, מהעקבות הדיגיטליים שמייצרים גופים שאינם בשליטתנו; האקלים הביטחוני וטכנולוגיות המעקב שמשגשגות בעקבותיו - זה מה שמדאיג אותי באמת. האינטראקציה בין שני הדברים הללו, השיתוף וחוסר השליטה שלנו על מה שנעשה עם התכנים שלנו, מדאיגה ביותר".

מה עוד שינתה הטכנולוגיה, אם בעצם תמיד תיעדנו?

"את האופן שבו קבוצת אנשים משתמשת בטכנולוגיה בזמן החוויה. השינוי לא התרחש בגלל עצם התכונות של הטכנולוגיה, אלא בגלל הנכונות של קבוצת האנשים - חברים, משפחה, החברה ככלל - להשתמש בתכונות הללו.

"וגם השיתוף השתנה: החיים תמיד היו שיתופיים מאוד, גם לפני האינטרנט, וההשלכות העיקריות של התהליכים הנוכחיים הן שכולנו התחלנו לחשוב בצורה רחבה יותר. יצאנו מהבועה של הצרכנות האינדיבידואלית שאפיינה את המאה ה־20 ואנחנו מודעים לכך שיש מערכות שלמות שהן גדולות יותר מאיתנו - יש דינמיקה קבוצתית ואנחנו מתקשרים זה עם זה בתוכה".

ואי אפשר להתנתק ממנה, גם כשיוצאים לטיול שאמור להוציא אותנו מהמעגל.

"בנעוריי, בשנות השמונים, מרגרט תאצ'ר אמרה: 'אין דבר כזה חברה, רק אינדבידואלים ובני משפחותיהם'. אני חושב שכוח המשיכה של הטכנולוגיות החברתיות הללו מוכיח עד כמה היא טעתה. ולא רק בזה".

"אני חושב שזו תהיה ההזמנה הקבועה שלי: ביצים עלומות, בייקון וכמובן עיטור הצ'יפס המפורסם". 1.5.09

מתי הסלולרי יפסיק לנתק אותנו מהחיים בעולם?

חלק מההתמזגות בין החוויה לתיעוד שלה אצל ג'ונס התגלגל גם לאופן העבודה שלו; לדבריו, הוא קודם עושה ורק אחר כך חושב, כי "הדרך - ולא היעד - היא החשובה. רק כך אפשר להגיע לדברים חדשים ובלתי צפויים". באותה רוח, הוא מצהיר על סלידתו ממיילים, כי הם גורמים לו להיות מעל הדברים, ולא בתוכם.

הצורך להיות "בתוך" הדברים מתגלגל אצלו לעוד כמה העדפות וטעמים. הוא בכלל למד אדריכלות, ומתעניין בתכנון עירוני, מיפוי, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, רובוטים, קומיקס ותקשורת, כמובן. בטוויטר, למשל, הוא עוקב אחרי עדכונים של חפצים דוממים דוגמת גשרים, משום שאלה גורמים לו להתחבר לעיר, להיות "בתוך". "עלינו להבין את ההבדל בין מיקום (location) לבין מקום, מרחב (place). מחשבים ומכשירים סלולריים טובים מאוד בהגדרת המיקום, אבל אנחנו מגדירים את עצמנו במרחב, בנקודת המפגש של התרבות והלוקשיין".

הטכנולוגיה, מבחינתו, לא אמורה להיות "רק" נגישה מכל מקום או לייצג את המרחב, אלא לחיות בתוכו. "במקום להיות אצבע שמדגדגת מסך תוך כדי צעידה ברחוב, עלינו לפרוק את הצג ולהפוך אותו לחלק מהעולם שלנו", אמר בעבר, וכעת הוא מוסיף: "אפילו ה־iPhone מהדור השלישי, למרות כל האפשרויות, הוא מכשיר שזקוק לתשומת לב רבה וגורם לנו להתרכז יותר מדי במסך על חשבון 'להיות בעולם'.

"כשאמרתי שאנחנו צריכים לפרק את הצג ולהטמיע אותו בעולם שלנו התכוונתי לכך שאנחנו צריכים דרך מעודנת יותר לתקשר עם מכשירים. אפשר למצוא דוגמאות למה שאני מתכוון בספרים 'Everyware' של אדם גרינפילד או 'Where the Action is' של פול דוריש (שמדברים על מִחשוב לביש ועל ממשקי משתמש שמותאמים להתנהלות שלנו בעולם, כמו בסרט 'דו"ח מיוחד' - ר"ש).

"אני מקווה שבתוך שנתיים־שלוש, אחרי שכולם ימצו את הטרנד של מסכי מגע רחבים, יימצאו מעצב או יצרן שיהיו אמיצים דיים לעשות לסלולר מה שנינטדו Wii עשה לקונסולות משחק".

עד שזה יקרה, גם ג'ונס נתקע לפעמים עם מכשירים שלא עובדים. וכשמדובר בו, הניתוק קשה. "הייתי בארצות הברית עם הטלפון הסלולרי שלי", הוא מספר, "ועלויות החיבור שם כל כך גבוהות שהחלטתי לכבות אותו. הייתי חסר ישע, לא יכולתי לבדוק מיילים או למצוא בר שהמליצו לי עליו ברשת".

אז בסופו של דבר הטכנולוגיה כן הופכת אותנו לתלויים יותר, אולי אפילו טיפשים יותר?

"כלים משנים את מוחנו, גופנו, את התרבות שלנו - והם תמיד עשו זאת. הייחוד האבולוציוני שלנו הוא ייצור כלים ושיתוף. אני חושב שעצם הוויכוח על זה הופך אותנו טיפשים יותר. היינו ועודנו גזע טיפשי למדי גם בלי שום שיפורים טכנולוגיים. מחליפים את המילים 'דפוס' או 'טלגרף' במילים 'גוגל', 'פייסבוק' או 'אינטרנט' - ואלה אותם הוויכוחים שלא נגמרים. זה לא אומר שאלה דיונים בלתי מועילים, כל עוד נבין על מה הוויכוח: כיצד ליצור נורמות וערכים חדשים בלי להזיק לדברים החשובים לנו".

• העמוד של ג'ונס בפליקר