המכונית מיני, המיתוס מקסי

ב־4 באוקטובר 2000 יצאה משערי מפעל מיני בעיירה לונגברידג' שבבריטניה מיני קופר אדומה ובוהקת. היא יועדה ללקוח במזרח הרחוק, ועשרות עובדים נופפו לה לשלום. לא כל מיני מתוך ה־5,387,862 שיוצרו במשך כמעט 40 שנה קיבלה כזה טקס מרגש, אבל זו פשוט היתה האחרונה. המיני הראשונה, לעומת זאת, לא היתה מדגם קופר הספורטיבי, אלא סתם מיני עירונית שצוידה במנוע בנפח של כ־800 סמ"ק ויוצרה החודש לפני 50 שנה.

כשעוסקים במיני - המכונית, התופעה, האופנה - צריך לזכור שלא מדובר בהעתק מבית ב.מ.וו שנמכר כיום, אלא במקור הבריטי, ובעצם המיני המודרנית אינה חולקת עם המקורית ולו בורג אחד. בדומה למכוניות אחרות משנות השישים והשבעים, שזכו להעתקים מודרניים, כמו הפיאט 500 והחיפושית של פולקסווגן, גם המיני נולדה כפתרון תחבורתי להמונים, וגם במקרה שלה העיצוב המיוחד נועד למעשה לתת מענה לבעיות הנדסיות.

ב־1956, בעקבות חסימת תעלת סואץ, עלה בבריטניה הצורך במכונית עירונית שתהיה חסכונית בדלק, והדרישות שהוצגו למעצביה היו בלתי אפשריות כמעט: שתיכנס לקופסה שאורכה עד 3 מטרים ורוחבה וגובהה לא יעלו על 1.2 מטרים, שתהיה זולה לייצור ושתאפשר לארבעה מבוגרים לשבת בה בנוחות.

צוות הפיתוח הצעיר והיצירתי הצליח לפתור את מרבית הבעיות. המנוע, למשל, שנלקח ממאגר החלפים של BMC, הותקן לראשונה לרוחב תא המנוע ולא לאורכו. תיבת ההילוכים מוקמה בתחתית המנוע, לחיסכון נוסף במקום. גם מערכת המתלים נחשבה אז למהפכנית: במקום קפיצים רגילים שגוזלים מקום, הותקנו במיני ארבע תושבות גומי לספיגת הזעזועים. הגלגלים מוקמו בקצות המרכב, קוטרם נקבע ל־8 אינץ' בלבד, וייצור המכונית לא החל עד שיצרנית הצמיגים דנלופ אישרה כי תסכים לייצר במיוחד צמיגים כה קטנים.

מיני. משומשת במצב טוב תעלה כיום כמה עשרות אלפי שקלים

בתחילת דרכה שמה עדיין לא נקבע כ"מיני", והמכונית שווקה כאוסטין שבע וגם כמוריס מיני מיינור. בארצות הברית היא נקראה אוסטין 850, ובכמה מארצות אירופה - מוריס מאסקוט. רק ב־1961 השתמש הקונצרן לראשונה בשם "מיני" והוא דבק בה, למרות תביעה מצד יצרנית מכוניות בריטית אחרת שייצרה בשנות החמישים מכונית שנקראה מיניקאר.

אך המיני היא הרבה יותר מתכנון הנדסי חכם. היא אייקון שמזוהה עם בריטניה, כמו הספייס גירלז ופודינג אנגלי, ומייקל קיין נהג בה בתוך תעלות הביוב של טורינו כשהוא נמלט עם מטען זהב גנוב בסרט "הג'וב האיטלקי". בשנות השבעים הוקמו כמה בתי מלאכה שהתמחו בהסבת מכוניות מיני, לעתים בעלויות כפולות מאלה של המכונית עצמה, ללימוזינות. רשימת האבזור כללה, בין היתר, פטיפון, בר משקאות ודופנות עץ, ורשימת הלקוחות כללה את רינגו סטאר, ג'ון לנון, פיטר סלרס ומריאן פייתפול.

זכתה בראלי

ג'ון קופר, בעל חברה לבניית מכוניות מירוץ, ביקש ב־1961 לבנות מכונית מירוץ שמכלוליה יתבססו על אלה של המיני. הוא הגדיל את המנוע, שיפר מעט את הבלמים - וזכה באליפות העולם במירוצי ראלי. בשנים 1964–1966 זכו מכוניות המיני קופר בשלושת המקומות הראשונים באליפות העולם בראלי, עד שאנשי סיטרואן נאלצו לדרוש שינוי טכני בתקנות שיפסול את הקופר.

גרסאות נוספות של המיני היו הקלאבמן, גרסת סטיישן של המיני וגם גרסה פתוחה, ובמשך השנים היא עברה שינויים רבים שלא גרעו מקסמה. היא יוצרה באוסטרליה, בצ'ילה, ביוגוסלביה ובפורטוגל, אך כאמור, בעשור הקודם הכל הסתיים. מי שמתגעגע יכול למצוא בישראל מכוניות מיני מיינור ישנות, ומחירה של מכונית טובה יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים, או לייבא במחיר דומה מיני שבילתה את רוב ימיה בצרפת או בגרמניה, שם לעתים נהנתה מתחזוקה קפדנית יותר.