מי מקבל את ההחלטות

מעקב אחר התנהלות מערכת הפקידות, מגלה את כל מה שרבים מאיתנו החלו לחשוש ממנו יותר ויותר, עניין שבתקופת הממשלה הקודמת, גרם לאנשים מודאגים רבים לראות בפרופ' דניאל פרידמן מחסום אחרון מעריצות. מי מקבל את ההחלטות במדינה? האם לנבחרים נותר כוח לעשות משהו, או שלא חשוב איזה פתק נטיל בקלפי, נגזר עלינו להיות נשלטים בידי פקידים חסרי פרצוף, שאינם חייבים דין וחשבון לאף אחד ומעולם לא נתנו את הדין על מחדלים בתחומים הנוגעים למכלול אחריותם.

בעבר חזינו בהתחזקות שלטון הפקידים-המשפטנים, וכעת מצטרפים אליהם הפקידים-הכלכלנים. שרים חלשים במיוחד או כאלה שקופת שרצים תלויה מאחוריהם, הינם קרקע פורייה להתחזקות מגמות מסוכנות כאלה.

כזה היה צחי הנגבי בעת שכיהן כשר המשפטים ושימש כאסקופה נדרסת לרגליו של אהרון ברק, בשונה מיוסי ביילין וציפי ליבני, שכשרי משפטים הגיעו לעימות עם המערכת השולטת מטעם עצמה (אמנם בעצימות נמוכה יותר מאשר פרידמן, אך הם בהחלט התוו את הדרך) וכזה היה רוני בראון, מעסקת בראון-חברון, שבא לאחר הירשזון, (שכמובן היו לו כל הסיבות ללכת בין הטיפות).

בראון, נטול השכלה כלכלית, שימש כדובר של פקידיו מבלי שהעז לפתח בדל של חשיבה עצמאית, וכל הופעותיו הציבוריות היו בסך הכל הד קלוש לטיוטות שנוסחו על ידי פקידיו הבכירים.

המערכת העולמית כמרקחה. חתני פרס נובל מזהירים כי החשש העיקרי כיום אינו עשיית יתר, כי אם עשיית חסר. ממשלה חדשה, שראשה נגוע בתדמית של סופר שמרנות, עושה את צעדיה הראשונים תוך כדי ניסיונות להידבר עם הארגונים השונים על מנת להרגיע את הציבור הנמצא בפאניקה, לאחר שנה נוראית לחסכונותיו ועתיד מפחיד לגבי רמת התעסוקה והתוצר.

בעודו מנסה לפלס את דרכו בין שלל המשימות, יוצא אגף התקציבים עם מסמך שנולד בחטא, שעיקרו שוב הפזמון המוכר והשגוי של קיצוצים וגזירות, אשר במהותן אינן אלא הצעות לצמצום תקציבי, לחיסול פרויקטים חשובים במשק, לביטול חוזים והתקשרויות של ספקים שונים המייצרים עבודה ומספקים שירותים חיוניים ולתוכניות קריטיות (דוגמת התוכנית להגנת עדים).

הרי אותה מדיניות היא שגרמה לפיגור העמוק בתשתיות, חוסר בקווי רכבת, חוסר במחלפים ובדרכי גישה, משבר מים בגלל פיגורים בבניית מתקני התפלה ובקרוב, עם בוא הקיץ, נתבשר כרגיל גם על משבר בתחומי אספקת החשמל. כאילו גל השביתות שאלה מצליחים לארגן לנו מדי פעם, בשל התנהלות כוחנית מול הגורם התורן, אינן עולות מיליארדים ונזקן המתמשך עולה על כל דמיון. כאילו ניסיון למנוע שריפות, אינו בעל ערך. קיצוץ, שביתות, מגבלות מים, הפסקות חשמל, פשע משתולל, כל זה בשם עיקרון מדומה של איזון פיסקאלי ומוניטארי. ערעור מערכות יחסי עבודה, הפסדי תוצר בשל שביתות, פיגור בתשתיות, הפרת חוזים, כל אלה גורמים לנזק גדול פי כמה.

ההצעות הפרודוקטיביות שיוצאות מבית מדרשם כוללות, למשל, הטלת מס על מקומות חניה צמודים, כאילו אפשר להגיע למרבית אזורי התעשייה והמסחר בתחבורה ציבורית ורק עצלות ופינוק גורמות לאנשים לנסוע בכלי רכב פרטיים.

כל מי שדואג כעת לדירוג של ישראל בגלל הרחבת הגרעון התקציבי, לא רק שאינו מבין את מכלול שיקולי מערכת הדירוג, אלא גם לא מסוגל להבחין בהקשר הכולל של המדיניות המאקרו-כלכלית שיש לנקוט במצבים מסוימים, דווקא על מנת לעמוד ביעדים כלכליים כוללים.

פרופ' אסף רזין כתב לאחרונה, במידה של אנדרסטייטמנט, כי על פקידי האוצר להאזין יותר לפרופסורים לכלכלה לגבי המדיניות המרחיבה הנדרשת כעת. מדיניות מצמצמת לא רק שלא תקטין את הגירעון, אלא אף תרחיב אותו בשל הצטמצמות של התוצר, בעוד שלמדיניות מרחיבה יש השפעה מיידית על הגדלת המקורות שיעמדו לרשות הממשלה בפרט והמשק בכלל. רזין גם טרח לציין את המיומנות הלא מספיקה של כלכלני האוצר בחישוב התועלת מפרויקטים שונים, עניין הגורם להם לדחות יותר מדי פרויקטים, שהיה רצוי לקבלם ברמה המשקית.

הם מצידם, לאחר שהורגלו לראות את חבריהם המשפטנים, משתלטים על כל חלקה טובה בניהול המדינה, החליטו שהגיע זמנם להחזיר לעצמם חלק מהכוח. מספר שרי אוצר חלשים ברצף, הספיקו על מנת להניח ששוב הזנב חזר לכשכש בכלב.