סדרת השראה: הסכנה המרכזית שמאיימת על האנושות - איידס

כבודן של שפעות החזירים והעופות, הפרות המשוגעות והחיידקים הטורפים במקומו מונח, אבל אף אחת מאלה לא הורגת בסביבות 175 אלף אנשים מדי חודש. מהרגע הזה, שבו התחלתם לקרוא את הכתבה הזו, עד הרגע שתסיימו, כ־70 אנשים שנדבקו בנגיף הקטלני ילכו לעולמם. "זה כמו צונאמי כל חודש", אומר פרופ' רוברט גאלו בראיון מיוחד ל"כלכליסט", "וזה לא חייב להיות ככה. אנחנו יכולים לעשות יותר".

ביום שישי, על במת מועדון העיתונות הלאומי בוושינגטון, הוא ניסה לעשות יותר. פרופ' גאלו ופרופ' לוק מונטנייה, מגלי ה־HIV, כינסו מסיבת עיתונאים כדי לקרוא לממשלות העולם ולארגונים שונים לפעול ביתר נחישות למאבק במחלה. התחושה שעכשיו יש טיפול למחלה, הם אמרו, מביאה לשאננות, שמגבירה את התפשטות המחלה. בארצות הברית נוספים בכל שנה יותר מ־56 אלף חולים (בישראל עומד המספר על 350-300 חולים). ללא השקעה נוספת בחינוך, בהסברה, במחקר ובטיפול, התריע גאלו, המצב רק ילך ויחמיר. מיד אחרי מסיבת העיתונאים השתתף גאלו בסימפוזיון

במלאות 25 שנה לגילוי הווירוס, ובשבוע הבא הוא יגיע גם לישראל, לקבל את פרס דן דוד על עבודתו.

בימי חול, כשהוא לא מתרוצץ בין מדינות, כנסים וטקסים ברחבי העולם, הולך גאלו אל המעבדה שלו במכון לווירולוגיה בבולטימור, מרילנד. בצד מחקרים אחרים, הוא מתמקד בימים אלו במירוץ למציאת חיסון לאיידס. "יש חוקרים שמחפשים יותר בכיוון של הריפוי, אבל האפשרות לרפא איידס מאוד מסובכת, מאוד יקרה - ואפשר לדעת שריפאת מישהו בוודאות רק לאחר מותו. לאנשים באפריקה, ושם רוב הבעיה, זה לא יעזור", מסביר גאלו. "אני ריאליסטי, והלב שלי הוא יותר בכיוון של חיסון. וזה לא רחוק - יש לנו מועמד טוב לחיסון שפותר לא רע את בעיית הוואריאנטים הרבים של הווירוס. יש לנו עוד בעיה טכנית אחת - לגרום לתגובה החיסונית להחזיק מעמד די זמן; אני מעריך שייקח כחצי שנה לפתור אותה, ואז נוכל ללכת לניסוי קליני. ואז השאלה היא אם נשיג מספיק קופים, ואם נשיג את הכסף. וזו כבר בעיה פוליטית".

עד כמה כסף משפיע על ההתקדמות המדעית?

"באופן דרמטי. אני תמיד אומר: שום כסף - לעולם לא; קצת כסף - לעשות קצת, אחר כך; הרבה כסף - מהר יותר".

וזה עצוב שמדענים צריכים להתעסק בזה כל כך הרבה במקום פשוט לחקור?

"כן. יש הרבה תסכול. לפעמים כעס. לפעמים אני פשוט רוצה ללכת לישון".

יש אנשים שמגדירים אותך "האיש שהמציא את האיידס".

"כן, זה נכון. המצאתי את האיידס, וגם את אלוהים".

גאלו (72) הוא אחד משני המגלים של וירוס ה־HIV, מי שפיתח את בדיקת הדם שמאפשרת אבחון פשוט של נשאים והמייסד והמנהל של המכון לווירולוגיה של האדם במרילנד. עבודותיו הצילו חיים של מיליונים, והוא נחשב גאון, איש מקצוע מוערך, המדען המצוטט ביותר בשנות ה־80 וחתנם של עשרות פרסים ו־19 תארים לשם כבוד מרחבי העולם. אבל הוא גם רופא שנוכחותם של חולים משתקת אותו, ואדם לא פשוט, כנראה. לפי "והלהקה המשיכה לנגן" - רב המכר של העיתונאי רנדי שילטס והסרט שמבוסס עליו - מדובר באגו מניאק שאוהב לגנוב גילויים מקולגות כדי להבטיח את מקומו בנצח.

רועשות ככל שיהיו תיאוריות הגניבה (ועל כך בהמשך), מתעלות עליהן תיאוריות הקונספירציה. הקיצונית שבהן טוענת שגאלו יצר את האיידס, והיא הולכת ככה: האמריקאים ניסו לפתח נשק ביולוגי, אז הם שילמו לו כדי שיחבר וירוס אנושי עם וירוס מכבשים; מה שיצא לו זו מגיפה עולמית חשוכת מרפא שדופקת את המערכת החיסונית. כמו רוב תיאוריות הקונספירציה, ברגע שמתחילים להעמיק בזה, זה נראה כמעט משכנע. גאלו עצמו, עושה רושם, די משועשע מהן: "אנשים האלה לא נורמליים, מה אני יכול להגיד? אף מדען שהוא לא משוגע יתמוך בדברים האלה, זה לא הגיוני. יש הוכחות שהווירוס קיים בבני אדם מאז שנות החמישים. הייתי אז בתיכון. זה כמו לטעון שהשורשים של העץ נמצאים בצמרת".

פרופ' רוברט גאלו צילום: אי פי אי

לפני כשנה וחצי, בבית משפט באוסטרליה, נקרא גאלו אל דוכן העדים, ובמשך שלוש שעות פרס עדויות לאופיו של ה־HIV. על דוכן הנאשמים ניצב גבר אוסטרלי נשא איידס, שהדביק במודע שלוש נשים. קו ההגנה המרכזי של סנגוריו היה הכחשת המחלה; לא אצל הנאשם, אלא באופן כללי. "אלו כמה אנשים מוזרים שטוענים ש־HIV לא גורם לאיידס", מסביר גאלו מי הם המכחישים. "לטענתם, אנשים מתים מסרטן, מרעב, מבעיות תזונה, אבל לא מ־HIV. זה לא מטומטם כמו הטענה שיצרתי את הווירוס, אבל לעזאזל, זה די קרוב".

לא היה טיפשי לטוס לאוסטרליה בשביל דבר כזה?

"לא. האמת היא שדי נהניתי מזה".

איך נראית פריצת דרך מדעית?

"הרבה מתח, דאגות, מעט סיפוק, אף רגע של אֶאוּרֶקָה".

גאלו מציג שילוב חמצמץ בין סרקזם מלנכולי לנלהבות אופטימית. גם ההישגים המדעיים הענקיים שלו היו חלק מחוויה די מורכבת: "אין בעבודה המדעית אף רגע של לקפוץ באוויר ולהגיד: כן, עשינו משהו נהדר ואנחנו שמחים וחוגגים", הוא מספר. "כי כל דבר חדש מעלה עשר שאלות חדשות חדשות - מצאת את הווירוס, אוקיי, אבל איך אתה מוכיח שהוא גורם למחלה? ואז - 'אוי אלוהים, אנשים מתים, חייבים ליצור את בדיקת הדם'. ואז: 'אוי אלוהים, אנחנו חייבים למצוא לאנשים האלה טיפול', וכו' וכו'. אז תמיד יש עוד מַייל לרוץ".

מה חלקה של היצירתיות בגילויים?

"קשה לי מאוד לענות על זה. היה לי רק מוח אחד לחיות איתו, כך שאני לא יודע איך אנשים אחרים חושבים. אני יודע שמזל קשור לזה, אני יודע שהרבה פעמים התמדה, עבודה קשה, התמקדות ורעיון טוב חשובים. אומרים שיש לי אינטואיציה טובה. אבל מה זה אומר? אומרים שלנשים יש אינטואיציה טובה אז זה אומר שאני נשי? אני לא יודע. אמרו לי שאני עושה הקשרים טובים; הרבה פעמים ההקשרים האלה הם חסרי מובן, אבל בפעמים אחרות הם משהו שמישהו אחר לא היה חושב עליו ופתאם זה עובד. אז זה נותן לך יתרון".

זה מאמץ אישי או קבוצתי?

"תלוי. זה מאמץ אישי אבל בלי עזרה מאחרים אתה לא יכול לעשות כלום. היה לי רעיון טוב, אינטואיציה, אבל בלי העבודה הקשה של עמיתים כל זה לא היה קורה".

איך חיים עם המוות הכרוך בעבודה?

"אני לא יכול לעבוד במקום שבו יש מוות".

היחסים של גאלו עם המדע והרפואה מורכבים מאז הילדות. הוא גדל בעיירה קטנה בקונטיקט, בן למשפחה של מהגרים מאיטליה. ב־1950, כשהיה בן 13, מתה אחותו בת ה־6 מלוקמיה. "אפשר להגיד שהמחלה של אחותי עשתה אותי נחוש להיכנס למדע", הוא אומר היום. "אני זוכר שהביאו אותה לבית חולים בבוסטון שעשו בו מחקר. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי רופאים חוקרים, וזה עשה עליי רושם מאד עמוק. לפני כן הכרתי רק רופאים רגילים.

"ואז התחברתי עם הרופא בעיירה שלנו, שעשה את האבחון שלה לפני שהיא נסעה לבוסטון. בהתחלה אבא שלי כעס עליו, אחר כך הם נהיו חברים וגם אני נהייתי חבר שלו. הוא היה הרציונליסט הראשון שהכרתי, והיתה לו השפעה גדולה עליי.

"כילד קטן לא התעניינתי במיוחד במדע, אבל בגיל ההתבגרות, אחרי שגמרתי עם הדברים הרגילים כמו לשחק כדורסל כל היום או לרדוף אחרי בחורות, התחלתי להתעניין בזה מאוד. בגיל 17 כבר ידעתי פחות או יותר שמה שאני רוצה זה לחקור תאי דם. זה מה שלמדתי בבית הספר לרפואה, ומשם הגעתי למרכז לחקר הסרטן. רק תאי דם עניינו אותי. בהתחלה השוויתי בין תאים רגילים לתאי לוקמיה. ואז חבר השפיע עליי ללמוד על רטרו־וירוסים (נגיפים שבהם, כמו ב־HIV, החומר התורשתי הוא RNA ולא DNA - ט"ש), כי היה ידוע שבחיות הם גורמים ללוקמיה. ככה גיליתי את ה־HTLV, הרטרו־ווירוס הראשון שהתגלה בבני אדם".

הזיכרון הטראומטי של מות אחותו הוא ששלח אותו אל המחקר, והבריח אותו מהמרפאות. "עזבתי את הרפואה הקלינית ב־65'. זה מדכא אותי, אני לא ממש תפקודי במרפאה שיש בה חולים ומוות. זו חוויה מאוד מטרידה שמפריעה לי לעבוד. האיידס הכריח אותי לראות עוד פעם חולים, אבל בגדול אני נמנע מזה. אני פשוט נחסם ולא יכול להתקרב. אם צריך, יש לי אנשים אחרים שרואים חולים בשבילי".

למה גרם מאבק הקרדיט על גילוי האיידס?

"לכך שהמון צרפתים נדבקו בלי סיבה".

הרבה מאוד חולים חייבים לגאלו תודה על כך שהוא מעדיף מבחנות וצלחות פטרי על פניהם. בתחילת שנות השמונים אף אחד לא ידע מהי המחלה המסתורית שהורגת מאות. קראו לזה "סרטן ההומואים", אבל אז ראו שזה יכול לפגוע בכולם: סטרייטים, נשים, ילדים. התמונה התחילה להתבהר רק ב־84'; גאלו, בצדו האחד של האוקיינוס, ולוק מונטנייה - שעבד בצדו האחר, במכון פסטר הצרפתי - פרסמו ארבעה מאמרים במגזין "Science", שהוכיחו ש־HIV הוא הגורם למחלה.

מיד אחר כך הגיעה בדיקת הדם שפיתח גאלו ואחר כך - מאבק משפטי מכוער על הקרדיט לגילוי, מאבק שכונה על ידי אחד המדענים בזירה "תחרות השתנה בינלאומית". הצרפתים טענו שגאלו בודד את הווירוס מתוך דגימה שהם שלחו לו, ללא ידיעתם. אחרי שנים בבית המשפט, הסכסוך נפתר, לפחות רשמית, בהכרזה של רונלד רייגן וז'אק שיראק, נשיאי ארה"ב וצרפת, על שותפות בקרדיט, ובהסדר משפטי.

זו ודאי היתה תקופה לא קלה.

"יותר משאי פעם אוכל לתאר לך. זה נגמר בהסכמה עם הצרפתים ב־88', אבל אז עורכי הדין האמריקאים של הצרפתים נהיו מאוד אגרסיביים, וזה נמשך עד 92' בערך. אלו היו שנים נוראיות, שמאוד פגעו בי. אם לא היו איתי אז אנשים צעירים טובים, אני לא יודע מה היה קורה. הרבה מהתומכים האלה היו מישראל, וזו אחת הסיבות לידידות העמוקה שלי עם המדינה הזו".

זה היה מאבק של אגו או כסף?

"עורכי הדין של הצרפתים קיבלו על זה הרבה כסף, ובצרפת היה עניין של אגו. הם לא השתמשו בבדיקת הדם שלנו במשך שנה בגלל הדבר הזה. למעשה, הם היו המדינה האחרונה בעולם המתועש שלא השתמשה בה. הרבה אנשים בצרפת נדבקו ללא סיבה בתקופה הזו. זה סיפור ידוע, שלא קיבל הרבה חשיפה, אני לא יודע למה. באמריקה זה היה מתפרסם בעמוד הראשון של העיתון במשך שלוש שנים. אבל בכל מקרה, זה נגמר כבר לפני הרבה שנים, ומי בכלל רוצה לחשוב על זה. עשינו הרבה דברים מאז, ואנחנו מאושרים. גם אם אנחנו לא מושלמים".

גאלו דיפלומט; העניין, בעצם, לא באמת נגמר. בשנה שעברה זכה מונטנייה בפרס נובל על גילוי האיידס. לאחר ההכרזה על הפרס הודה גאלו שהוא מאוכזב, אבל הזדרז לברך את מונטנייה ולומר שהפרס אכן מגיע לו. הקולגה הצרפתי, מצדו, הביע פליאה על כך שוועדת הפרס השאירה את גאלו בחוץ, וטען שהתרומה של האמריקאי לגילוי עצומה.

גם אם חלק מהמתחים בין השניים נותרו בעינם, בשבוע שעבר לא היה להם זכר. גאלו ומונטנייה יודעים שעם כל הכבוד למאבקי כבוד, יש משימות חשובות יותר. "שפעת החזירים תשלוט עוד כמה זמן, זה חשוב, אבל חשוב שהיא לא תיקח את כל תשומת הלב", אמר גאלו במסיבת העיתונאים המשותפת בוושינגטון. "אנשים חושבים שיש טיפול באיידס והכל בסדר. אנחנו שומעים בכל מקום על מכחישי איידס למיניהם. לכן אנחנו צריכים שהתקשורת תמשיך לפמפם שאיידס הוא עדיין סכנה. החשיבות של התקשורת היא עצומה".

יש תחושה שהאיידס תחת שליטה.

"נכון. בדיוק בגלל זה יש עלייה בהידבקות".

כדי להפעיל את התקשורת, גאלו משתתף בכנסים ברחבי העולם. בשבוע הקרוב הוא יגיע לאוניברסיטת תל אביב, שם יקבל את פרס דן דוד. הפרס, בסכום של מיליון דולר, מוענק בשלוש קטגוריות שונות - עבר, הווה ועתיד. גאלו יקבל אותו בקטגוריית העתיד, על תרומתו לבריאות הציבור העולמית באמצעות מחקריו הנוגעים ללוקמיה של תאי T ובעיקר באמצעות הישגיו בחקר האיידס, ובראשם פיתוח בדיקת הדם לגילוי הנגיף. "ריסון ההתפשטות של מחלה כלל עולמית זו לא היתה מתאפשרת ללא בדיקת הדם ואין להפריז בחשיבותה בשמירה על בריאות הציבור", נכתב בנימוקים להענקת הפרס לגאלו.

זו לא הפעם הראשונה שלו בישראל. הוא ביקר בארץ כבר כמעט עשרים פעם, כמעט בכל מקום ("חוץ מים המלח. וחיפה"), ויש לו רשימה ארוכה־ארוכה של מדענים ישראלים שהוא מעריך ומשתף איתם פעולה. "זה בגלל שאני מתחיל לעבוד עם אחד, הוא לא אוהב אותי, אז אני עובר לבא", הוא צוחק, "האמת היא שאני תמיד אומר שלמדינות ה־I יש את זה: ישראל, איטליה ואירלנד. אלו שלוש מדינות שאני מרגיש קרוב אליהן יותר מאשר כל האחרות. אני מרגיש מאוד בבית עם יהודים ואנשים בישראל. באופן יחסי לגודל האוכלוסייה ישראל חזקה בצורה מדהימה במדע, ברפואה וגם בכימיה ובפיזיקה. כך שמסיבות אנוכיות טוב לי להיות ידיד שלה".

ביום שלישי ישתתף גאלו בסימפוזיון מיוחד באוניברסיטת תל אביב, שיעסוק בבריאות הציבור העולמית. האיידס, מן הסתם, יהיה אחד ממוקדי הדיון, ומחייב את גאלו לנסח תמונת מצב מעודכנת במלאות רבע מאה לזיהוי ה־HIV. "יש לנו יותר ידע על המחלה הזו מאשר על כל מחלה אחרת", הוא מתחיל בבשורות הטובות. "יש פחות דעות קדומות. אנחנו יודעים איך נדבקים, איך נמנעים, ויש לנו טיפול ("קוקטייל" התרופות) שמאפשר לאנשים לחיות חיים רגילים. במדינות המתועשות איידס אצל ילדים כמעט נעלם. מתוך חקר המחלה אנחנו גם מבינים את המיניות האנושית טוב יותר.

"כמו כן, אנחנו מתקרבים למציאת החיסון. יש ואריאנטים חדשים של הנגיף, אבל אנחנו מתמודדים עם זה. אנחנו מביאים טיפול, חינוך ובדיקות להרבה מאוד אנשים באפריקה, והמאמץ הזה יתרחב תחת ממשל אובמה. הוא הגדיל השבוע את תוכנית הסיוע למלחמה באיידס באפריקה ל־63 מיליארד דולר, כמעט פי ארבעה מבעבר. גם הקרן של ביל ומלינדה גייטס מעורבת, והם עוזרים לזרז את כל העניין.

"החדשות הרעות הן שאין ספק שאנחנו צריכים לעשות הרבה יותר במדינות הפחות מפותחות. מדינות נוספות צריכות לעזור. עוד חדשות רעות הן שיש שיש עלייה בהידבקות במדינות מערביות, בגלל האמונה שהמגיפה תחת שליטה ושיש לה טיפול. צריך לזכור שהטיפול לא מרפא, ושאנשים שמטופלים מתים מסיבוכים; בזמן האחרון יש עלייה בסרטן בקרב המטופלים. יש לנו בעיה רצינית במרכזים העירוניים בהרבה ערים בארצות הברית, בעיקר אצל נשים - כנראה משום שהן נדבקות יותר בקלות בסקס הטרוסקסואלי. בחלקים של וושינגטון ופה בבולטימור שיעורי ההדבקה מגיעים לרמה של אלה במדינות האפריקאיות המוכות ביותר".

מה בנוגע להסברה?

"חינוך ללא ספק נחוץ במגיפה הזו, אבל הוא לא מספיק. בהרבה מקומות המניעה לא ממש מצליחה. קשה להכניס לאנשים לראש שצריך להיזהר, לכן צריך לחשוב על שיטות חדשות למניעה במדינות מסוימות".

מה התוכניות לעתיד?

"להמשיך לעשות מה שאני עושה, ואני אוהב לעשות את זה. המחויבות שלי היא להשיג את החיסון. המחויבות שלנו, מכון לווירולוגיה של האדם, היא להיות במדינות הפחות מפותחות ואנחנו שם, בתשע מדינות באפריקה. חוץ מזה אני רואה את המחויבות שלי כלפי המשפחה שלי, והבן שלי, בן אחד באופן מיוחד אבל אני מעדיף שלא להיכנס לזה. וגם ליהנות, ולחיות חיים בריאים וארוכים ככל האפשר".