הכלכלה הפלסטינית: המשקיע הזר

חברת הובלות נבאלי היא הגדולה בישראל להובלת חומרי בניין, שמונה 65 משאיות כפולות (עם נגרר). כל מי שנוסע בכבישים, בעיקר באזורי ירושלים, הדרום והמרכז, רואה את המשאיות הצהובות שלו, החדשות ברובן. בין השאר השתתפה הובלות נבאלי בסלילת כביש 6, בבניין מחלף ענבה על כביש ירושלים־תל

מייסד החברה ובעליה הוא בהג'ת א־נבאלי, בן העיירה ביר נבאללה שמצפון לירושלים, שמחזיק בעוד כמה חברות בתחום הבנייה, בין השאר לקבלנות, לייצור ולהובלת בטון (בטון נבאלי) ולהשכרת רכב. שווי החברות שלו הרשומות בישראל מוערך בכ־90 מיליון שקל, נוסף על העסקים והנכסים שהוא מפעיל ברשות הפלסטינית. הוא מעסיק 240 נהגים, מנהלי עבודה, פועלים ופקידים, רובם ישראלים, מיעוטם מרמאללה.

30 מעובדיו יהודים. אשתו גדלה בירושלים, בתו מסיימת השנה את לימודי הרפואה בהדסה ירושלים, בת אחרת רוקחת בקופת חולים כללית, שלישית פקידה בבנק לאומי, סניף הגבעת הצרפתית. בנו הבכור, לעומת זאת, לומד משפטים בעמאן. הערבוב שלו בחיים הישראליים אינו מסתיים בעסקים ובקשרים האישיים; בשבוע שעבר, בשיחה במשרדיו באזור התעשייה עטרות, הוא סיפר לי שבשנים האחרונות הוא גם תורם למפעלי צדקה בישראל.

עסקי האלקטרוניקה בארה"ב פרחו

אסור להתבלבל: א־נבאלי הוא תושב הגדה המערבית, ואין לו אפילו אישור שהייה קבוע בישראל. שוב ושוב הוא צריך לבקש ממשרד הפנים והממשל הישראלי אישור לגור אצל אשתו, בעלת התעודה הירושלמית, במזרח ירושלים, בבית שנמצא בבעלותו. לפחות במחסום קלנדיה, בדרך לעסקים בגדה או למשפחה בביר נבאללה, הוא עובר בקלות יחסית, בזכות הדרכון האמריקאי שלו.

את הדרכון, כמו את ההון, השיג בעבודה קשה. הוא נולד ב־1961 למשפחת פלאחים דלה, ואביו מת כשהיה בן 9. בגיל הנעורים, במקביל ללימודים בתיכון, החל לעבוד במפעל בלוקים בעיירה. ב־1980, בטרם מלאו לו 20, נסע לארצות הברית והצטרף לאחיו הבכור, שכבר חי שם. הוא החל ללמוד בקולג' בווירג'יניה, אבל אחרי כמה שבועות עזב ומכר מוצרי אלקטרוניקה עם אחיו.

העסקים פרחו, האחים התעשרו, קנו נכסים והרשו לעצמם לבקר בביר נבאללה לעתים תכופות. באחד הביקורים הכיר א־נבאלי את אשתו, ונישא לה. היא והילדים תמיד חיו כאן, הוא נשאר על קו הגדה־ארצות הברית.

רק ב־1990 חזר להתגורר כאן דרך קבע. א־נבאלי פתח מפעל בלוקים, קנה משאיות ומערבלי בטון, קשר קשרים טובים, הידק את היחסים עם הבנקים הישראליים וחברות הבנייה המקומיות. גם הקשרים בגדה היו טובים, ובמשך חמש שנים כיהן גם כראש המועצה המקומית ביר נבאללה, מטעם פתח. כשהעסקים נקלעו לקשיים - בעיקר בגלל הסגר וחומת ההפרדה - הביזנס של אחיו בארצות הברית הזרים לו מזומנים.

עורכי הדין צריכים להקריא לו את החוזים

גם עכשיו הימים קשים. בסככה שמאחורי המשרד בעטרות הראה לי א־נבאלי 18 משאיות חדישות, מתוצרת וולוו וסקאניה, שהגיעו לפני כמה שבועות, אבל עוד לא עלו על הכביש; אין עבודה, הוא מסביר. את המשאיות היה חייב לקנות, כי התחייב לעשות זאת. וכשהוא מתחייב, הוא מקיים. לדבריו, האמינות והאחריות האלו הן המפתח להצלחה שלו בישראל, רק הן. הרי אפילו לקרוא ולכתוב בעברית אינו יודע (גם לנהוג במשאית, אגב, אינו יודע); די לו בכך שהוא מבין את החוזים שעורכי הדין הישראלים מקריאים לו.

ורק בלי תעודת הזהות המזרח ירושלמית, והאזרחות הישראלית שבצדה, הוא אינו מצליח להסתדר. "באמריקה אחרי חמש שנים קיבלתי דרכון", הוא מספר. "ופה, המקום שבו נולדתי, שבו כל עסקיי ומשפחתי, אני לא מצליח להתאזרח. איפה ההיגיון?".