אשת הקשר

 האביב עכשיו יפה בנגב המערבי. השדות ירוקים, מנוקדים בפרחים צהובים, אדומים, לבנים. השמים תכולים, בהירים. בין כל השפע הזה, בשמורת בארי, ניצב מגדל התצפית של יד אנזק, אנדרטה לזכר הפרשים האוסטרלים והניו זילנדים שהשתתפו בקרב על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה. מראש המדרגות נשקף נוף פתוח אל אופק מערב, אל הים הכחול, וקצת לפניו - עזה. זה הנוף הטוב ביותר למסע של ג'יל טארטר. רק כשהתמונה הפסטורלית מופרת על ידי המציאות, רק ברגע החורק הזה - ולא תחת שמים זרועי כוכבים או מול מחשב שוטף נתונים - אפשר להבין מה טארטר מחפשת כבר 40 שנה.

טארטר היא אסטרונומית, ומי שעומדת בראש מרכז המחקר של מכון SETI - Search for Extraterrestrial Intelligence. המכון, שהוקם בחסות נאס"א והוא הגוף המרכזי בארה"ב שעוסק בתחום, מנסה לאתר אותות לקיומם של חיים בחלל החיצון. כך שרשמית, גם אם לא תודה בזה, המקצוע של טארטר הוא לחפש חייזרים. לא רשמית, וגם בזה היא לא תודה מפורשות, טארטר נמצאת במסע ארוך במרחבי היקום אחר מזור לאנושות. לא פחות.

גיל טארטר

להציב מראה מול כדור הארץ

היומיום של טארטר עובר עליה במערך הטלסקופים ע"ש אלן בהאט־קריק, מצפון־מזרח לסן פרנסיסקו, בין 42 רדיו־טלסקופים קטנים יחסית - כל אחד בקוטר שישה מטרים - שמכוונים אל השמים. באמצעות הטלסקופים עוסקים אנשי SETI באיסוף אותות וניתוחם. "בסופו של דבר, יהיו שם 350 טלסקופים קטנים, שייצרו טלסקופ ענק בקוטר של יותר מ־150 מטר", מסבירה טארטר ל"כלכליסט", בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "הטלסקופים האלה מאפשרים לנו לנטר חלק גדול מאוד מהשמים בבת אחת. יש לנו יכולות מִחשוב גבוהות ולכן אפשר לבצע תצפיות ולנטר אותות רדיו בו־זמנית". מה שטארטר ועמיתיה מחפשים, בעצם, הוא עדות לטכנולוגיה לא אנושית שקיימת בחלל. עדות כזאת, מכל סוג שהוא, תעיד על קיומה של אינטליגנציה זרה, של חיים מחוץ לכדור הארץ.

כך שמעל ההיבטים הטכניים של העבודה ב־SETI - טלסקופים, מחשבים, אותות, ניתוחים - מרחפות שלוש שאלות בסיסיות: האם יש חיים אחרים ביקום? כיצד נוצרים ומתפתחים חיים? ומה עתידם של החיים בכדור הארץ ומחוצה לו?

טארטר עוסקת בתחום מאז שהיתה סטודנטית, אבל רמז כלשהו בנוגע לשאלה הראשונה, המסקרנת ביותר, עדיין אין לה. גם אם היא תאתר חיים זרים, אין לה שום רעיון אילו חיים אלה יהיו. "איני יודעת כיצד הם ייראו או יתנהגו. הרי גם האבולוציה של כדור הארץ יצרה מגוון אדיר של צורות חיים".

כך שאנחנו גם לא יודעים אם הם יועילו לנו או ישמידו את כדור הארץ.

"אם ליצורים שחיים בחלל יש יכולת להזיק לנו על פני מרחקים כאלה, הם ממילא יותר מתקדמים טכנולוגית מאיתנו ואין שום דבר שנוכל לעשות נגד זה. אם הם שם והמוטיבציה שלהם היא להשמיד אותנו - זה יקרה. אבל אם הם שרדו זמן רב כל כך ויש להם טכנולוגיות שעוברות מרחקים גדולים כל כך, הרי שהם מתקדמים מאיתנו וותיקים מאיתנו, כלומר הם הצליחו להתגבר על הקונפליקטים שאנחנו מתמודדים איתם, ובמובן הזה הם יכולים להועיל לנו. ציביליזציה לא יכולה לשרוד בלי לפתור את הבעיות הללו, שגורמות לנו להרוג זה את זה.

"אולי אני אופטימיסטית, אבל לדעתי התוצאה של גילוי ציביליזציה בעלת יכולות טכנולוגיות בנקודה אחרת בגלקסיה תהיה כמו להחזיק מראה מול פני כדור הארץ. זה יגרום לנו להבין שביחס אליהם - כולנו דומים. המראה הזו היא כמו המהפכה הקופרניקאית או הדרוויניסטית: היא לא תשנה את חיינו מיד, אבל כן תשנה את נקודת המבט שלנו ואת האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ביחס ליקום. וכל דבר שייסייע לבני האדם לאמץ פרספקטיבה רחבה, קוסמית יותר, ישפר את המצב, בסופו של דבר".

ומה אם אנחנו אלה שנגרום להם נזק? הרי גם כשקולומבוס גילה את העולם החדש, את אמריקה, הילידים לא ממש הרוויחו.

"כן, זה לא היה סיפור עם סוף טוב. הפעם אנחנו ככל הנראה לא יכולים לגרום להם נזק, אם נמצא אותם הם כנראה מתקדמים יותר. אחת הסיבות העיקריות למצב עם הילידים באמריקה היו מחלות - חיידקים שלילידים לא היתה מערכת הגנה טבעית נגדם. זה נושא שאנחנו דנים בו ברצינות ב־SETI, התמודדות עם הדבקה הדדית במחלות בין־כוכביות. זו לא בדיחה".

יש המון הפתעות שם בחוץ

איך מתגלגלת אשה מהוגנת בת 65 לעסוק בשפעת אינטר־גלקטית? טארטר, נצר למשפחת משכילים אמריקאית (ובהם עזרא קורנל, ממייסדי האוניברסיטה), פשוט רצתה להיות האשה הראשונה על הירח. בתור התחלה, היא למדה מדעים בתיכון ופיזיקה הנדסית באוניברסיטת קורנל, המשיכה לתואר שני באסטרונומיה ולדוקטורט באסטרופיזיקה בברקלי. ברוב הזירות האלה היתה פורצת דרך: הנערה היחידה בשיעורי הכימיה והפיזיקה בבית ספרה בניו יורק, האשה הראשונה שקיבלה מילגה ללימודי ההנדסה באוניברסיטה ושסיימה את הלימודים באותה פקולטה, והאישה הראשונה שהתמקצעה בחיפוש האותות הזרים. ל־SETI היא הגיעה כמעט במקרה: כשלמדה בקורנל השתתפה בפרויקט Serendip, ששאל משאבי מחשוב של האוניברסיטה לצורך פענוח אותות מטלסקופ מחקרי; היא פשוט היתה הסטודנטית היחידה ששלטה בשפת התכנות העתיקה של המחשב שהושאל למיזם. את הפוסט דוקטורט כבר עשתה בנאס"א, ושם הכירה את החוקרים שעסקו באיתור חיים בחלל.

המחקרים המתקדמים בתחום החלו שני עשורים קודם לכן, עם מחקר שפורסם כבר ב־1959. החוקרים, ג'וזפה קקוני ופיליפ מוריסון, סיכמו את ממציאהם במסקנה שמלווה את טארטר עד היום: "קשה להעריך את סיכויי ההצלחה, אבל אם לא נחפש - הסיכוי אפסי". באביב 1960 החל את דרכו "פרויקט אוסמונד", שבמסגרתו פיתח החוקר פרנק דרייק פרוטוקול לגילוי אותות מהחלל. דרייק הביא בחשבון שלל גורמים - מהשיעור היחסי של כוכבי הלכת בכל מערכת שמש שיכול לתמוך בקיום חיים עד משך הזמן שבו ציבליזציות תבוניות שורדות לפני שהן משמידות את עצמן - ובעצם יצר משוואה שמאפשרת לכמת את האי־ודאות המובנית בכל ניסיון להעריך כמה ציבליזציות תבוניות נוספות קיימות ביקום. "המשוואה של דרייק היא דרך נהדרת לארגן את הבורות שלנו", אמרה טארטר בעבר. דרייק וקרל סייגן היו גם מהראשונים שחיפשו הוכחות לקיומם של חיים בחלל. טארטר הצטרפה למאמצים ב־1979, וב־1986 הקימה את מכון SETI עם דרייק, שעומד בראש המרכז השני של המכון, במקביל לה.

שדה הרדיו-טלסקופים של SETI

החלום להגיע לירח עוד לא נגוז, אבל טארטר הגיעה בינתיים לרשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם לפי "טיים" ל־2004, וגם אחרי עשרים שנה ב־SETI היא סבורה שהעבודה שלה היא הג'וב טוב ביותר בעולם. "יש עוד המון הפתעות שם בחוץ. יש המון דברים ללמוד בהמון תחומים, ואני חושבת שזה אחד הדברים הכי טובים בלהיות מדען: לעולם אינך צריך להתבגר ולהפסיק לשאול שאלות", היא אומרת בהתלהבות של ילדה, בשיחה מביתה בברקלי. "אני חושבת שתמיד חשוב לשאול, אחרת יוצאים מנקודת הנחה שכל התשובות ידועות, וזו גישה אבסורדית מלאת חשיבות עצמית".

האם המדע, מבחינת הצורך בתשובות, אינו דומה בעצם לדת? אנחנו רוצים להאמין במשהו שאין לנו הוכחה ממשית לקיומו?

"לא. בעצם אני חושבת שזה בדיוק הפוך מדת, כי האמונה שלי לא רלבנטית, רק הבחירה אם לחפש תשובות לשאלות. התשובה, תהא אשר תהא, לא תגיע מאיזו סמכות עליונה שאומרת לנו כך וכך. למדע אין תשובות אבסולוטיות, משום שהן משתנות עם הזמן, כשמגלים דברים חדשים, ולכן זה מאוד שונה מדת. אנשים נוטים להשתמש במילה 'מאמינים' - 'מדענים מאמינים בזה או בזה', אבל זה לא מדויק: מדענים מקבלים החלטות על סמך מה שהם יודעים, ובהתחשב במה שאנחנו יודעים על היקום כיום, הגיוני לשאול אם יש או אין חיים כלשהם, ובייחוד חיים אינטליגנטיים".

אם יש חייזרים, אין אלוהים

טארטר מתנערת מהאמונה, אבל אחוזה להט אידיאליסטי בוער לא פחות מפונדמנטליסטים דתיים. הוא לא נוגע רק לשאיפה האמיתית שלה, הכמעט היפית - בכל זאת, היא הסתובבה בקורנל ובברקלי בשנים של ילדי הפרחים - למגר את המלחמות מהעולם ואת המחלוקות שבין בני אדם. הוא ניכר גם ביחס שלה לדת, לאמונה של אחרים, לאלוהים.

בעצם, את החייזרים - באשר הם לא יהיו - היא מבקשת לגייס להוכחת אי־קיומו של אלוהים. הטיעון שלה בנושא פתלתל למדי, ופורט בהרחבה במאמר שפרסמה ב־2004 בכתב העת "Free Inquiry". עיקרו, למעשה, הוא המהלך הלוגי הבא, כפי שהופיע במאמר: "אפשר להקביל את הטענה שיש חיים בחלל החיצון לטענה שיש אלוהים. יש אפילו שיטענו שיש הוכחות מספקות לאמיתותן של שתי ההנחות. אבל אם נניח בצד את החטיפות על ידי חייזרים ואת הנסים הדתיים, הוגן לומר שהיעדר ראיות לקיומם - של אלוהים או חיים בחלל - אינו הוכחה לכך שאלה אינם קיימים. ואולם, אם וכאשר נמצא הוכחות לקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, תישבר הסימטריה - ובפועל תסתור את ההנחה שיש אלוהים או שלדתות המאורגנות יש תוקף".

גם אם התיאור הזה מזמין הרמת גבה, הכוונות הבסיסיות של טארטר הגיוניות: אנחנו צריכים לגלות חיים אחרים כדי ללמוד טוב יותר איך לנהל את החיים שלנו, ואנחנו צריכים להסתכל החוצה כדי להתחיל לחשוב קדימה - במרווחי זמן של אלפי שנים, לא פחות. "אם נמצא סימנים לציביליזציה במקום אחר, נדע שניתן לשרוד לאורך זמן. אפילו אם מה שנקלוט הוא לא יותר מצליל חיוג קוסמי, בלי שום מידע, אחת המסקנות היא שאפשר לשרוד את גיל ההתבגרות הטכנולוגי שבו אנחנו נמצאים. אנחנו הרי ציביליזיציה צעירה בגלקסיה בת 10 מיליארד שנים.

"SETI היא הארכיאולוגיה של העתיד: המידע שמשודר בעצם מגיע מן העבר - הרי מדובר במרחקים שמצריכים מאות ואלפי שנים לעבור. אבל הוא בא מציביליזציה שאם היא קיימת, אז הטכנולוגיה שלה כנראה מתקדמת יותר משלנו - ולכן ייתכן שיהיה לנו עתיד טכנולוגי ארוך טווח. עלינו לחשוב במרווחי זמן של 1,000-500 שנה כדי לפעול בהווה בדרך שתבטיח שנהיה פה גם בעתיד. כולנו מאכלסים כוכב לכת אחד וחייבים להתמקד בעתיד שלו. הקונפליקטים הכי ארוכים ומסובכים שיש לנו בכדור הארץ, שבגללם אנחנו מוכנים להרוס זה את זה ואולי אפילו את העולם, מבוססים על אמונות דתיות. רק אם נצליח להניח אותם מאחורינו, לשים בצד את האמונה ולהתבגר - נצליח לשרוד".

ועל מה מבוססת ההנחה שיש חיים מחוץ לכדור הארץ ושנוכל למצוא אותם?

"אין לי תשובה. השאלה אם יש חיים קיימת משחר ההיסטוריה האנושית: תמיד הבטנו לשמים ותהינו מאין באנו, אם יש מישהו למעלה ומה מקומנו ביקום. מה שהשתנה מאז דרמטית הוא הידע המדעי שצברנו. כשהייתי סטודנטית היתה לנו תיאוריה כיצד נוצרים כוכבי לכת; כעת אנחנו יודעים זאת לבטח. לפני כמה שבועות שיגרה נאס"א את החללית קפלר, שבתוך שלוש וחצי שנים תגלה לנו אם כוכבי לכת כמו כדור הארץ נפוצים ביקום. גילוי אחר שגורם לנו לחשוב שהיקום הוא מקום ידידותי מבחינה ביולוגית הוא גילוי של חיידקים שמסוגלים לחיות בתנאים שבעבר נראו בלתי אפשריים. יש הרבה מאוד דברים מרגשים שמתרחשים בתחום, ויש הרבה מאוד כלים חדשים שיאפשרו לנו לבחון את התיאוריות ולנסות לענות על השאלות הפתוחות".

האם רואים אותנו?

לטארטר יש חן כל־אמריקאי; בתמונות הנעורים שלה היא מופיעה עם קוקיות, ל־CNN היא התראיינה עם כובע בוקרים. את ההילה היא מקבלת מעצם המקצוע, הקולנועי ממש, ומעצם היותה אשה יחידה בצמרת התחום. ההילה הזאת הולידה את "קונטקט", הספר של קרל סייגן והסרט שנעשה בעקבותיו בכיכובה של ג'ודי פוסטר כד"ר אלי ארווי. דמותה של ארוויי התבססה, לפחות בקווים כלליים, על טארטר. "ג'ודי נפגשה איתי לפני הצילומים וזה היה תענוג, היא אישה אינטליגנטית ונעימה. ביקרתי גם באתר ההסרטה וזו היתה זכות גדולה".

אז את באמת אלי ארוויי?

"קרל היה עמית שלי הרבה שנים והוא כתב ספר על אשה שעושה מה שאני עושה, ואין הרבה נשים או גברים שעושים זאת. אבל אם תשאלי את אן דרויאן (התסריטאית ואשתו של סייגן), היא תאמר לך שהיא עבדה על הדמות הזו ושההשראה שלה היתה אחרת, שהדמות מבוססת על פילוסופית יוונייה ועל בתם סשה. נכון, יש חלק מההיסטוריה שלי בדמות: גם לי היה אב תומך שמת כשהייתי בת 12 וגם אני התמודדתי עם קהילה מדעית גברית, אבל אלו חוויות שעברה כל אישה בגילי שעוסקת במדע או בהנדסה. כך שכן, אני בטוחה שיש חלק ממני בדמות הזו, אבל במובן מסוים - אלי היא בכלל קרל".

ב"קונטקט" אין חייזרים, רק מרדף אחריהם. באין ספור סרטים אחרים, לעומת זאת, הם מככבים, בצורות אלה או אחרות. טארטר עוקבת אחרי הלהיטים ההוליוודים שעוסקים בנושא, והיא מודה שייתכן מאוד שגם החייזרים רואים אותם. "הרי אנחנו בעצם שולחים אותות לחלל בכל מקרה, כל הזמן - כל מה שמועבר בלוויין. במקביל אנחנו בוחנים אפשרות לבנות משדר גדול ולשדר משהו לחלל בצורה יזומה. זה מעורר שאלות שהעולם צריך להתמודד איתן: מי ידבר בשם כדור הארץ? מה נאמר? איך נחליט? איך ננהל שיחה עולמית כך שהיא תייצג את כל נקודות המבט הדתיות, התרבותיות, הגיאו־פוליטיות? זה משהו שאני חושבת עליו כבר זמן רב".

למה בכלל לשדר? אני מדמיינת שהם ממילא קולטים כל מה שמשודר; הם לא פונים אלינו כי בלבלנו להם את המוח עם טוויטר.

"ייתכן שהם יודעים עלינו הכל ושמעו את כל התעבורה של האינטרנט. מצד שני, אם אנחנו באמת חושבים ששידור חיוני כדי שמישהו שם ישים לב לקיומנו, זה חייב להיות תהליך לטווח ארוך ואנחנו עדיין לא בוגרים מספיק כדי לקחת על עצמנו פרויקטים לעשרת אלפים שנה".

תסתכלו בשמים ותראו

אנחנו אולי לא בוגרים מספיק כדי לשדר אל העתיד, אבל אנחנו כנראה בוגרים מספיק כדי להקשיב, לחפור באתרים הארכיאולוגיים של העתיד הזה. בחודש שעבר, כשזכתה בפרס של כנס TED, הביעה טארטר משאלה אחת: להפוך את SETI מגוף המעסיק 150 חוקרים, שרק קומץ מהם מקדיש את זמנו לחיפוש - לפרויקט קוד פתוח רחב משתתפים. "אם באמת יש אות שם בחוץ", היא אומרת כעת, "האם הוא נשלח למכון SETI או לארה"ב? לא! זה מגיע לכדור הארץ ולכל בני האדם! לכן אני חושבת שזו צריכה להיות התאגדות גלובלית".

מה זה אומר, בעצם?

"ראשית, הייתי רוצה שמישהו יסיים לבנות את המערך, יש לנו עוד 308 טלסקופים לבנות. יהיה נחמד למצוא מימון לזה. אבל נשמח אם אנשים ינסו לפתח דרכים חדשות לחפש אותות מהחלל, לבצע חיפושים שלא הצלחנו לעשות. אנחנו זקוקים, בין השאר, למהנדסים, למפתחי קוד פתוח, לשרתים, למפתחי אתרים, למומחי רשתות חברתיות".

למרבה האירוניה, ייתכן שהאות המיוחל כבר נקלט, אבל הכלים הפרימיטיביים שלנו פשוט החמיצו את המחט בערימת השחת הקוסמית. "חיפשנו סוגים מסוימים של אותות כי היינו מוגבלים במשאבי מִחשוב, אבל יש טווח אדיר של אותות יותר מורכבים שאין לנו דרכים יעילות לעבד. לכן אנשים יכולים לבנות את האלגוריתמים שלהם ולעבור שוב על המידע שאספנו כדי לחפש דברים חדשים. פעם נעזרנו בכוח המִחשוב של מחשבים ברחבי העולם, אבל עכשיו אני לא רוצה רק את האלקטרונים מהמחשב שלך, אני רוצה אותך ואת יכולות המחשבה שלך. אני רוצה השתתפות פעילה, משום שרק אז נוכל לשנות את הפרספקטיבה.

"הרי הכלים היעילים ביותר שיש לזיהוי תבניות הם העין והמוח האנושיים - האם נוכל להוריד מידע מהטלסקופ ולהנגיש את זה לאנשים שיוכלו לצפות בנתונים ולקבוע במהירות אם יש שם תבנית או אות? אולי אפשר ללחוץ על כפתור ולהשפיע על מה שהטלסקופ יעשה בהמשך? האם יש דרך להפוך את החיפוש לחוויה חברתית מתגמלת, משהו דמוי משחק? דברים כאלה קיימים, כך שסביר להניח שנצליח בזה; נהפוך את זה לאפליקציה ויראלית", היא צוחקת.

רק כוס מהאוקיינוס, בינתיים

אבל טארטר רצינית לחלוטין. מדובר באשה שמנפיקה רעיונות יצירתיים כמעט מדי בוקר. למה לא לשתול תוכנות של SETI במחשבים של פרויקט "לפטופ לכל ילד"? למה לא לגייס קולנוענים כדי להגביר את המודעות למכון שלה? למה לא להזמין תורמים לארוחת ערב בבית ולביקור פרטי במצפה הכוכבים ארסיבו בפורטו ריקו?

במלחמה על העתיד של SETI, הכל מבחינתה תקף. והמלחמה הזאת מלהיטה אותה כמעט כמו המלחמה על עתיד האנושות. כי המכון שלה לא מתוקצב כבר שנים. הוא אמנם הוקם כדי להשתמש באופן יעיל במימון שקיבלו החוקרים מנאס"א, אבל ב־1993 המימון הזה הופסק. "הסנאטור ריצ'רד בריאן מנבדה, סנאטור יחיד, ביטל את המימון מנאס"א, ומאז אנחנו נדרשים למצוא מקורות מימון עצמאיים". בריאן טען אז: "מיליוני דולרים הושקעו ועדיין לא הצלחנו ללכוד שום איש קטן וירוק. אף תושב מאדים לא אמר 'קחו אותי אל המנהיג שלכם' ושום צלחת מעופפת לא זכתה לאישור רשויות התעופה האמריקאיות".

טארטר רותחת כשמציגים אותה כרודפת עב"מים, בייחוד כשהיא נאלצת לבלות חלק ניכר מזמנה במסעות התרמה. מאז ההחלטה של הסנאטור בריאן מתבסס תקציב המכון - 5 מיליון דולר בשנה - על תרומות של אנשים פרטיים, אוניברסיטאות ומיליונרים כגון פול אלן, ממייסדי מיקרוסופט, שהעניק למרכז 25 מיליון דולרים להקמת מערך הטלסקופים שנקרא על שמו. "אני מקווה שגם הכתבה שלך תיגע ללבם של כמה מהקוראים", היא אומרת.

היעדר המימון הוא סוגיה מדעית, כלכלית או עניין הנגזר מאמונה?

"איני יודעת באשר לאמונה, אבל העובדה שלסוכנות אין תקציב מתאים לבצע את המשימות שלה זה בהחלט עניין כלכלי. זו לבטח לא בעיה מדעית; כל 10 שנים בכירי הקהילה האסטרונומית מבצעים תעדוף של הפרויקטים שבהם היו מעוניינים להשקיע כספים, וכבר חמישה עשורים SETI זוכה לאימות מדעי ומדורג כאחד המחקרים שיש להשקיע בהם".

את חוששת שבעוד 20 שנה מישהו שוב יאמר "עדיין לא מצאנו איש קטן ירוק, אז בואו נפסיק לנסות"?

"כמובן. הקולקטיב האנושי עשוי לומר 'הגענו עד נקודה מסוימת ולא מצאנו כלום ולכן, מעשית, אנחנו לבד ביקום'. זו מסקנה רבת־משמעות וצריך לעשות מאמצים ניכרים לפני שמגיעים אליה. אני מדמה את זה לחיפוש דגים באוקיינוס: אנחנו מחפשים כמעט 50 שנה, אבל זה שווה ערך למצב שבו אתה דולה כוס מים מתוך האוקיינוס ומכריז שמכיוון שאין בה דגים - אין דגים באוקיינוס. שיפור היכולות הטכנולוגיות מאפשר לנו להגדיל את מהירות החיפושים שלנו, ואין מישהו שעבד על הפרויקט ווויתר בטענה ש'נו, עשינו הכל ולא הצלחנו'. כולנו מבינים שהאוקיינוס גדול למדי".

ואם תצליחו, כשעל המסך יופיע אות חיים, מה יקרה?

"אם נצליח לזהות אות נעשה כל שניתן כדי לוודא שלא מדובר במתיחה או באות שמקורו בטכנולוגיה שלנו ונצליב מידע עם מצפים אחרים בעולם. אם זה אמיתי נדווח על כך קודם כל לכמה מהתורמים הגדולים שלנו, כמחווה אישית, ואז נספר לעולם. אחרי שנשתה את השמפניה שאנחנו שומרים מצוננת למקרה שנצליח - מבחינתי מצאתי את מה שחיפשתי ואני יכולה ללכת לנוח".