מחיה המתים

פרולוג - גיבור מוזר

יש דברים שאתם צריכים לדעת רק משום שהם מוזרים. ידעתם שחולי סכרת נושפים דלק טילים? זה נכון, אבל מוזר. ובעירה ספונטנית: גם זה נכון, כנראה - אנשים פשוט מתפוצצים. למארק רוֹת יש תיקייה על אנשים כאלה כי הוא מתעניין בגנטיקה של בעירה ספונטנית, ובדברים שמונעים מאנשים פשוט להתפוצץ כל הזמן. ולמה שלא יתפוצצו? אנשים אף פעם לא שואלים את זה.

טוב, יש הרבה דברים שהם אף פעם לא שואלים. חום הגוף האנושי הוא 37 מעלות צלזיוס. זה בערך הממוצע. אבל למה? אף אחד אף פעם לא מסביר את זה. אפשר לקרוא אלף ספרים על ביו־אנרגיה והם אפילו לא ישאלו את השאלה. אז אין לזה הסבר, וככה לומדים דברים. אפשר ללמוד דברים כשלדברים אין הסבר. תחשבו על תנועה, למשל. כבני אדם אנחנו לגמרי מתוכנתים להתעניין בתנועה. למעשה, אם אתה ביולוג אתה בעצם תנועולוג; אתה חוקר את מה שנע. אתה משועבד לחיוניות. וזו, כמובן, הדרך שבה מארק רוֹת הבין שהאין־חיוניות, דה־אנימציה (deanimation), יכולה להיות סצינה מעניינת יותר.

מארק רוֹת הוא מדען. הוא לא פילוסוף או תמהוני. הוא מוכיח דברים באמצעות ניסויים ובשיטות מחקר מדעיות. ב־2007 הוא זכה במלגת מקארתור היוקרתית (הידועה גם כ"פרס הגאונים"), כך שהוא גאון עם תעודות. יש לו ראש מוארך וצר, שמעוצב כמו עמוד קורינתי - מתרחב ככל שהוא מתקרב לחומר האפור. יש לו אף גמיש, שסוטה במעלה או שתיים ממרכז הפרצוף. יש לו עיניים טובות ועייפות, עיניים וונגוטיות, והגבות דמויות המגילה שלו מדגישות אותן בצורה מרשימה. יש לו שפם ג'ינג'י ושיער ג'ינג'י מאפיר, היות שהוא כבר נכנס לשנות ה־50 שלו. יש לו זרועות ארוכות ורזות שהוא מנופף לכל עבר, ורגליים ארוכות ורזות מכוסות בנמשים ג'ינג'יים החשופים לעין כל - מכיוון שהוא היה אצן במהלך לימודיו באוניברסיטת אורגון והוא עדיין לובש מכנסיים קצרים לעבודה, ונעלי אולסטאר כחולות, וגרביים לבנים, בוהקים ואלסטיים. לפעמים הוא זוקר שני אגודלים למעלה, במחווה קצת דבילית, כשהוא חושב שהדגים איזו נקודה, או כשהוא מוכיח שמה שהוא דיבר עליו הוא לא רעיון מטורף אלא משהו שאפשר לשחק איתו. יש לו המון רעיונות, יחסית למדען, וחלקם מגיעים ממקורות לא רגילים, כמו כתבות בצהובונים או ספרי מדע בדיוני.

פרק א' - אבן על אבן

הנה משהו מוזר לגבי מדענים: הייתם חושבים שהם יאהבו מדע בדיוני. אבל הם לא. כשאתה מדען ואתה מודה שהגעת לכל מיני רעיונות מסיפורי מדע בדיוני, זה מסכן את הקריירה שלך - ממש כמו שזה סיכון מקצועי להגיד שאתה עובד במעבדה של מארק רוֹת, ולא משנה עד כמה ההישגים שלו פורצי דרך.

אז כן, מארק רוֹת הוא מדען. אבל הוא מדען מהסוג שרצינו להיות כשהינו ילדים, כזה שמתעסק בחומרים משונים - חומרים מסוכנים, חומרים רעילים, החומרים הרעילים ביותר שמוכרים לאדם! - שמבעבעים אצלו במעבדה, ולא מדען כמו רוב המדענים, עם מימון מטעם המכונים הלאומיים לבריאות (NIH), ערימה של בקשות מלגה שצריך למלא ומחויבות לחקור עד מוות רעיון או שניים שהשיגו את המימון הנכסף הזה. מאמרים שלו פורסמו בכתבי העת הנחשבים ביותר של עולם המדע, "Science" ו"Nature", ובעצם במרבית כתבי העת המדעיים והרפואיים היוקרתיים בעולם, אבל אז הוא נכנס לספר התגליות המשונות של ריפלי, "לא יאומן כי יסופר", בזכות עבודתו ליישום השהיית חיים (suspended animation) בבני אדם. וזה כבר ממש מגניב. זה כבוד. זה מדע.

הכי מצחיק זה שהשהיית חיים אפילו לא היתה הרעיון הכי מוזר שהיה לו כשהוא החליט להפסיק להיות רדוקציוניסט - שזה לא רק הסגנון של רוב המדענים, אלא גם סוג החשיבה שה־NIH מממן - ולהתחיל לחשוב בצורה רחבה וכוללת. וזו ללא ספק היתה החלטה, רגע של בהירות נואשת. הוא כבר תרם את חלקו בהנחת אבן על אבן, בלהגיד: זה החלבון, זה הגן, לשבת מסביב למדורת השבט, לחמם את הידיים לצד שאר המדענים. הוא היה מצוין בחיתוך מולקולות רנ"א במכון קרנגי בבולטימור, לפחות מצוין מספיק כדי לדעת שני דברים: ראשית, שמדענים מסוימים לאו דווקא שמחו שהוא הגיע להישגים בחיתוך רנ"א; ושנית, שאותם מדענים שלאו דווקא שמחו רצו שהוא ימשיך בחיתוך רנ"א למשך שארית חייו. אבל זה לא מה ששכנע אותו לנטוש את מדורת השבט. מה ששכנע אותו שהוא צריך לצאת אל היער וללקט רעיונות מתוך האפלה היה... האפלה עצמה.

מארק רות במעבדה צילום: Todd McNaught

פרק ב' - בתוך האפלה

ב־1995 ילדה אשתו של רוֹת, לורי, את בתם השנייה, האנה. האנה נולדה עם תסמונת דאון ולב בעל חדר אחד בלבד. מארק רוֹת היה בן 38. הוא כבר היה אז חוקר במכון לחקר הסרטן על שם פרד האצ'ינסון בסיאטל, וידע שאם בתו תשרוד, היא תהיה תלויה בו עד יום מותו. לא משנה מה יקרה, הוא אמר לאשתו, החיים כפי שהכרנו אותם נגמרו.

החיים האקדמיים האלה, הנחת אבן על אבן, הרדיפה אחר מלגות, פרסום המאמרים, הקידוד של חלבונים, ליקוט האגוזים המדעי הזה, קריירה של צעדים קטנים ואיטיים, חיים של סבלנות מייסרת - כל זה כבר לא היה מספיק. המחויבות להאנה שחררה אותו לחפש את המדען שבתוכו, והמדען שבתוכו שאף לשינוי העולם - חקירה מדעית לטובת האנושות, לא בטווח הרחוק אלא ממש כאן ועכשיו, כשמארק רוֹת עדיין נושם, ולא משנה מה הבסיס המולקולרי של כל זה.

ואז האנה מתה, אחרי ניתוח לב. היא היתה בקושי בת שנה. ואז מארק רוֹת החל להיכשל. באופן מובהק. הוא המשיך לעשות ניסויים, הוא המשיך לעשות מדע, אבל זה נראה כאילו הוא עושה ניסויים בעצם הרעיון של הכישלון. הוא היה מחויב לזה. הוא חשב שאין מספיק מזה. הוא רצה לראות לאן יוביל אותו הכישלון.

פרק ג' - מסע של כישלונות

הכישלון הראשון היה חיי נצח. רוֹת התחיל להתעניין באפשרות של חיי נצח. זה לא שאנחנו לא יודעים את הסוד של חיי נצח; אנחנו כן. או בכל אופן, אנחנו יודעים היכן נמצא הסוד - בבלוטות המין. אנחנו עושים ילד, ונהפכים לבני אלמוות - בני אדם יודעים את זה כמו שזבובי פירות יודעים את זה. זהו ידע מולד, אבולוציוני. אבל מה שרוב בני האדם אינם יודעים זה שאפשר, פחות או יותר, לראות את חיי הנצח האלה בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. התאים הנצחיים שמצויים בבלוטות המין נקראים תאי נבט (germ cells), והם שונים מכל שאר התאים בגופנו כי הם גבשושיים. יש בתוכם גושים שנקראים P Granules, וזה המקום שבו סוד חיי הנצח חייב להיות - בגושים.

כך שמארק רוֹת התחיל להתעניין בגושים האלה. אבל הוא לא היה היחיד. הוא נכנס למירוץ לזיהוי אחד מחלבוני הגושים, והפסיד. הוא הפסיד לסוזאן סטרום, מדענית מאוניברסיטת סנטה קרוז בקליפורניה, ולא היה פרס למקום השני. במקום השני אתה צריך להחליט מה לעשות בהמשך.

מה שרוֹת החליט לעשות בהמשך היה להיכשל שוב - בעודו מקיים את הבטחתו ליצור משהו שיהיה בעל רווח מיידי לאנושות. ידוע עד כמה קשה לאבחן את המחלה האוטואימונית זאבת. אבל בימים שבהם עסק רוֹת בחיתוך רנ"א, הוא גילה דרך פשוטה לעשות את זה. בשלב הזה הוא החליט לפתח את הבדיקה ולהוציא אותה לשוק בכוחות עצמו. והוא עשה את זה. במשך שלוש שנים זה כל מה שהוא עשה, בלי הפסקה: הוא פיתח את הבדיקה, רשם פטנט והשיג אישור ממינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA). למיטב ידיעתו, הוא היה המדען הראשון שהשיג בכוחות עצמו אישור של ה־FDA לבדיקה שפיתח בסביבה אקדמית, ללא סיוע של חברה מסחרית. כעת היה לו את מה שחיפש - משהו שפתר בעיה, משהו שעזר לאנשים.

אתם יודעים לכמה אנשים זה עזר? רוֹת מעגל את זרועותיו כדי להמחיש את מספר האנשים שלהם זה עזר. אפס. לא משום שהבדיקה לא עבדה, אלא משום שלא היה לזה שוק. בעצם היה לזה שוק, אבל הוא לא היה גדול דיו כדי לשכנע את חברות התרופות לייצר ולשווק את זה. בדיקה שסייעה לפתור את הבעיה הוותיקה של אבחון זאבת? רוֹת לא יכול היה להפיץ אותה. הוא עדיין מקבל אימיילים מאנשים שחושבים שיש להם זאבת, או שלילדים שלהם יש זאבת, והם מבקשים את הבדיקה הזו. והוא צריך לענות להם שהבדיקה אינה קיימת.

פרק ד' - הרעיון המוזר בדיוק

וכך ניצב מארק רוֹת במפנה המאה: לא סתם חוקר נטול מימון במכון לחקר הסרטן על שם פרד האצ'ינסון, אלא חוקר נטול מימון באופן אגדי, מלך המימון הזמני, שאמר לקולגות שלו שהוא רוצה לשנות את הרפואה לנצח ובנשימה הבאה סיפר להם על בעירה ספונטנית או על השהיית חיים. הוא בחור מבריק, מארק, אבל אנשים פשוט צחקו עליו, על הרעיונות המשונים שלו.

ובכל זאת הוא למד משהו מהכישלונות שלו, ומה שהוא למד זה לא שהוא מוזר מדי, אלא שהוא לא מוזר מספיק. החשיבה שלו היתה צרה מדי. אם אתה רוצה לשנות את העולם, אתה צריך קודם כל לשנות את החשיבה שלך. והדרך היחידה לעשות זאת היא לפנות לבלתי מוסבר. היתה לו מחברת שהוקדשה לכך: הוא מילא אותה בתופעות בלתי מוסברות ובפיסות מדע בדיוני, הוא היה מדפדף בה כדי למצוא רעיון מוזר שהוא יכול להפוך לרעיון גדול - הרעיון הזה מוזר מדי, הרעיון הזה לא מוזר מספיק. רוֹת חיפש את הרעיון הנכון בדיוק.

הוא עלעל בתיקייה שבה אסף סיפורים על אנשים ששרדו במקרים של היפותרמיה (תת־חום): גולשי סקי בשוויץ שנלכדו במפולות שלגים; שיכורים בשיקגו שנרדמו ברחוב באמצע החורף. מכל בחינה שהיא הם היו מתים, אלא שהם לא מתו. החיו אותם, ללא נזק משמעותי. מוזר, לא? השהיית חיים. וזה היה רעיון שאפשר לשחק איתו.

כי רוֹת מעולם לא ויתר על החלום שלו להשיג חיי נצח. הוא לא ויתר על האובססיה שלו בעניין הגושים. הוא פשוט התחיל לחשוב עליהם בצורה חדשה. הגושים הם בני אלמוות - אבל מה הם עושים, איך הם משיגים את זה? וזו התשובה: הם אינם עושים דבר. הם רדומים. הם בטטות כורסה! הם בני אלמוות משום שמכל בחינה שהיא, מבחינת תנועה, הם כבר מתים! וייתכן שזו המשמעות של אלמוות. אנשים תמיד חושבים על זה במונחים של חיים לנצח. אבל אולי המשמעות היא פשוט לא למות, לא למות כשאמורים למות, לשרוד את רגעי המוות.

אנחנו הרי ממילא לא יודעים מה הם החיים. לא באמת. אנחנו רק יודעים מה החיים עושים - שורפים חמצן. זה תהליך של בעירה. כולנו פשוט נרות עם בעירה איטית, מכלים את החמצן היקר שהוקצה לנו עד שהוא מרעיל אותנו, עד שאנחנו פשוט נשרפים, עד שאנחנו מזדקנים ומתים. אבל אנחנו חיים על 21 אחוזי חמצן, ממש כפי שאנחנו חיים בטמפרטורת גוף של 37 מעלות. ויש קשר בין השניים. אם החמצן שאנחנו נושמים יופחת ל־5%, אנחנו נמות. אבל ריכוז החמצן בנימים שלנו הוא רק 2%-3%. אנחנו כבר כמעט מתים! מה יקרה אם נפחית את הצורך של הנר בחמצן? מה אם נעמעם את הנר עד כדי כך שלא תהיה לנו מספיק אנרגיה כדי למות?

פרק ה' - מפעל השימורים

כך החלה הקריירה של מארק רוֹת כדה־אנימטור. משמר. שימור הוא... ובכן, כמו שימורים. לקחת חלק מאספקת החמצן של היצור, ולשמר אותו. הטריק, כמובן, הוא להצליח להחזיר אותו לחיים. בהתחלה זה לא היה קל, כי בהתחלה רוֹת אלתר: הוא השתמש במים כבדים וברעל עכברים, הוא היה דה־אנימטור בלי שהצליח להיות גם רה־אנימטור. מדענים אחרים צחקו עליו: היי, רוֹת, השהית משהו היום?

אבל אז הוא השהה. הוא שימר כמה תולעים (nematodes) באמצעות חנקן. זה אמנם גז אדיש, שאינו מתרכב עם חומרים אחרים בקלות, אבל הוא הקטין את נפח החמצן שהגיע לתולעים, הוא צמצם להן את האטמוספרה. רוֹת לקח אותן לגיא צלמוות, שהיה אטמוספרה בעלת פחות מ־1% חמצן. הן מתו. אבל אז הוא לקח אותן אל מעבר לגיא צלמוות, והן חזרו לחיים ברגע שהחמצן חזר. היו חיים מעבר לגיא צלמוות!

אחר כך הוא ניסה פחמן חד־חמצני. חסר צבע, חסר ריח, הרעל הנבחר של מתאבדים רבים בכל שנה ברחבי העולם. פחמן חד־חמצני הוא מוות בבקבוק, אבל הוא לא הרג את התולעים. הוא רק עמעם את הנר, לא בכך שלקח את אספקת החמצן של התולעים, אלא בכך שמנע מהן להשתמש בחמצן הזה. וכאן התבצעה הקפיצה המחשבתית של רוֹת - שימוש ברעלנים לתועלת האדם. שימוש באחד החומרים הרעילים ביותר כדי למנוע את ההשפעות הרעילות של חמצן. כשיצורים מתים מחוסר חמצן, הם לא מתים משום שאין להם די חמצן; הם מתים משום שהם ממשיכים לשרוף חמצן כשאין להם מספיק ממנו. רוֹת גילה שיטה לכבות - או להקטין - את האש. הוא גילה שיטה לנתק את התא החי לא מהחמצן עצמו, אלא מהיכולת להשתמש בו.

פרק ו' - איאוריקה

אבל בכל זאת, אלה היו תולעים, ורוֹת חיפש תועלת לאנושות. הוא לא היה מצליח לשכנע אף אדם שפוי בתועלת של פחמן חד־חמצני. ואז, לילה אחד ב־2002, הוא צפה בטלוויזיה וחשב על הנושא שתמיד מעסיק אותו - באילו רעלנים אפשר להשתמש כדי לגרום ליונקים להפסיק לשרוף חמצן. על המסך ריצדה תוכנית המדע הפופולרי "נובה", שבדיוק עסקה במערות במקסיקו שפולטות מימן גופרתי - גז בריח ביצה סרוחה שרעיל פי 10 מפחמן חד־חמצני. נדמה ששום דבר לא יכול לחיות במערות האלה, אבל הן היו גדושות ביצורים מרתקים שפיתו חוקרי מערות לרדת ולצפות בהם. אבל החוקרים היו צריכים להיזהר מאוד כדי לא להשתמר. הם היו חייבים לעטות ציוד הגנה, אחרת הם היו נהיים משומרים בשאיפה אחת של מימן גופרתי.

דה־אנימציה בשאיפה אחת! רוֹת לא ישן במשך שלושה ימים. הוא סיפר על מימן גופרתי לכל מי שהסכים להקשיב, וגם להרבה אנשים - שכניו, בעיקר - שלא הסכימו להקשיב. עד שהבעירה שלו נרגעה, הוא הבין לא רק כיצד להשתמש במימן גופרתי כרעלן מועיל, אלא גם את הממד המטאפיזי שמתבסס על הדואליות של חמצן וגופרית.

האם ידעתם שקיומו של הדנ"א - החיים - קדם לקיומו של החמצן? האם ידעתם שצורות החיים הקדומות ביותר התקיימו לא בעזרת נשימת חמצן, אלא בעזרת אכילת אבנים? האם ידעתם שהאבנים האלה היו עשויות מגופרית? האם ידעתם שאנחנו צאצאיהם של המיקרובים זוללי האבנים האלה? האם ידעתם שהגוף שלנו מייצר מימן גופרתי? האם ידעתם שהגוף שלנו כנראה משתמש במימן גופרתי כדי למנוע את הישרפותו מחמצן? האם ידעתם שלפני שישו קם מן המתים, הוא נכנס למערה?

פרק ז' - מאיפה הכסף

רוֹת, כמובן, עדיין לא היה ממומן. הוא עוד היה מדען כושל ובלתי ממומן, רק שעכשיו גם ניסה לקנות כמויות גדולות של גז רעיל בשנה שאחרי פיגועי 11 בספטמבר. הוא לא פנה למממנים הרשמיים, ל־NIH, ברור שלא. הוא פנה למארק גרודין, ראש המחלקה שלו במכון על שם האצ'ינסון. הוא ביקש ממארק ג' לתת לו 20 אלף דולר שיאפשרו לו לקנות כמה מכלים של מימן גופרתי וציוד לבדיקת תגובות העכברים שהתכוון לשמר. מארק ג' עבד בחדר ליד מארק ר', ובמשך שנים שמע ממנו לפחות שניים־שלושה רעיונות ביום. הוא נתן לו את הכסף. רוֹת שימר את העכברים.

המעבדה של רוֹת התחילה לשמר כל יצור בסביבה: שמרים, תולעים, עכברים, חולדות, כלבים, חזירים... אבל היה זה המאמר שפרסם רוֹת על עוברים של דגי זברה שהשיג לו מימון ממשלתי. ולא, לא מה־NIH.

המאמר עסק בהפסקת פעימות הלב בעוברים של דגי זברה: החוקרים במעבדה של רוֹת הצליחה להפסיק את פעימות הלב של דגי הזברה למשך תשע שעות, ואז התחילו אותן מחדש. יום אחד רוֹת קיבל שיחה למעבדה שלו מ־DARPA, הסוכנות למחקרי הגנה מתקדמים - זרוע המחקרים של הפנטגון, שעוסקת במדע יישומי ובחשיבה חופשית "בסיכון גבוה, בתגמול גבוה". זהו מקום משונה ומלא סתירות, ואם נניח בצד את המטרות הקטלניות שלו - הוא מעין מקבילה ממסדית של מארק רוֹת. "האם באמת הצלחת לעשות את מה שכתבת שעשית?", שאל מנהל התוכניות של DARPA. רוֹת אישר, והסביר שמטרתו היא לגרום לכך שאנשים לא ימותו מהתקפי לב. "המטרה שלנו היא לגרום לכך שאנשים לא ימותו מדימום", אמר האיש מ־DARPA והתחיל לחפש מימון לרוֹת.

רוֹת מעולם לא קיבל כסף מה־NIH. טוב, הוא קיבל קצת, על איזו עבודה סיזיפית שעשה בתחום הפרדת הכרומוזומים. אבל ברגע שהוא פרסם את המאמר הראשון שלו בנושא השהיית חיים והודה ל־NIH על תמיכתם, האנשים שם נחרדו. אחרי הכל, מה היא השהיית חיים אם אפשר להשקיע תקציבים ממשלתיים לקידום הידע שלנו בנושא הפרדת כרומוזומים? אבל רוֹת ממילא אף פעם לא היה מהטיפוסים של ה־NIH, מכיוון שהוא מעולם לא התעניין באמת במכניזם של השהיית חיים - הוא התעניין רק בתוצאות. הוא התעניין ברווח. ברגעים אלה ממש ישנם אנשים במעבדה של רוֹת שמנסים להסביר את הגנטיקה של השהיית חיים ואת התפקיד של מימן גופרתי בשימור גמישות מטבולית, אבל רוֹת עצמו הוא טיפוס פרגמטי.

זה מצחיק לקרוא למישהו שמתעניין בחקר הגנטיקה של בעירה ספונטנית "טיפוס פרגמטי", אבל רוֹת גדל במשפחה ענייה בפרברי פילדלפיה. אחרי שאביו מת, הוא ואחיו נשלחו לבית ספר לנערים שהיה גם בית יתומים, ואף שאתה מאבד כל מיני דברים כשאתה יוצא מהבית בגיל שבע - אתה מאבד אהבה, למשל - אתה נהיה אדם פרגמטי שמסוגל לדאוג לעצמו. לכן ברגע שרוֹת הבין שהשימוש שלו במימן גופרתי לעמעום הנר יכול לשנות את כללי הטיפול בפצועים לא רק במהלך לוחמה אלא גם בבתי חולים ברחבי העולם, הוא הקים חברת ביוטכנולוגיה כדי לשווק את השיטה שלו.

פרק ח' - סטארט־אפ

לחברה, שקמה ב־2005, קוראים איקריה, על שם האי היווני עם מעיינות המרפא הגופרתיים. אנחנו כבר לא מדברים כאן על חברה שמשווקת ערכה לאבחון זאבת; אנחנו מדברים על חברה שהמשימה המדעית שלה כפופה לערכים של רווח. אנחנו מדברים על חברת ביוטכנולוגיה שאמנם הוקמה בעזרת הון סיכון, אך כבר קנתה חברה שסוחרת בגזים רפואיים כגון חד־תחמוצת החנקן, המשמשת להצלת חייהם של תינוקות שנחנקו. אנחנו מדברים על חברה עם הכנסות של 200 מיליון דולר בשנה, חברה שעד המשבר הכלכלי והתרסקותם של שווקים פיננסיים היתה אמורה לצאת באחת ההנפקות הראשונות הגדולות ביותר של חברת ביוטכנולוגיה.

מארק רוֹת הוא בעל מניות עיקרי בחברה. הוא תמיד החשיב את עצמו לשריד מתקופה אחרת, מהימים שבהם מדע בסיסי לא היה חיטוט נחוש בחיפוש אחר מכניזמים מולקולריים. עתה הוא רוצה להיות שריד מהתקופה שבה מדענים היו אנשים עשירים שיכלו לממן את עצמם. הוא רוצה להצליח, כדי שיוכל לחזור ולרדוף אחר הכישלון. הוא רוצה להתרחק ממדורת השבט אל בין העצים, בלי שייאלץ לחזור.

אתם יודעים מה הבעיה שלו עכשיו? שהוא צדק, שהוא עדיין צודק. וזה לאו דווקא דבר טוב. הוא מכיר הרבה אנשים שצדקו, והכל נגמר מבחינתם. החופש הגדול ביותר בעולם - והחופש היחיד שיש למדען - הוא החופש לטעות. וזה החופש שמארק רוֹת מממן, עם חברה שמחויבת להצלת חייהם של אנשים מדממים ובוערים.

מארק רוֹת מחזיק בקבוק קטן על שולחן העבודה שלו, בקבוקון רפואי מלא בנוזל שקוף. יש לו מכסה פלסטיק כתום וסרט זהוב מקיף את צווארו. הנוזל הוא נגזרת של מימן גופרתי, תכשיר השהיית החיים הראשון של איקריה. הם השלימו את הבדיקות הראשוניות שלו באוסטרליה ובקנדה. הוא נבדק על בני אדם, כדי לוודא שהוא בטוח. הוא משמר בני אדם עכשיו! הוא מעמעם נרות אנושיים! החומר נבדק גם על חזירים בטקסס. הצבא האמריקאי עורך את הניסויים האלה. הם מנתחים חזירים תחת הרדמה ואז משמרים אותם, כדי לראות אם הם יצליחו לשרוד את הדימום. אם זה יצליח, החומר עשוי להיכנס לשימוש צבאי במקרי חירום בעיראק. האם החומר הזה היה יכול להציל את חיי בתו של רוֹת? אולי. היא מתה חודש אחרי ניתוח שעברה, אבל בעיקרון היא פשוט דיממה למוות. היא דיממה למוות.

אפילוג - עורבים בשלג

לפני כמה שנים נסע רוֹת לטיול באלסקה, לעיר פיירבנקס. הטמפרטורה שם היתה 30 מעלות מתחת לאפס, והוא ראה משהו שלא ישכח לעולם. הוא ראה עורבים עפים. אלה יצורים שעשויים מנוצות ומעצמות חלולות. לא ברור איך הם בכלל חיים במינוס 30 מעלות, אבל הנה הם היו, והם עפו.

התמונה הזו רודפת אותו עד היום, משום שהוא לא מצליח להסביר אותה. וזה פירושו של מדע. אתה עושה את אותו הדבר יום אחרי יום, אתה רואה את אותו הדבר יום אחרי יום, ואז לפתע אתה רואה משהו בלתי מוסבר, בלתי אפשרי - לא ייאמן כי יסופר - והוא נשאר איתך. כל היצורים מתים, אבל הדברים שרודפים אותך - הם זוכים לחיות לנצח.