עידוד עדין

הטענות ארוכות השנים הן נגד אדישות הציבור, רדידות המועמדים, הפופוליזם, הסיסמאות הנבובות, הפופוליזם וחוסר הקשר בין ההבטחות למעשים. מה שעוד חסר הוא דיון משכיל, שמתבסס על מחקר ומדע. אין אצלנו דיונים פוליטיים כאלה שעוסקים באיכות הסביבה, במדיניות האנרגיה הגרעינית, בחינוך, אפילו בהתפלת מים. היום, למשל, הוא יום הולדתו ה־200 של דרווין. יש חברות ותרבויות שבהן הדיון על האבולוציה תופס מקום מרכזי בזירה הפוליטית. אצלנו אין דרווין, יש דאווין.

במקומות אחרים הקשר בין האקדמיה לפוליטיקה סימביוטי. ברחבי העולם היו כבר תנועות פילוסופיות וסטודנטיאליות שהובילו שינויים פוליטיים. בבריטניה יש לאוקסברידג' - אוניברסיטאות העילית האנגליות - קשר הדוק עם הממשל. בארצות הברית פיזיקאים כגון אופנהיימר, איינשטיין וטלר וכלכלנים כגון קיינס, גולבריית ופרידמן השפיעו על הנשיאים האמריקאים באופן עמוק, שבעצם עיצב במידה רבה את ההיסטוריה של המאה ה־20.

גם במקרה של ממשל אובמה מסתמנת מערכת מעניינת של קשרים והשפעות, וניכר שאנשיו עוקבים אחר החידושים האחרונים בתחומי המחקר. שני אנשי האקדמיה המובילים בממשל הם המשפטן קאס סאנסטיין, שאחראי על האינפורמציה, והכלכל ריצ'רד תיילר, המשמש יועץ. השניים עובדים יחד כבר שנים אחדות, גיבשו תיאוריה, ניסחו עצות - ומביאים לממשל החדש משנה סדורה מתחום הכלכלה ההתנהגותית. עיקר התורה התנקזה ל"Nudge", הספר שהוציאו כמה חודשים לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית (www.nudges.org).

"Nudge" דוגל בעמדה שנקראת פטרנליזם ליברטריאני. על פניו אלו שני מושגים הפוכים, אבל תיילר וסאנסטיין ניסחו להם דרך שלישית. זוהי לא העמדה הימנית הקלאסית הדוגלת בחירות הפרט ובכוחו של השוק, ברוח האוניברסיטה של שיקגו. זה גם לא הפטרנליזם התומך בכלכלה מתוכננת וממשלה ריכוזית, כמו בסוציאליזם. זוהי סינתזה המתבססת על ממצאי מחקר עדכניים: מכיוון שהעבודות בכלכלה התנהגותית מעוררות ספקות לגבי הרציונליות של האדם, הממשל המרכזי צריך לכבד את הפרט וחירותו, אבל חובה עליו להתערב באופן הצגת החלופות העומדות לבחירת האזרח. על הממשלה, אם כן, להתערב אקטיבית, ומוטלת עליה האחריות לעצב את האופן שבו הפרטים מקבלים החלטות.

הספר נאדג'. דחיפה קלה

"נאדג'" היא דחיפה קלה בכיוון מסוים, דרך לעודד מישהו לעשות משהו, בעדינות. כך, סבורים המחברים, צריכה הממשלה לנהוג. הם גורסים כי ההתערבות, אפילו פטרנליזם, נחוצה באופן שבו מוצגות השאלות, במקום בכפיית התשובות. ממשלה כזו היא ארכיטקטית של בחירה. היא צריכה, למשל, להתערב בעידוד תרומות איברים. הגישה הריכוזית גרסה שהממשלה צריכה לעודד ואף ללחוץ על האזרחים לתרום איברים, והגישה הליברטריאנית ברוחה שאפה ליצור שוק שתורמי איברים יימשכו להצטרף אליו מטעמים רציונליים.

סאנסטיין ותיילר, מצדם, טוענים שכפייה ריכוזית ושוק חופשי שניהם אינם מוסריים - ואינם יעילים. לדעתם, בהתבסס על ממצאי המחקר בכלכלה התנהגותית, הממשלה צריכה למסגר את הבחירה העומדת לפני האזרח, כדי לשפר את הרציונליות שלו ולהסיר הטיות כאלו ואחרות: הם מציעים להפוך את תרומת האיברים לברירת מחדל. זה הכלל, ומי שירצה לצאת מהכלל יוכל לבקש זאת, ואיבריו לא ייתרמו. רק נאדג', לא יותר.

באופן דומה, הממשלה יכולה להפוך תוכניות פנסיה או ביטוח בריאות לברירת מחדל. היא יכולה לשנות את היחס לחיסכון באנרגיה - במקום לעסוק בהקצאות, ברוח ממשל מרכזי, או בהעלאת מחירים, מתוקף כוחות השוק, הממשלה יכולה לצרף לכל חשבון חשמל השוואה לחשבון החשמל של השכן, רק שנראה את רמת הצריכה שלו. עידוד עדין, לא יותר, לחסוך. ההצעות המעשיות שלהם מתרחבות לשלל נושאים, מהפרטת מוסד הנישואין עד רגולציה של צרכנות. מצד אחד, הם לא פולשים - זאת לא העמדה הריכוזית. מצד שני, כשמדברים על עיצוב הסביבה שבה מתקבלות ההחלטות, מדברים על חדירה למרחב המחשבות של הפרט. זאת בעצם עמדה פולשנית עוד יותר.

ההקשר השני יותר פרדוקסלי. הכיוון שאליו שועטת הכלכלה ההתנהגותית הוא של עיצוב מחדש של הדמוקרטיה. אולי זה יהיה שינוי לטובה, ודאי זה יהיה שינוי לבלי היכר. "ארכיטקטורת הבחירה" הופכת את הבחירה עצמה לפעולה אחרת, חדשה. עשרות שנים אחרי שחסידי מילטון פרידמן ניסו להפוך הכל לשוק משוכלל וטענו שהפרט רציונלי, חסידי המדע החדש של אריכטקטורת הבחירה מטילים ספק ברציונליות. בעולם שיתנהל על פי העמדה שלהם, הקשר בין דמוקרטיה לאינטליגנציה עומד להשתנות.