גם בפסיכואנליזה הכסף מדבר

הכל מתחיל בהורים - לא מדברים על זה

"על שלושה דברים מרכזיים הצרכים הרגשיים שלנו תופסים טרמפ: סקס, אוכל וכסף", אומר ד"ר דיוויד קרוגר, "אבל בעוד מילים רבות הוקדשו לאוכל וסקס, לא הרבה נכתב על המשמעות הפסיכולוגית של הכסף".

למה?

"דיבור על כסף לעתים קרובות הוא טאבו, זה קשור בחברה ובהיסטוריה האינדיבידואלית של כל אדם. כשההורים לא מדברים על כסף, הילד מגיע לכל מיני מסקנות, למשל שכסף הוא רע או מזוהם. מצד שני, כשכסף הוא הדבר היחיד שאסור לנו לדבר עליו, אליו יתנקזו חלק גדול מהמשאלות הכמוסות שלנו. זאת אומרת שכסף הוא כמו כתם רורשאך - אנחנו משליכים עליו מה שאנחנו רוצים, ומה שאנחנו אומרים על כסף אנחנו בעצם אומרים על עצמנו".

ד"ר ערן רולניק צילום: אוראל כהן

כסף הוא אובייקט אנאלי - יש אנשים עם עצירות ויש משלשלים

ומה הפסיכואנליזה עצמה אומרת על כסף? ד"ר ערן רולניק - פסיכיאטר, מטפל פסיכואנליטי ומי שתרגם לעברית וערך כמה מספריו של זיגמונד פרויד - חוזר לאב המייסד של התורה: "פרויד מצא שהיחס לכסף נקבע במידה רבה על ידי הצביון הרגשי של אותו שלב בילדות המוקדמת שבו הילד רוכש שליטה על הסוגרים ומגלה, לצד ההנאה שבהשגת שליטה, גם את ההנאה שבנתינה ובקבלה".

"הכסף הוא אחד האובייקטים של הדחפים, אובייקט אנאלי, לכן הוא נחשב לאינטימי", מוסיפה הפסיכואנליטיקאית דיאנה ויינמן־מרגלית, שמטפלת על פי גישתו של ז'אק לאקאן, אחד מממשיכי דרכו של פרויד. "כשאנשים לא נוטים לספר כמה כסף יש להם, הם מעבירים מסר שזה משהו שצריך להיות מוסתר, כמו איברי גוף מסוימים. מצד שני ישנם אלה שאוהבים להשוויץ, להראות שיש להם. אלו שתי פוזיציות שונות. לאנשים שונים יש יחס שונה לכסף, יש קמצנים - אנשים עם עצירות - ולעומתם המשלשלים, שמפזרים כסף לכל עבר.

"כשהילד עושה בסיר ההורים אומרים לו כל הכבוד, אז הוא מבין שהקקי הוא אובייקט בעל ערך - משהו שאתה נדרש לוותר עליו בשם התרבות, אובייקט שאפשר שיהיה לך, אבל אפשר גם לאבד. הטיפוס האנאלי מתאפיין בחיסכון, חוש סדר, ניקיון - זה ההיפוך שדורשת התרבות, הריאקציה של החברה לדחף האנאלי שמזוהה עם לכלוך, עם סירחון. לא במקרה אומרים שכסף מסריח. כסף הוא חרא וגם זהב בו־זמנית".

כסף הוא סקס - תסבוכת של אהבה, שנאה, בושה ואשמה

בפסיכואנליזה כמו בפסיכואנליזה - כל מה שיש לנו הוא בעצם תחליף למשהו אחר, עמוס משאלות וחרדות. סיגר הוא לפעמים רק סיגר, אבל כסף לעולם אינו רק כסף. "ממש כמו ביחס שלנו לאוכל ולמין, גם ביחסנו לכסף ובהחלטות העסקיות שלנו אנחנו מביאים לידי ביטוי עולם עצום של משאלות ופנטזיות בלתי מודעות הנוגעות בחרדות העמוקות ביותר שלנו", אומר רולניק, שבניגוד לקרוגר טוען שהפסיכואנליזה דווקא מרבה לדבר על כסף. "נוכל לפגוש אנשים המאמינים בתום לב שהכסף יסדיר את יחסם עם עצמם ועם העולם, יחסוך מהם חרדות של תלות וייטול מהם כל מכאוב נפשי. אצל מטופלים אחרים ניתן לפגוש את הפחד מצבירת ממון, והם מכורים לחרדה המתמדת שמלווה התנהגות עסקית של נטילת סיכונים. באמצעות כסף אנחנו מנסים לפתור קונפליקטים תוך־נפשיים ובין־אישיים ולווסת 'מאזנים פנימיים' של ערך עצמי, של בושה ואשמה ושל רגשות אהבה ושנאה.

ד"ר דיויד קרוגר

"מכיוון שהיחס שלנו לכסף הוא חלק מעולם רגשי שהוא ברובו לא מודע ונוגע למיניות, אנחנו נעשה הכל כדי שלא להעמיד אותו במבחן המציאות או לשתף בו זרים. כבר לפני מאה שנה פרויד הצביע על כך שיחסם של אנשים לעניינים הנוגעים לכסף נגוע על פי רוב באותן צביעות, נוקשות וחוסר עקביות שמאפיינות את עמדותיהם בשאלות הנוגעות למיניות שלהם".

כסף הוא שפה - צריך ללמוד לתקשר איתו

מה אפשר לעשות עם הצורך הזה להשתמש בכסף כדי לפתור קונפליקטים? איך אפשר לצאת מסבך האהבה, השנאה, הבושה והאשמה? קרוגר עשה מזה קריירה. במשך יותר מעשרים שנה הוא עבד כפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ועסק בכסף בשלל מאמרים וספרים כגון "כסף: הטאבו האחרון" ו"הצלחה והפחד מהצלחה אצל נשים". ואולם בתחילת העשור הוא החליט לזנוח את הקליניקה לטובת שיטות טיפול טרנדיות יותר - קואוצ'ינג ומנטורינג, שבעזרתן הוא עוזר לאנשים ולחברות בעניינים כלכליים (חוץ מזה הוא גם מגדל בקר, אבל זה עניין אחר). "הפסיכואנליזה עוסקת בעיקר בעבר, וכסף הוא עניין של הווה ושל עתיד", הוא מסביר את המעבר.

כיום הוא מעביר אימונים אישיים - בטלפון, לנוחות הנזקקים מכל העולם. קרוגר מבטיח לעזור לאנשים לספר מחדש את "סיפור הכסף" שלהם. ברוח דומה, הוא יוציא בקיץ את הספר ה־17 שלו, שייקרא "השפה הסודית של הכסף" (הוצאת McGraw Hill) וימליץ לאנשים כיצד לתקשר בצורה פשוטה ונקייה עם מה שיש או אין להם בבנק. זה יהפוך אותם, מאמין קרוגר, למסופקים יותר וגם לעשירים יותר.

מהי השפה הסודית של הכסף?

"אומרים 'הכסף מדבר', ובאמת הכסף אומר לנו הרבה דברים. אנחנו מדברים עם הכסף, אנחנו משתמשים בו כדי לתקשר. לכל איש יש היחסים שלו עם כסף ו'סיפור הכסף' האישי שלו. חמש המוטיבציות העיקריות שאנשים מדברים עליהן בעסקים ובשיווק הן: פחד, אקסקלוסיביות, אשמה, חמדנות וצורך באישור - כולן שימושים שלנו בכסף כשפה. סיפור הכסף שלנו הוא דיאלוג בלתי נפסק שבו אנחנו מספרים לעצמנו דברים כגון כמה אנחנו שווים, כמה מגיע לנו, מה יקרה אם נפסיד הכל? כשאנחנו רואים מכונית חדשה שאנחנו רוצים, למשל, אנחנו מכניסים את הסיפור הזה לפעולה וחושבים דברים כגון: 'המכונית הזו תוכיח שאני שווה משהו, המכונית הזו תקל את סבלי'.

"את סיפור הכסף שלנו אנחנו מספרים בכל יום, וכמה פעמים ביום, אבל קשה לנו לספר אותו לעצמנו - הכסף לא רק מדבר, הוא לוחש, הוא מפתה, הוא מדבר אל התת־מודע שלנו, וזה מה שגורם לכל התסבוכת. זה פשוט להפליא ובו־זמנית מאוד מסובך. אם כסף היה רק עניין של מתמטיקה לא היו בעיות איתו, לא היו חובות".

ומה קורה כשאתה מספר מחדש את סיפור הכסף שלך?

"ברגע שאתה נעשה מודע, כשאתה מבין את כל הדברים האלו שראית את הכסף כמייצג שלהם - למשל כביטוי לכוח או להערכה עצמית, אתה יכול למצוא אותם במקום אחר, ולהפסיק להשתמש בכסף כבהתמכרות, למשל. אתה מגיע למצב של פשטות שבו אתה מבין שכסף הוא רק כסף, בלי כל ההילה והמורכבות שאופפות אותו, ואז אתה נותן לו לעבוד בשבילך. ואין שום דבר לא בסדר בעושר".

"אנשים משתמשים בכסף כבמשכך כאבים", מוסיף קרוגר עוד דימוי. "מה שזה לא יהיה שהם ניסו לעשות באמצעותו, עכשיו משכך הכאבים הזה התפוגג ואנחנו רואים את הדברים האלה צפים, ונראה אותם ממשיכים לצוף — הרבה מצוקות בסיסיות. הייתי בניו יורק בסוף השבוע האחרון והרגשתי את זה בכל מקום, מהנסיעה במונית ועד האנשים שנפגשתי איתם. אנשים מלאים בפחד וחוסר ודאות".

"כסף הוא אחד האובייקטים שנותנים לאנשים תחושה של כוח וביטחון בעולם, ביטחון שלרוב הוא דמיוני", אומרת דיאנה ויינמן־מרגלית, "בני אדם הם מאוד פגיעים - אנחנו חשופים בפני הטבע, מחלות, עובדת המוות. לדתיים יש את אלוהים, פעם היה אבא, דמות סמכותית שנתנה תחושת ביטחון. היום במערב אנחנו חיים בתקופה של הידרדרות סמכות האב וסמכות בכלל, ללא מנהיג. מכאן נוצרת התחושה שהדברים ששומרים עלינו מפני הטבע ניתנים לרכישה. הכסף מכסה על האימפוטנציה של האדם ותחושת חוסר האונים מול הטבע. וכשזה נעלם זה מעורר חרדה.

"הייתי בארגנטינה אחרי הדולריזציה בשנות התשעים (ניסיון של המדינה להשוות את הפסו לדולר - ט"ש). אנשים חשבו שיש להם הרבה כסף, אבל זה היה בלוף וביום אחד החסכונות שלהם ירדו לכשליש. זה עורר כאוס: אנשים פרצו לבנקים, שברו את הזגוגיות. פתאום אנשים מצאו את עצמם מול האין, הריק, פחד מוות. אתה מרגיש שאין מה ששומר עליך, שאתה חשוף בפני כל הסכנות שיכולות לבוא, שאתה לא נחשב. בארצות הברית זה מאוד נוכח, בין השאר בגלל העניין של עלויות ביטוח הבריאות; שם אם אין לך כסף - אתה באמת יכול למות".

ובישראל?

"בישראל המצב מעט שונה. האיום הביטחוני קצת מטשטש את האיום הכלכלי - כי לפני הפחד מנפילת הבורסה יש פחד ממלחמה. הרי מה עושים כשיש משבר כלכלי? מלחמות".

דיאנה ויינמן מרגלית צילום: עמית שעל

כסף הוא פנטזיה - אנחנו בעצם זקוקים לחסר

המשבר אולי נחת על הבנקים השנה, אבל את נפשותיהם של האמריקאים הוא מטלטל כבר כמה שנים, על רקע החובות ההולכים ותופחים שלהם. בסקר שעשתה התאחדות הפסיכולוגיה האמריקאית ב־2004 התברר שהכסף הוא הגורם המוביל למתח בחייהם של אנשים: 73% מיקמו אותו ראשון ברשימה, לפני עבודה, בריאות וילדים. באותה שנה המשאלה הבולטת של אנשים לקראת השנה החדשה היתה לצאת מהחובות, אחרי שנים שבהן כיכבה המשאלה לרדת במשקל; ובדיוק באותה 2004 ארורה היו יותר ילדים אמריקאים שראו את הוריהם פושטים רגל מילדים שראו את הוריהם מתגרשים (על פי הספר "The Two Income Trap", מאת אליזבת וורן ואמיליה וורן־טיאגי).

אבל כסף הוא בעיה לא רק כשהוא איננו. מאמר שפורסם באוגוסט 2008 במגזין "Psychological Services" גורס כי העלייה ברמת החיים האמריקאית בעשורים האחרונים אינה גוררת עלייה בסיפוק - אלא גורמת דווקא לעלייה בחוסר סיפוק ובדיכאון. ובכל זאת, רוב האנשים ממשיכים להיצמד לאמונה שרוב הבעיות שלהם ייפתרו אם רק יהיה להם יותר כסף.

"לאורך השנים שאלתי אנשים מה ההכנסה השנתית שלהם, ומהי ההכנסה השנתית שתספק אותם. גיליתי שעבור רוב האנשים, לא משנה מה היה הסכום שהרוויחו - הם חשבו שיהיו מסופקים עם סכום שהוא בערך כפול", מספר קרוגר. "אנשים שאמרו שהם מרוויחים 100 אלף דולר בשנה חשבו שיהיו מסופקים עם 200 אלף דולר. כעבור כמה שנים נפגשנו שוב, הם הצליחו להכפיל את הסכום, ועדיין לא היו מרוצים. עכשיו הם אמרו שיהיו מסופקים עם 400 אלף בשנה".

גם אתם רוצים להרוויח פי שניים? ערן רולניק מרגיע: זה בסדר. "מנקודת מבט פסיכואנליטית אין כל פסול ברצון להתעשר", הוא אומר, "אם קיימת בעיה, היא נעוצה בפנטזיה הלא מודעת שעומדת מאחורי משאלת ההתעשרות - על האכזבות והוויתורים הבלתי נמנעים שכרוכים במשאלה כזו. היחס לכסף משתנה במהלך ההיסטוריה, וכיום ניתן להצביע עליו כעל חלק מתרבות המבקשת להכחיש את החסר ואת הפער שבין עולם הפנטזיה הלא מודעת לבין המציאות. אני לא חושב שהמשבר הכלכלי הנוכחי יחולל שינוי מהותי במגמה הנמשכת של תקופתנו, שמתכחשת לחסר ומפתה את הצרכנים שלה להאמין שבכוחם להגיע למצב של רוויה שבו לא יחושו עוד תסכול או פער בין המצוי לרצוי".

"יש איזשהו חסר בסיסי אצל האדם, ומצד שני יש כמיהה של האדם למצב מיתי של שלמות", מוסיפה ויינמן־מרגלית. "אנשים מנסים להגיע לזה בעזרת כל מיני דברים, אובייקטים. פרויד דיבר בעיקר על כסף, שמזוהה יותר עם העמדה הגברית, ועל ילדים, לרוב אצל נשים - אבל בסופו של דבר מדובר באובייקט שרירותי. העידן העכשווי מלא גאדג'טים. יש אשליה שהדברים האלה יכולים לגרום לאושר, למלא את הבנאדם. מצד שני, מלאות היא גם מצב של חוסר מתח. אדם שלא חסר לו דבר, ללא שום סיבה לזוז, יש בו משהו מן המוות. זו נוסחה לדיכאון. אנחנו רואים את זה היום אצל הילדים - יש יותר מדי אובייקטים, לא חסר כלום ולכן יש שעמום".

כסף הוא אדון - כולנו עבדים בדיכאון

ארצות הברית, לפי ויינמן־מרגלית, מתבססת על הרעב הזה לכסף, שנובע מהאשליה שאפשר למלא את החסר. זה לא רק ג'ורג' בוש, שאחרי מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר קרא לאזרחים לנסוע לדיסנילנד ולצאת לקניות; גם ברק אובמה לכוד בנרטיב הזה. "מה זה בעצם החלום האמריקאי? מה זה ה־Yes We Can שאובמה מדבר עליו? זה אומר שהכל אפשרי - אפשרי שיהיה לנו הכל ונהיה מאושרים. אבל זו תרמית, כי מה זה אושר? הפסיכואנליזה מאמינה שהאדם לא יכול להיות מאושר. התרבות מתנגדת לזה, והאדם תמיד יהיה חצוי. אדם יכול להיות פחות אומלל, זה כן, אבל לא מאושר. הציפייה לאושר שמבטיחה החברה הקפיטליסטית מעוררת דיכאון. ואם יש פתרון לדיכאון ומועקה - זה לרצות משהו. כדי לרצות משהו צריך שיהיה משהו חסר.

"בתקופה של פרויד בלטה יותר דרישת התרבות לוותר על ההתענגות. היום המצב הפוך: היום אתה מצווה להתענג. אמא לא אומרת: 'אני רוצה שהילד יהיה רופא', היא אומרת: 'אני רוצה שיהיה מאושר, שיתענג'. וכסף הוא אחת הדרכים להגיע לזה. כשאת שואלת ילד היום מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, הוא לא אומר כבאי או שוטר, הוא אומר: 'אני רוצה עבודה שתכניס לי הרבה כסף'. אנחנו חיים בתקופה הדוניסטית, בדיקטטורה של התענגות. מה מבטאים הפוליטיקאים של ימינו? שחיתות, התענגות מכסף. האתיקה השתנתה.

"אבל בשביל כסף צריך לעבוד. בעידן המודרני יום עבודה של שמונה שעות נחשב היה להישג, היום בעידן ההיפר־מודרני זה השתנה - יש עבדות, החיים דורשים יותר הוצאות וכבר לא עובדים שמונה שעות, צריך לעבוד יותר, ואין זמן לחיות. הקדמה, אף שהיא רוצה לגרום להנאה ולביטחון, בסופו של דבר מביאה ליותר סבל".

טיפול, באופן טבעי, אמור להיות המקום שמקל על הסבל הזה - ומשבר כלכלי הוא זמן טוב מתמיד לעסוק בדיקטטורה של ההתענגות. "מרבית בני האדם ערים במידה כזו או אחרת למורכבות יחסם לכסף", אומר רולניק, "ועבור אנשים כאלה משבר כלכלי הוא הזדמנות לבחינה של הנחות היסוד הסמויות שעומדות מאחורי הדרך שבה הם מנהלים את משאביהם הרגשיים והכספיים. בטיפול נפשי ניתנת לאדם הזדמנות למקם את היחס שלו לכסף בתוך מגוון של הקשרים רגשיים. כדאי לזכור שהטיפול עצמו כרוך בתשלום ושבמוקדם או במאוחר סוגיית התשלום עבור הטיפול תזכה גם היא להתייחסות ולבחינה מעמיקה.

"אבל מניסיוני, אנשים המאמינים באמת ובתמים שכסף הוא הדבר החשוב ביותר בחיים ימשיכו להאמין בכך עד יומם האחרון ולא יפנו לטיפול נפשי. בהקשר הזה כדאי אולי להזכיר את דבריו של פרויד: אין דבר העולה לאדם במחיר יקר יותר מאשר חולי נפשי וטיפשות".