הכלכלה הפלסטינית: רצועת עזה החדשה

כבר קרוב לחמש שנים שפרופ' יהושע בן־אריה, פרופ' לגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מתרוצץ בין פוליטיקאים ישראלים וזרים, נעזר בפקידי מדינה ובקצינים רמי דרג - והכל כדי לשכנע אותם בתוכנית לקידום שלום אזורי, שאפשר לכנותה "רצועת עזה החדשה". תוכניתו מקורית ונועזת, בעלת

בן־אריה, יליד 1929, חתן פרס ישראל ומחשובי החוקרים של ירושלים והארץ, הביא בשנים האחרונות את תוכניתו לידיעתם של אהוד אולמרט, הנשיא חוסני מובארק (באמצעות עומר סולימאן), טוני בלייר, ראשי הממשל של הנשיא בוש ובכירי הרשות הפלסטינית. כולם גילו עניין, היו שאפילו התלהבו. עד כה לא יצא מכך דבר, אבל בן־אריה לא מתייאש ובימים אלה הוא מנסה לעניין בתוכניתו את ראשי הקוורטט.

התוכנית מבוססת על הנחה, נכונה מן הסתם, שרצועת עזה כמות שהיא היום לא תוכל לעבור שום תהליכי שיקום בגלל צפיפות האוכלוסייה - המונה היום כ־1.5 מיליון נפש, ובעוד עשר שנים תגיע ל־2.5 מיליון. הוא מסביר שהתנתקות ישראלית מרצועת עזה אינה אפשרית כל עוד עזה נותרת במצוקה איומה, ולכן הכרחי להרחיב את גבולותיה.

האפשרות היחידה להרחיב את הרצועה היא לאורך החוף, אל תוך סיני. כלומר שמצרים תעביר לרשות הפלסטינית שטח באורך של כ־40 ק"מ (במקום שהיו בו פעם ימית ויישובי פתחת רפיח) וברוחב של בין חמישה לעשרה ק"מ. בשטח הזה יש כיום תושבים פלסטינים ואוכלוסייה בדואית מצרית דלילה, שניתן יהיה לפצותה כדי שתעבור מערבה לאל־עריש.

מדוע שהמצרים יסכימו לתוכנית? מכיוון שמצרים תקבל מישראל שטח בגודל זהה לאורך הגבול בדרום הנגב (מדרום להר שגיא עד למצפה סיירים), שממנו יוכלו המצרים לבנות כביש שקוע או מנהרה שתחבר את מצרים בדרך היבשה עם ירדן ועם כל מדינות ערב מסעודיה ועד עיראק. מדינת ישראל תוותר אמנם על השטח בנגב, אבל תקבל בתמורה מהפלסטינים שטח זהה של גושי התנחלויות ואת השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי יממנו

זוהי אפוא תוכנית משולשת לחילופי שטחים, בין מדינת ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית, שיש בה יתרונות גדולים לכל אחד מהצדדים, ובמרכזה בניית רצועת עזה חדשה. הפלסטינים יבנו בשטח שיקבלו עיר מרכזית, מתוכננת ומודרנית שתקלוט מאות אלפים, ולצדה נמלי אוויר וים. בעומק הים של שטח זה קיים פוטנציאל מוכח לגילוי שדות גז, כפי שהתגלו בים בעזה ומול חיפה.

כמו כן ניתן להקים בחוף מתקני התפלה ולפתח אזורי נופש; המצרים ירוויחו קשר יבשתי לארצות המזרח הערבי, שבו ניתן יהיה להעביר מסילת ברזל, צינורות נפט, גז ומים שיגיעו מסואץ; ישראל תרוויח את גושי ההתנחלויות ואת השכונות במזרח ירושלים. אפשר להניח שהקהילה הבינלאומית והעולם הערבי שהסכסוך בארץ לא מניח להם, יסכימו להעביר משאבים לביצוע התוכנית השאפתנית.

לאחר שבן־אריה דיבר על תוכניתו עם כמעט כל מי שאפשר היה בארץ ובחו"ל, הוא הגיע למסקנה שמובארק נרתע ממנה בגלל גישתו השמרנית ל"קדושת גבול המדינה". אבל היו כבר תקדימים לשינויי גבולות וחילופי שטחים באזור ובעולם, ובן־אריה משוכנע שתוכניתו אפשרית.