סדרת השראה: הפואטיקה של שוק ההון

אחר צהריים רגוע ב־Dove Parlor, פאב טרנדי באיסט וילג', מנהטן. כמה אנשים יושבים על הבר ומקשקשים עם הברמנית. זוג קפוץ נועץ מזלגות עייפים בארוחת צהריים מאוחרת, ומישהי בבגדים שחורים לוגמת וודקה מרטיני וקוראת בעניין את "הוול סטריט ג'ורנל". ניחוש סביר לא היה מזהה שהאשה מאחורי טבלאות הבורסה היא משוררת, אבל כשמדובר בקטי לדרר - הסיכויים עובדים אחרת.

זאת פגישת העבודה השלישית שלה היום, ומיד אחריי היא פוגשת גם חבר, ברוקר ושחקן פוקר שמודאג מהמצב. אבל היא לא עייפה. ללדרר (36) - משוררת וסגנית הנשיא לשעבר בקרן הגידור הענקית D.E. Shaw - לא נמאס לדבר בעיניים בורקות על השקעות, פאוסט, רגולציה, פוקר, מינוף כלכלי, ג'ון קנת גלבריית ויצירתיות.

ספרה השלישי, "The Heaven-Sent Leaf", יצא לאחרונה בהוצאה השירה הנחשבת BOA Editons וזוכה מאז לחשיפה שחורגת מעמודי הספרות הרגילים. תשומת הלב הזו אינה מפתיעה במיוחד: לדרר כתבה שירים על כלכלה וכסף, בתקופה שבה כסף מעסיק את התודעה הקולקטיבית עוד יותר מתמיד. "כסף זה מדהים, זה קסם, זו אשליה שכולם מאמינים בה", היא אומרת בהתלהבות, "אנשים כועסים לפעמים שאני אומרת את זה, הם אומרים: 'בשבילי זאת לא אשליה, איבדתי את הפנסיה שלי'. אבל אני לא מתכוונת לזה בצורה הזאת; אני מדברת על סחר בכסף — זו פעולה דמיונית ומדהימה. במובן הזה, כסף ואמנות הם אותו הדבר. שניהם אשליה ושניהם יצירתיים. הם כאילו הפוכים, ולכן זהים מבחינה מבנית".

ובכל זאת, כסף הוא לא נושא מקובל לספר שירה.

"אנשים חושבים ככה, אבל למעשה כסף הוא נושא מאוד נפוץ בכתיבה. יש את 'פאוסט', המחזה של גתה שממנו שאלתי את הכותרת לספר. אצל פאוסט 'The Heaven-Sent Leaf' הם מעין חוזים קטנים, כמו כסף, שבגלל בעיות כלכליות מבוססים על אוצרות הזהב שמתחת לאדמה, שעדיין לא התגלו. יש גם המון כסף בתנ"ך, ביצירות הרנסנס, אצל שייקספיר, אצל המשוררים הרומנטיים, למשל וויליאם וורדסוורת', אצל עזרא פאונד. יש עוד המון דוגמאות".

קטי לדרר ושיריה, בביתה שבניו יורק

הכל התחיל בביטוח בריאות

המשוררים האלה מדברים על קפיטל כאילו יש להם מושג. / אני שואלת אתכם: מה משוררים יודעים על קפיטל? (מתוך "תחייה ניטשיאנית")

כמו משוררים רבים, גם לדרר לא תמיד חשבה שמה שקורה בוול סטריט אמור לדגדג לה את החריזה. היא גדלה במשפחה יהודית בניו המפשייר, הלכה לקולג' בברקלי, סיימה לימודי מאסטר בסדנת הכתיבה באוניברסיטת אייווה, עברה לניו יורק, כתבה, פרסמה, התפרנסה בדוחק מקורסי כתיבה שהעבירה וניסתה לחיות את החיים. "אבל אז רציתי ביטוח בריאות", היא מספרת. כן, גם לחיי הרוח שלה נכנסה הטרדה האמריקאית הבסיסית הזאת. "בגיל 29 פרסמתי ספר שירה ראשון ועבדתי על ביוגרפיה - אבל הם לא משלמים לך עד שאתה מסיים לכתוב. גרתי בחדר פצפון בסאבלט לא חוקי, הרווחתי בערך עשרת אלפים דולר בכל השנה, הייתי חייבת עשרת אלפים והבנק לא הסכים לתת לי עוד אשראי. ואז התחילו לי כל מיני חרדות: מה אם תדרוס אותי מכונית? אין לי ביטוח בריאות ואבא שלי ייהרס כלכלית".

בלית ברירה עזבה את ניו יורק ועברה לגור בלאס וגאס אצל אחיה, שחקן הפוקר הווארד לדרר. "אחרי כמה זמן אח שלי התחתן ואמר לי: 'את חייבת לעזוב'. הוא נתן לי את האוטו של הנני שלו, שבדיוק עזבה לאסטוניה. נסעתי ומצאתי את קומפלקס הדירות הכי זול בווגאס - לא מקום נחמד במיוחד, כזה שמיועד לאנשים בלי אשראי שצריכים לשלם כל יום. האופציות היחידות שלי להרוויח שם כסף נורמלי היו מלצרות או חשפנות, ולא רציתי. התחלתי ללמד באוניברסיטת נבאדה, אבל זה היה מעט כסף - ובלי ביטוח בריאות.

"הרגשתי לכודה. אז יום אחד הלכתי לאח שלי - שהוא די מסודר כלכלית, אבל לא מאמין בלתת לאנשים כסף - וצעקתי עליו. ביקשתי שילווה לי כסף כדי שאוכל לחזור לניו יורק ולהשיג עבודה, והבטחתי להחזיר לו. הוא הסכים, והתחלתי לחפש עבודה.

"החלטתי שקרנות גידור זה הדבר, ידעתי שיש הרבה כסף בהשקעות בסיכון גבוה. עבדתי לפני זה כעוזרת אישית של מישהו בתחום, אבל אז זה לא נראה לי חשוב או מעניין. עכשיו שלחתי קורות חיים לכל הקרנות וחשבתי: אני אהיה פקידת קבלה או משהו, העיקר שיהיה לי ביטוח בריאות. זה היה בדיוק אחרי 11 בספטמבר, מדור הדרושים ב'ניו יורק טיימס' היה עמוד אחד, מלא משוררים בניו יורק פוטרו מהדיי־ג'ובס שלהם וכולם אמרו לי: 'עבודה? בהצלחה עם זה'".

אבל הסיכויים של לדרר, כאמור, עובדים קצת אחרת. די.אי. שאו, מהקרנות הגדולות בעולם, שכרה את המשוררת חסרת הניסיון וההשכלה הרלבנטיים והעסיקה אותה כמגייסת כוח אדם. הברק של לדרר, היחס שלה לכסף כאל אמנות והגנים של מי שגדלה במשפחה של שחקני פוקר התגלו כנכס לקרן: בשש השנים שבהן עבדה בדי.אי. שאו התקדמה לתפקיד סגנית נשיא, עם משכורת מכובדת שהשאירה מאחור כל קריירה אלטרנטיבית באקדמיה. "אתה יודע שאתה בבום כלכלי כשמשורר נעשה סגן נשיא בקרן גידור", היא מחייכת היום.

מה אמרו החברים המשוררים על העבודה הזאת?

"הם ידעו שהייתי במצב קשה. כמעט כל המשוררים שאני מכירה מלמדים וחלקם תהו למה לא הלכתי על משרת הוראה, אבל לא באמת רציתי לגור בנברסקה או משהו כזה, ולהשיג משרה נורמלית בניו יורק לא היה אפשרי. אז חלקם הבינו, וחלקם חשבו שאני נוראית. משוררים מסתכלים על כלכלה במושגים של שחור־לבן. בדיוק כתבתי על זה מאמר — כמו שהעיניים של אנשים מזדגגות כשמדברים איתם על שירה, העיניים של המשוררים מזדגגות כשמדברים איתם על כלכלה".

ואת?

"גם אני הייתי פעם כזו. בהתחלה הייתי אמביוולנטית: מצד אחד שמחתי, ומצד אחר לא יכולתי להאמין שאני עובדת בחברה קפיטליסטית שכל המטרה שלה זה רווח. אבל ברגע שהתחלתי למדתי כל כך הרבה על כלכלה והבנתי כמה הייתי בורה לפני כן. זה גרם לי לחשוב: אני משוררת, אני אמורה להכיר את העולם. אבל האם אני באמת אינטלקטואלית אם כל מה שאני יודעת על כלכלה קראתי אצל קארל מרקס שהוא... מת, ולא ממש רלבנטי? האם אני בן אדם חושב אם אני לא מבינה כלום בעמודי הכלכלה של 'הניו יורק טיימס'? התחלתי לקרוא מדורי עסקים וספרי כלכלה במקום ספרי שירה, והבנתי שלראות את העולם בשחור־לבן זה לא בדיוק יצירתי.

"חוץ מזה אני מבינה עכשיו הרבה דברים טוב יותר. כשאני שומעת את אובמה מדבר על המשבר הכלכלי אני מרגישה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר - בדיוק כמו מקיין. בעימותים הנשיאותיים הבנתי את האופן שבו שניהם התחמקו מלדבר על כלכלה, כי הם לא מבינים או לא רוצים לנקוט עמדה. אבל אני מעדיפה את אובמה".

חיי כעובדת מוח

להשתוקק לאישור הכתוב של המנהל. / כה מהר הגיעה שיחת סוף השנה? / הירח למעלה מתיישב בצלו. / אני מייללת אליך (מתוך השיר "Brainworker")

הפיננסיירים של מנהטן הם חוג אנשים שונה מעמיתיה של לדרר לסדנאות הכתיבה. לא הפרצופים הראשונים שקופצים לראש כשחושבים על יצירתיות, ולא האנשים שיגיעו הכי גבוה בדירוג המקצועות מעוררי ההשראה. גם לדרר חשבה כך, אבל גילתה עולם אחר. "הבנתי שפיננסים זו תעשייה כמו כל תעשייה אחרת. יש כמה מנוולים, למשל מאדוף, יש טמבלים שהגיעו לשם בזכות אבא שלהם, ויש אנשים טובים. יש סתם אנשים שפשוט רוצים עבודה, כמוני, או מתמטיקאים שאוהבים כלכלה וחושבים שהאקדמיה משעממת".

לא רק האנשים הפתיעו אותה. במקום שאמנים אחרים תופסים כפסגת השעמום, לדרר פגשה את המוזה. "עבדתי בקומה ה־40 בטיימס סקוור, החלון שלי היה לכיוון רחוב 42. עם כל הבניינים מסביב זה כמעט כמו יער פרה־היסטורי, את מדמיינת שם דינוזאורים מהלכים. בבוקר יש ערפל ואת מרגישה בתוך ענן, וכשיורד גשם את בתוך הגשם, כאילו זה בית על עץ. במובן מסוים זאת היתה סביבה מאוד פסטורלית".

קטי לדרר

באופן כללי יש בשירה שלך המון תיאורי טבע, כגון ההשוואה בין כסף לעלים.

"באופן כללי יש בשפה התייחסות לכסף כמשהו אורגני - למשל כשאומרים כסף לא גדל על העצים, או כסף לא נופל מהשמים. ויש בכסף גם משהו שדומה לאקולוגיה, במובן שאף אחד לא מבין מה בדיוק קורה בתמונה הגדולה. זה כמו הסביבה: הקרחונים נמסים, האוויר מזוהם, מה קורה? - זה יותר מדי גדול. כסף הוא מערכת שנבנתה בידי בני אדם ונהפכה למורכבת כמעט כמו הטבע, מעבר לקנה מידה אנושי.

"השירה שלי מושפעת מהכלכלן ג'ון קנת גלבריית, כלכלן שחוזר לאופנה עכשיו. אני מסכימה עם הגישה שלו, שטוענת שלשוק החופשי יש גבולות, והגבולות נקבעים במקום שבו דברים נהפכים לגדולים יותר מקנה מידה אנושי. ממנו גם שאלתי את המונח עובדתמוח (Brainworker), שאני משתמשת בו הרבה בספר. הוא מדבר על סוג של עובד צווארון לבן, כמו שאני הייתי. אני לוקחת את זה יותר לכיוון של חוסר גוף, כאילו אתה רק מוח, וכל העניין של סביבת העבודה שלא ממש מותאמת לגוף האנושי. בגלל זה כל כך הרבה אנשים בניו יורק צריכים לעשות יוגה וללכת לכירופרקטים".

לדרר אוהבת לשחק במילים; היא ירשה את זה מאביה, חוקר האנגלית האמריקאי הנודע ריצ'רד לדרר. בבית היא מצאה מקור השראה נוסף: הפוקר. ספרה הקודם היה הביוגרפיה "פוקר פייס: ילדות בין מהמרים", שבו היא מתארת את התבגרותה בצל אחיה ואחותה, הווארד "הפרופסור" לדרר וקטי דיוק, שניים מהשחקנים הטובים בעולם. "כשהגעתי לקרן הגידור אמרתי לעצמי: וואו, זה משחק פוקר הרבה יותר גדול מכל משחקי הפוקר שאני מכירה - והאחים שלי משתתפים במשחקים שאתה יכול לזכות או להפסיד בהם מאות אלפי דולרים. כולם אומרים שהימורים זה נורא, זה חטא, זה ממכר, אנשים מאבדים את התחתונים שלהם וזה לא פייר, אבל אני תמיד אומרת שבפוקר לפחות מדובר בחלוקה מחדש של כסף שאנשים שמו שם; בוול סטריט לעומת זאת, אנשים סוחרים בכסף לא קיים. על כל 20 דולר שמסתובבים יש רק דולר אחד אמיתי".

נשורת כלכלית באייפון

הייתי במסע הזה במשך חודשים. / מאחורי הראש אל הנהר, זה כואב. / זה כואב. / אני שרה. / הו כן, אני שרה. / המחשבה שלי שלווה. / כך אמות, חסרת כל (מתוך "A Triumvirate")

לדרר לא ויתרה על מבט המשוררת גם כשהיתה שקועה עמוק בחיים הפיננסיים במידטאון מנהטן. בספר שיריה היא מוקסמת, חומלת, וגם צינית וביקורתית. לעתים נדמה שהיא בעצם כתבה בלדה לנפילת הבורסה, אף שרוב השירים נכתבו בסביבות 2004. "כבר אז אנשים דיברו על בועת הנדל"ן וידעו על בעיית הסאב־פריים", היא מסבירה. "במסדרונות היו אומרים שוב ושוב: משהו לא בסדר במספרים, משהו לא בסדר במספרים. חשבו שזה יהיה בסדר גודל של בועת הדוט.קום, והייתי בשוק עד כמה המשבר גדול יותר ממה שמישהו ציפה. זה נורא, אבל זה כמו להסתכל על פצצה גרעינית - נורא ומדהים בו־זמנית. זה מלא awe: באנגלית המילים awesome ו־awful באות בעצם מאותו מקור".

בשבועות האחרונים היא מסתובבת במנהטן מלאה awe, ומשתמשת באייפון שלה כדי ללכוד פיסות נשורת של הפצצה הכלכלית. "אחרי בועה של שש שנים, הכל בניו יורק נעשה קשור לזה שלאנשים יש המון כסף, עושר שבא בקלות. וברגע אחד הכל פתאום נראה הפוך על הפוך, אירוני, העיר מלאה שאריות תרבותית כאלה", היא אומרת, שולפת את האייפון ומציגה כמה צילומי רחוב לדוגמה: "הפרסומת הזאת לשעשועון השידוכים 'מיליונר מאצ'מייקר', למשל, נראית עכשיו דביקה ולא במקום. או קמפיין האיידס ברכבת התחתית, שאומר 'We're all in this together' - פתאום, בהקשר של המצב הכלכלי שהוא קצת כמו מגפה, זה מקבל משמעות אחרת".

בהקשר של המצב הכלכלי, גם השימוש הנרחב שאת עושה בשירים במילה Free - במשמעות של חופשי ושל חינם - מקבלת משמעות אחרת.

"כן. אומרים שהאמריקאים חופשיים, ואומרים 'אני אמנית אז אני חופשייה', אבל אם אין לי חסכונות אני לא באמת חופשייה. יש לי גוף, אני צריכה לדאוג לו, ואני צריכה דירה לגור בה. ויש גם אמירה ש'אני לא בחינם' — לכן אם אתה רוצה שאני אעבוד בשבילך אתה צריך לפצות אותי, לשלם לי".

לדרר לא חופשייה ולא בחינם, אבל היא כבר לא כבולה לדי.אי. שאו או למשכורת השמנה של הקרן. "בסופו של דבר השתעממתי. העבודה בקרן כבר היתה פחות מפרה, והיא התחילה להפריע לי ליצירה. עזבתי באוגוסט השנה, אבל זה לא היה קשור להתנפצות הבועה - את ההתפטרות הגשתי כבר בפברואר". היא עובדת עכשיו כפרילנס בגיוס ("ציידת ראשים"), ממשיכה להתענג על הכלכלה גם בימי המשבר, אבל לא בטוחה שתחזור לתחום באופן מלא. "עוד כמה שנים, אולי", היא אומרת בקול רפה, "אבל מי יודע אם בכלל תהיה כלכלה אז".