הצעה מהפכנית של שרגא בירן: הפרטה חברתית כוללת

בעשורים האחרונים היינו עדים לצמיחה גדולה והצטברות של עושר עצום, אך רק מעטים נהנו ממנו. דווקא אלה שלא חגגו בימי פומפיי העליזים הם שנאלצים עתה לשלם את מחיר המשבר.

רבים תולים את האשם בפיקוח לא נאות על שוק ההון. אחרים מחפשים אותו בתאוות בצע של ארגונים פיננסים ומנהליהם. יש מי שעדיין מסתפק בהסברים המסורתיים על גלי הגאות והשפל של ההיסטוריה הכלכלית. אבל הסיבה אחרת.

השכר הריאלי בארצות הברית לא עלה בעשור האחרון, אולם הוצאות הצריכה זינקו והפער בין ההכנסה הקבועה לעלייה ברמת החיים מומן על ידי אשראי שהלך ותפח. כשהאשראי נהפך לבועה החלה קריסת המערכות. המשבר אינו עוד ירידה על גבי עקומת הצריכה - העקומה כולה נשברה.

שרגא בירן צילום: עמית שעל

הנסיבות הללו מצדיקות הכרזת מצב חירום כלכלי בישראל ובעולם ואינן דורשות ריפוי של הסימפטומים או מתן תרופות הרגעה, אלא רפורמה מבנית בכלכלה עצמה. הרפורמה הנחוצה כרוכה בהעברת השליטה בנכסיה הכלכליים של המדינה לידי הציבור הרחב. לא ההפרטה המוכרת, האליטיסטית, שבה בעלי הון אחדים מגדילים את נכסיהם.

ההפרטה המיושנת הזאת נכשלה. הכוונה היא להפרטה מסוג חדש: הפרטה חברתית, שבה יחולקו כל נכסיה הכלכליים של המדינה וכל זכויות הקניין בהם בין כלל האזרחים, ללא אפליה וללא אבחנה. בהפרטה חברתית תפעיל המדינה גם את כוחה הרגולטורי כדי להעניק לאזרחים חסרי אמצעים אפליה מתקנת בדיור, ברפואה הציבורית, בחינוך, בפנאי ובמיסוי הפרוגרסיבי. ההפרטה החברתית אינה הלאמה מכאן ואינה הפרטה לבעלי הון מכאן. זוהי דרך המרכז. זוהי הדמוקרטיזציה האמיתית של הקניין.

כך נולד החלום

הדבר צמצם את העוני בעולם. על פי נתוני הבנק העולמי מאוגוסט 2008, רמת העוני בדרום אסיה, הנמדדת לפי מספר האנשים המשתכרים פחות מדולר ליום, ירדה מ־43% בשנת 1990 ל־30.8% ב־2005, וזאת למרות הגידול בפערים בין הארצות המתפתחות למפותחות ובין עניי העולם לבין העשירון העליון. העולם גם חווה כיום שגשוג כלכלי כפי שלא ידע מעולם, וכיום אפשר לספק את צורכי אוכלוסיית העולם יותר מאי פעם.

המגזר הפיננסי חגג

הדה־רגולציה האמריקאית הצליחה: הנשיא ניקסון שחרר את שערי החליפין והכלכלן מילטון פרידמן קיבע את האמונה באידיאולוגיה זו, וכתוצאה מכך פרח השוק החופשי.

לפריחה מיוחדת זכו תעשיות התיווך הפיננסי, הבנקים המסחריים והבנקים להשקעות, שהורשו להתאחד ולערב בין תחומי פעילויותיהם. מחירי הנכסים הפיננסיים כגון מניות ואיגרות חוב עלו ב־30 השנים האחרונות לאין שיעור. מספר חברות התעשייה הפיננסית זינק גם הוא, ושיעורן בבורסות אמריקה עלה מ־ 5% ב־1980 לכ־23.5% בשנה האחרונה. התעשייה הולידה מערכות ביטוח של חוזים עתידיים, עסקות החלף ומכשירים פיננסים מורכבים אחרים.

בין השאר סייעה הדה־רגולציה להוליד את השוק המשני למשכנתאות, שאפשר לבנקי המשכנתאות להעניק יותר הלוואות, לארוז את החזריהן העתידיים למקשה אחת ולמכור אותה למשקיעים בעולם.

תהליכים אלה, בשילוב סביבת ריבית נוחה, הביאו לביקוש אדיר לנכסים מצד משקי הבית בארה"ב, ושיעור משקי הבית שרכשו בעלות על דירה האמיר ל־70% בשנת 2005 - כל אחוז נוסף בקרב משקי הבית שמחזיקים בדירה פירושו יותר ממיליון דירות נוספות בארה"ב. ביקוש זה הביא לעלייה דרמטית במחירי הבתים. במקביל העלו משקי הבית את רמת חייהם. על פי נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי, רמת הצריכה הריאלית לנפש גבוהה כיום ב־35% מזו שהיתה ב־1995.

האזרחים נותרו בחוץ

רמת החוב ביחס להכנסה הפנויה של משקי הבית בארה"ב ובאירופה הגיעה בעשור האחרון לרמות סיכון פיננסי חריגות. לרמת חוב כה גבוהה יש השלכות מאקרו־כלכליות מרחיקות לכת. משקי הבית במערב רגישים ביותר לשינויים בשערי הריבית ולשינויים ברמת ההכנסה שלהם – והאחרונה ממשיכה להישחק.

תמונות מהמשבר צילום: איי פי, אי פי אי ובלומברג

וכך הגיעה הקריסה

עליית הריביות העלתה את עלות החזרי החובות של משקי הבית, ומחירי הנכסים במערב החלו לצנוח. בהיעדר הכנסה פנויה וחיסכון התקשו משקי הבית לשפר את מאזנם הפיננסי. מצב הונם וביטחונותיהם עברו לנותני האשראי, אלא שבשל אובדן ערך הנכסים, הידרדרה המערכת הפיננסית לשפל גדול עוד יותר, והיקפי פשיטות הרגל בארה"ב הלכו והחריפו. קריסת הביטחונות - הנכסים ששימשו כבטוחה אולטימטיבית כנגד ההלוואות הרבות - חשפה את העובדה שערכם נופח, כשיטה. הביטחונות, הערבויות, ביטוחי האשראי הפיננסיים, כולם קרסו - לא באפקט דומינו, אלא כמקשה אחת. השיטה הניאו־ליברלית הרסה את עצמה.

זהו הבסיס לתמונה הטרגית, לדרך שבה שיטה כלכלית שעבר זמנה ואידיאולוגיה שמרנית אליטיסטית השמידו עושר עתק. המצב אינו דטרמיניסטי. התהליכים שעוברים לנגד עינינו לא היו בלתי נמנעים. הם מעשי ידי אדם. המעשים יצרו את המערכות הפוליטיות והמשפטיות שהעבירו את ההון לידי 10% מהאוכלוסייה. הם שיצרו את הפער בין הפריון הגואה לבין ההכנסות הקפואות, והמציאות שסביבנו היא ההוכחה הסופית שהפער הזה הרסני לכלכלה החופשית.

חלוקת רווחי הכלכלה האמריקאית באוכלוסיה

מקור העיוות

הכלכלה המסורתית, ההיסטורית, התאפיינה בקשרים הדוקים בין הבעלות, הניהול והאכפתיות. אך הקפיטליזם המודרני ניתק בין הבעלות, הניהול המקצועי תלוי הביצועים ומקורות ההון. מקור הקפיטל הוא תמיד ב"כספיהם של אחרים", במיליוני חוסכים ובמשקי בית שאינם מודעים לרווח הנעשה בכספם. הדה־רגולציה העצימה זאת, ויצרה את התשתית לשליטה כמעט מוחלטת של אנשים מעטים בהון הציבור ובחסכונותיו. מוסדות הניהול והפיקוח איבדו את משמעותם והשפעתם, ולו משום שאינם מסוגלים עוד לגשר על הפער בין ההון לבין בעליו האמיתיים. שום מוסד או ארגון אינו מייצג נאמנה את החוסכים ואת משקי הבית, את "האדם הקטן", שהוא יצרן האקוויטי האמיתי.

האשראי הבלתי מרוסן נמצא עמוק מדי בלב הכלכלה המודרנית. האשראי, הגדול יותר מההכנסות הריאליות של מקבליו, נועד כולו לתחזק את המשך הצריכה והרווחיות. התוצאה הבלתי נמנעת היא ייצור כמעט אינסופי של עושר לנותני האשראי - וירידה מתמשכת בכוח המיקוח של מקבליו.

הפער בין עליית פריון העבודה לעליית השכר

תוכניות ההצלה שנשלפות עתה ומנסות לשקם את המערכת הפיננסית הקורסת על חשבון הציבור הן לעג לרש. במאמר המערכת האחרון של "האקונומיסט" נכתב: "השבץ של מערכת האשראי התגלה כמחלה כלכלית, והחולה מסרב להגיב לתרופות". הסיבה לכך היא שהתרופות הללו מיושנות. נחוץ טיפול נמרץ. הפערים והעוני כבר אינם רק בעיה מוסרית או אידיאולוגית. הם הפכו לבעיה קיומית של הכלכלה החדשה.

ואם זו הדיאגנוזה למחלה, הרי שהפרוגנוזה היא בשינוי כיוון וביצירת צמיחה כלכלית המבוססת על הגדלת ההכנסות של משקי הבית במקום על הקפאתן; על הגדלת כוח הקנייה ביחס ישיר לפריון ולצמיחה, במקום שחיקתו. אלה ייצרו את הביקוש הריאלי.

פתרון זה לא ינבע מחלוקה מחדש של העושר שכבר חולק, אלא מחלוקתו של עושר חדש שעדיין אינו שותף במערכת הכלכלית, עושר שקיים מסביבנו אף שאינו מנוצל - זהו העושר שבידי המדינה, והעושר הבלתי מוחשי שנוצר על ידי כוחה הרגולטורי של המדינה.

כן, למרות פריחת הקפיטליזם במערב בכלל ובישראל ביתר שאת, המדינה וממשלתה עדיין אחראיות ליותר ממחצית הפעילות הכלכלית במשק, וגם כלכלת השוק הטהורה אינה אלא שילוב של כלכלת שוק מוחצנת עם כלכלה מדינתית ריכוזית. מדינת ישראל גם מחזיקה בנכסים רבים - פיזיים, פיננסיים ורעיוניים. היא בעליה של אוצרות טבע, של קרקעות, תשתיות, מפעלים וחברות, אלא שהונה הוא "הון מת". זהו הון שהמדינה כביכול מחזיקה בו כנאמן עבור האזרחים, אך למעשה שליטתה בו אינה מניבה תועלת ליחידים המרכיבים את הציבור שבשמו היא פועלת. קבוצות רחבות באוכלוסייה ממשיכות לסבול מעוני, אף שהן אמורות להרוויח מכך ש"נכסיהן" מוחזקים בבעלות המדינה ולא בידיים פרטיות.

יתרה מכך, המדינה פועלת כמחוקק ורגולטור באמצעות מערכת של חוקים, תקנות, צווים, הוראות והסדרים, היתרים, רשיונות ואיסורים, המעניקים לה את הזכות לעודד תחרות, לחוקק ולפקח. גם את מערכת הרגולציה אפשר להפעיל באופן שיעשיר את הציבור.

יחס החוב של משקי הבית בארה"ב לעומת ההכנסה הפנויה

הפתרון: הפרטה חברתית

חלקו נכסי המדינה לאזרחים

ההפרטה החברתית אפשרית. היא תדרוש יצירת זכויות קניין חדשות שלא הוכרו עד היום. היא תדרוש יצירת תשתיות משפטיות, חוקיות וכלכליות. היא תדרוש דמוקרטיזציה של הקרקעות באמצעות הענקת זכויות קניין לדיירי השכונות. היא תדרוש גם הפרטה של אלמנט התכנון עצמו. ברפורמות מבניות ורגולטוריות אלה יש כדי להוציא את כלכלת ישראל מהמיתון, ולהעלות את רמת החיים של מירב משקי הבית הנמצאים סביב קו העוני.

בדילמה ההיסטורית של המאה ה־20, בין הלאמות משמאל והפרטות אליטיסטיות מימין, רפורמת ההפרטה החברתית היא דרך המרכז. כל הפרטה אחרת מלבדה אינה אלה צבירה של עושר בידי האליטות.

מן מהשמים לעניים

בוועדה שעסקה בנושא ושישבתי בראשה התברר כי קיימת הסכמה עקרונית בין מינהל מקרקעי ישראל, אגף התקציבים באוצר והצמרת המקצועית של משרד הבינוי והשיכון, שלפיה יש להפוך את שכונות המצוקה למוקד של התחדשות עירונית. אפשר לעשות זאת.

במסגרת הפרטה חברתית, 800 אלף יחידות דיור בשכונות העוני של מדינת ישראל, המשכנות כשליש מאוכלוסיית המדינה, יינתנו לדייריהן. משטר תכנוני יעניק לשכונות אלה זכויות בנייה למימוש או למיסחור. חוק שכזה, שהצעה מפורטת שלו כבר מונחת על שולחנו של שר השיכון, יזרים אל המערכת הכלכלית נכסים בשווי 150 מיליארד דולר יש מאין. הפעלת התוכנית, כאן ועכשיו, תשנה את פניהן של רבות מערי ישראל ותוציא את עניי ישראל מעוניים בזמן אמת. אין כל מניעה להעניק לעניי ישראל מָן מהשמים, כאן ועכשיו.

החייאת הדיור בר ההשגה

תוכנית כזאת עשויה לממש כ־20 אלף יחידות דיור לשנה במשך עשר שנים, וכך לפתור את בעיות הדיור של כעשירית מאזרחי המדינה. היא גם תגדיל את הבעלות העממית על הדיור ותיצור הון משפחתי להעברה בין־דורית. כערך מוסף, בניית 200 אלף דירות במשך עשר שנים תאזן את עליית מחירי הנדל"ן למגורים ותעניק לרבים תעסוקה.

חוק הדיור הציבורי, שהעניק לדיירי השיכון הציבורי את הזכות לרכוש את דירותיהם, נכשל ומימושו הוקפא. הפגם המרכזי בו היה שלילתה של הזכות לפיתוח הדירה והגדלת אחוזי הבנייה. הללו הושארו בידי המינהל. לכן, המטרה עתה היא לקדם חוק ידידותי לדייר בשיכון הציבורי, שיעניק לו אופק של צמיחה וישמש מנוף כלכלי חשוב לצמצום העוני ולהתחדשות העירונית. התוצאה תהיה יצירת קניין חברתי בשווי של כ־5 מיליארד דולר, שיגיע לידי עניי ישראל מבלי שנלקח מאיש. כולו ינבע מנכסים מתים, שכיום הם מוקד של עוני ומחר יכולים לסייע לצמיחה.

אפליה מתקנת בהשכלה

כדי ליצור את האפשרות להצטרף למעמד היצירתי שנהנה מהקניין החדש ומטפס בסולם החברתי, יש לאפשר ליחיד לרכוש השכלה בתחום התואם את כישרונותיו ונטיותיו גם בעודו ילד, וגם משבגר ונהפך לעובד הזקוק להסבה מקצועית. חיוני להעניק חינוך חינם על כל דרגותיו, וברמה הדרושה להתמודדות על מקומו של הפרט בכלכלה הלאומית והגלובלית דווקא לשכבות המקופחות. לשם כך חייבת המדינה לאפשר אפלייה מתקנת לילדי אותן שכבות. הרי גם

הענקת חינוך באמצעים זהים מהווה בפועל אפליה, בדרך של שוויון בין בלתי שווים.

חינוך והשכלה שיינתנו בדרך זו גם יביאו לחיזוק האוכלוסיה בזמן אמת, שכן הם יצמצמו את ההוצאה המשפחתית על החינוך, ויאפשרו להפנות את ההכנסה הפנויה לחיסכון ולהגדלת כוח הקנייה.

בריאות ציבורית באיכות

במערכת הרפואה יש לבצע רפורמה מבנית שתאפשר לכל אזרח שירותי רפואה וסל תרופות הממומנים אך ורק על בסיס תשלומי מס בריאות פרוגרסיביים.

הדרך: אמנה לאומית 

כלכלה חדשה אינה יכולה לפתור את בעיותיה בשיטות ישנות. הפתרונות שאנחנו מציעים הם פתרונות חדשים.

אם ייושמו, רפורמות ההפרטה החברתית ישפיעו עלינו לשנים. הן מבקשות למצוא פתרון למשבר מבני עמוק, שעלול בימים אלה למוטט רבים ממשקי הבית. אי אפשר לבצע רפורמות כאלה אלא במסגרת של ממשלת אחדות לאומית שתייצר הסכמה לאומית ואמנה לאומית לביצוען. וזו העת לכך, שכן רפורמות מבניות כאלה אינן ניתנות להגשמה אלא כשאין מנוס מלבצען, ולנקודה הזאת הגענו.

ארה"ב הבינה שאי אפשר להמשיך כבעבר ובחרה לנשיא את ברק אובמה. מדינת ישראל צריכה להשתלב במגמה זאת. עקב תלותן של מדינות העולם זו בזו, לא נוכל להשתלט על המצב אלא בדרך של שיתוף פעולה בינלאומי. בעוד שהאדמיניסטרציה של בוש העבירה את העול באופן יחסי מהעשירונים העליונים לעשירונים התחתונים, מנסה האדמיניסטרציה החדשה לממש רפורמות שלא רק יעניקו יציבות זמנית אלא הגנה כלכלית לאורך זמן למירב האוכלוסייה שלא נהנתה מימי הזוהר.

האם ממשלת ישראל יכולה להסתפק רק ברפורמות מייצבות, ללא שינוי מבני, כזה שיגן כלכלית על רוב האוכלוסיה ולאורך זמן? פתרונות מייצבים ייכשלו אלא אם יהוו את ההקדמה לתוכנית כוללת. הגיעה העת לתוכנית הזאת.

ת.ז

עו"ד שרגא בירן הוא מאנשי העסקים העשירים בישראל. בעל השליטה בקבוצת אלון, ובעלי משרד עורכי הדין ש. בירן המתמחה בדיני תכנון, בנייה ומקרקעין. כתב את הספרים "בדמעה יקצורו: אדמה ישנה, קניין חדש", ו"בשבחי האופורטוניזם", שבו הוא מציג את רעיון ההפרטה החברתית.