האם תוכניות ההצלה הן באמת "על חשבון" משלם המסים?

כל תוכנית הצלה שנהגתה, בארץ או בחו"ל, זכתה, בין היתר, לקיתונות ביקורת, בטענה שהיא באה על חשבון כספי משלם המסים. על פי ניסוח ביקורת זאת, נראה כאילו תוכנית סיוע פירושה: א. ויתור על סלילת כבישים, תקציבי האוניברסיטאות, הישיבות, קצבאות הילדים או בתי החולים. ב. לגבות יותר מסים,

א ו-ב היו נכונים, אילו באמת הכלכלה עבדה כך, אולם המציאות הכלכלית עובדת באופן מורכב יותר, מאשר הגישה הפשטנית של סכום כסף קיים, אותו צריך לחלק בין "בזבוזים" שונים.

אפשרות ג' היא הדפסת והזרמת כסף נוסף למערכת הכלכלית. בתיאוריה הכלכלית, אפשרות זאת היא אחת הדרכים לפתרון משבר מהסוג בו אנו מצויים. לדעת המוניטאריסטים, המשבר הגדול בשנות השלושים בארה"ב נוצר, כתוצאה מרכזית, מהקטנת כמות הכסף ואי הזרמה של הון במועד ע"י הממשל המרכזי.

ישנה גם אפשרות ד', שהיא מתן רשת ביטחון - ביטוח, שאת התחשיב לגבי עלויותיו, אפרט במאמר נוסף בשבוע הבא.

על מנת להבהיר למי שלא למד כלכלה, כסף אינו רק שטרי כסף פיזיים, המודפסים על ידי בית דפוס ומוזרמים למערכת, כי אם האשראי הניתן על ידי הבנקים, עניין שיכול להיעשות על ידי תקנות של הבנק המרכזי לגבי יחס הלימות הון, שהוא בפשטות, היחס בין מקורותיו של הבנק לבין כמות האשראי שהוא מעניק.

ככל שדרישות בנק ישראל גבוהות יותר, כך נאלצים הבנקים לתת פחות אשראי וכמות הכסף במשק קטנה. לעיתים, המגבלות הן עצמיות ונובעות מחששות המערכת הבנקאית ובכך מתבצעת על ידם בפועל הקטנה של כמות הכסף ולא כתוצאה ממהלך יזום של בנק ישראל.

מס ושמו אינפלציה

אמנם, הזרמת כסף מגדילה אינפלציה - שפירושה ירידת ערך הכסף - בנוסף לעוד כמה השפעות לוואי מזיקות, כגון הקטנת השקעות וצמיחה. אולם, במצב הנוכחי, בו כמות הכסף הצטמצמה בשל הקטנת האשראי, איש אינו סבור כי ההשפעה האינפלציונית תהיה דרמטית. כלומר, אינפלציה ברמה של 5-6% מהווה אכן הקטנת כוח הקנייה של כלל האזרחים, כאשר במקביל, אותם אזרחים ממש נהנים משימור חלק יחסי - שהוא גדול יותר - של חסכונותיהם.

אם נרצה, נוכל להגדיר אינפלציה כמס על כל האזרחים. ירידת ערך הכסף ב-5% תגרום לכך, שבעלי הממון ייפגעו יותר מאלה שאין להם כסף ואילו מקבלי המשכורות ייפגעו באופן יחסי למשכורתם. אמנם, יש נכסים המוגנים מאינפלציה יותר מאחרים, אבל גם כמות הנכסים שאינם מוגנים, כגון יתרות גדולות בפיקדונות שקליים ואג"ח שקליות, נמצאים בהיקפים גדולים יותר ברשות העשירים, בעוד שלעניים, בדרך כלל, יש יותר חובות ולכן חלקם של חובותיהם דווקא יישחק.

כך שהמס האינפלציוני, אינו דווקא אנטי סוציאלי. נזקו העיקרי הוא בהשפעתו על הצמיחה במשק, טענה המופנית כרגע גם מהכיוון השני למדיניות הבדלנות ואי-העשייה של הממשלה, הפוגעת בצמיחה.

מי הוא משלם המיסים?

מנגד, חשוב לזכור, כי כ-50% מתושבי מדינת ישראל אינם משלמים כלל מסים. מתוך 50% המשלמים, 47% ניתנים להגדרה כמעמד בינוני. 2.5% נוספים הם 'אמידים' ו-0.5% הם 'עשירים', מתוכם גם כמה עשירים מאוד. מרבית אלה הנמנים על ה-47%, אלה שעובדים במשרה ויותר, חוסכים לפנסיה והם אלה שנפגעו ביותר מירידת ערכי החיסכון, שפוגעת בעסקים וביכולתם למחזר חובות.

עליית התשואות של האג"ח בבורסה מייקרת מאוד את מחיר ההלוואות לעסקים. כלומר, גם קשה למחזר הלוואות אך במקביל - מי שכבר לווה - משלם מחיר גבוה. התוצאה: פגיעה אנושה בהשקעות הריאליות המחדשות מלאי הון ואחראיות על אפשרויות תעסוקה וצמיחה.

התוצאה הנגזרת מכך היא ירידה בגביית המסים, גם מפרטיים, למשל בשל גידול באבטלה שמביא לפיחות בגבייה ממשכורות; גם מחברות, שרווחיהן יורדים והן משלמות פחות מס חברות; גם מהבורסה, הסובלת מהפסדים בשוק ההון שמביאים לתשלום מופחת של מיסי בורסה; וגם מירידה בתחום המסים העקיפים, הנובעת מירידה בהשקעות, המביאה לירידה בגביית מע"מ ומירידה בהכנסות, המביאה לירידה בצריכה ובגבייה ממע"מ וממכס.

כלומר, מי שלא תומך בתוכניות הצלה, לא משרת את משלמי המסים, אלא פוגע בהם, גם באמצעות פגיעה ישירה בערך חסכונותיהם וגם אם בהקטנת הכנסות הממשלה, שתצטרך להעלות מסים, אחרת השירותים המנויים לעיל ייפגעו.

המסקנה: דווקא בדלנות הממשלה ואי-העשייה היא על חשבון משלם המסים.