להחליף את הלימות ההון הקשוחה בכפיית אשראי על הבנקים

המשבר הנוכחי הביא לבעיית נזילות קשה, המתבטאת בירידה בכמות הכסף במשק. הכסף שהממשלה מדפיסה באופן פיזי ומייבאת בקונטיינרים מהולנד, הוא רק חלק מכמות הכסף הנמצאת בשימוש.

מרבית הכסף בו אנו משתמשים הוא כסף וירטואלי: קו האשראי הבנקאי וכרטיסי האשראי מאפשרים לנו לעשות

בנק ישראל מפקח על כמות הכסף במשק, על ידי קביעת יחסי רזרבה והלימות הון. יחסים אלה מגבילים את המערכת הבנקאית במתן אשראי, זאת במטרה שלא לערער את חוסנה, עניין שכפי שראינו בארה"ב, עבד במידה מאוד מוגבלת של הצלחה.

במשבר כלכלי מסוג שזה שאנו חווים, אנשים וחברות נוטים להתחיל לשמור את הרזרבות קרוב אליהם ונמנעים מחידוש אשראי לעסקים. התופעה הולכת ומתעצמת, מפני שהחששות מזינים את צמצום האשראי והוא מצידו גורם להקטנת הפעילות הכלכלית.

הפתרון שננקט על ידי מרבית קברניטי הכלכלה בעולם, הוא הרחבת בסיס הכסף, על ידי הלוואות בריבית נמוכה או מהבנק המרכזי לבנקים או באמצעות השקעות ישירות של הממשלה בבנקים, כנגד הנפקת מניותיהם. על ידי השקעות אלה, קיבלו הבנקים אמנם את הממשלה כשותפה חדשה, אולם, יחד עם זאת, קיבלו מקורות כספיים שמטרתם להמשיך ולהעניק אשראי, במטרה למנוע את הצטמצמות הכלכלה מעבר למידה הדרושה, כמו גם לנכש את "העשבים השוטים" - אותם עסקים רעים שסילוקם נדרש.

הקונפליקט שבין חסימת יוזמות לתחרות זהירה

הפסיכולוגיה של המיתון גרמה לכך שגם הבנקים שומרים את הכספים אצלם, מחשש לבעיות נזילות נוספות ומתגברות.

בחלק מהמקומות מחפשים דרכים לכפות על הבנקים לתת הלוואות ובחלק מהמקרים מעלים הצעות למתן הלוואות ישירות לעסקים, על-ידי הממשלה, כמו במשבר קרייזלר בשנות השמונים, המהווה השראה להצעה חדשה, לפיה ג'נרל מוטורס וקרייזלר יתמזגו, בסיוע של הלוואה ממשלתית.

לממשלה יש זכות להניח, כי תעשיות מסויימות חשובות יותר למשק ולחברה, אם בגלל מספר המועסקים בהם ואם בגלל סיבות אחרות. כך נוהגת הממשלה גם בתעשיות ינוקא ומונעת את פתיחת השווקים לתחרות מלאה, עד אשר יהפכו החברות החדשות להיות מבוססות ותחרותיות. אולם, אמצעי זה, באם מפריזים בו, סופו שהוא הופך להיות כלי אנטי תחרותי שמעודד חוסר יוזמה וחוסר יעילות. מנגד, הממשלה אינה יכולה לכפות על הבנקים מתן הלוואות לגורמים מסוימים, שאינם עומדים באמות מידה מסחריות ראויות.

אלטרנטיבה לפעולה: כפיית אשראי

הדרך הפתוחה בפני הממשלה היא איפוא, דרך של כפיית 'אשראי כולל' על הבנקים. אולם, בתוספת פשוטה: יחס הלימות הון הפוך. ראשית, נדרש כי הבנקים לא יחלקו דיבידנדים בזמן הקרוב, עניין שממילא עמד על הפרק, זאת על מנת לשמור על רמה גבוהה של מקורות פיננסיים. 

שנית, לדאוג לכך, שאם המדיניות הקודמת היתה יחס הלימות הון של 12%, במקום לדרוש כעת שהבנקים יעמדו בו מלמעלה, קרי יותר מ-12%, לפרק זמן של שנתיים יהיו הבנקים צריכים להיות ברמות שבין 10.5% ל-12%. כל חריגה שמרנית כלפי מעלה, תחויב בקנס כספי.

על מנת לעמוד ביחס ההפוך יאלצו הבנקים להעניק אשראי. כאן, עלינו לסמוך עליהם שיתנו את האשראי באופן הנבון ביותר, נוכח מומחיותם היחסית.

מדיניות כזאת בזמן משבר עלולה לשאת הפסדים. הממשלה אמורה לתת לבנקים רשת ביטחון במונחי שיעורי default (ברירת מחדל): אם למשל, ללא ההתערבות הממשלתית, הבנקים היו עולים ליחס הלימות הון של 12.5% ובפועל הם עומדים כעת על 11.1%, גובה ההלוואות הנוספות הנגזר מכך, בהנחה שהוא אכן יותר מסוכן, יוגן חלקית על ידי הממשלה, למשל, בגובה של עד 10% מהאשראי הנוסף, תוך כיסוי של 70% מכל חוב שיווצר במסגרת זאת.

יצויין, כי, בכל מקרה, אין לכסות את החוב במלואו, שכן אז המוטיבציה של הבנקים לגבות את החובות תרד מאוד.

המשמעות של 10 מיליארד שקל נוספים באשראי היא הגנה ממשלתית מירבית של 700 מיליון שקל. סכום לא מבוטל, אבל הסיכון שווה לתועלת שתופק. ואם ניקח בחשבון את התועלות הנובעות מאי-קיטון עסקים או אף גידולם, מניעת אבטלה וכד', אנו עשויים לקבל כי בנטו, ספק אם הממשלה תיאלץ לשלם.

הכותב הוא מנכ"ל חברת "תבור כלכלה ופיננסים" לייעוץ כלכלי ופיננסי