במת כלכליסט: וואוצ'ר חינוכי
הבעיה המרכזית במערכת החינוך היא עודף הניהול והפיקוח במשרד החינוך. או במלים אחרות: העדפת המטה על יחידות הקצה
המשבר החמור במערכת החינוך מעיד בצורה הטובה ביותר על כך שממשלה אינה יודעת לייצר כמעט דבר, והדברים המועטים שהיא אכן מייצרת אינם מיוצרים ביעילות. הבעיה במערכת החינוך אינה בעיה תקציבית: בישראל מושקע ממון רב בחינוך היסודי והעל־יסודי, ותקציב משרד החינוך שני רק לתקציב הביטחון. גם בהשוואות בינלאומיות מקובלות מול מדינות מפותחות ישראל מוציאה סכומים לא מבוטלים על חינוך. מכיוון שהתקציב אינו הבעיה, כנראה שמבנה שוק החינוך בישראל הוא יסוד הבעיה.
הבעיה המרכזית היא עודף הניהול והפיקוח במשרד החינוך, או במלים אחרות: העדפת המטה על יחידות הקצה. במערכת החינוך בישראל החלק החשוב אינו המורה או התלמיד, אלא המטה הארצי והמחוזי, על אלפי הפקידים, המפקחים ובעלי העניין. חלק הארי של תקציב החינוך נשאר במטה, ורק חלקים זעומים ממנו באמת מגיעים לרמת התלמיד והמורה. לכן, כל עוד הוועדות המוקמות חדשות לבקרים כדי לטפל במשבר החינוך לא יעסקו בפירוק המנגנון המנופח מעבר לכל פרופורציה - הן לא ישיגו ולו את השיפור הקטן ביותר בחינוך ילדנו.
שיטת הוואוצ'רים של מילטון פרידמן
לכל אלה הרוצים באמת ובתמים לפתור את הבעיה כדאי לשקול ברצינות את שיטת הוואוצ'רים של פרופסור מילטון פרידמן. השיטה מבוססת על ההנחה הכל כך נכונה שמי שידאג לחינוכו והשכלתו של הילד בצורה הטובה ביותר הם הוריו, ולא מפקח עלום שם הדואג לתועלתו האישית ככל בני האנוש. השיטה מבוססת על העיקרון שכל ילד שווה סכום של כסף הממומן מתקציב המדינה. את הכסף יקבל המוסד החינוכי שאליו יחליטו הורי התלמיד לשלוח אותו. ברור לכל שההורים יראו אך ורק את טובתו של הילד, למעט מקרים יוצאי דופן שבהם בכל מקרה מטפלות רשויות הרווחה, המשטרה או המשפט.
בצורה זו ניתן לבטל את מחוזות משרד החינוך, לצמצם את המטה לעשירית מגודלו כיום, ולפטר את כל המפקחים. החיסכון הכספי הגלום בכך עולה על מחציתו של תקציב החינוך, ולכן כל וואוצ'ר של ילד יכלול בתוכו סכום מכובד. בשלב זה תתחיל תחרות ראויה על כל תלמיד ותלמיד ועל כל מורה טוב. המורים הטובים יקבלו תגמול ראוי תמורת יכולותיהם, ולכן משאב אנושי טוב ורענן יחזור למערכת. במקביל, התלמיד יקבל חינוך והשכלה ראויה באווירה טובה.
התאמות לשוק הישראלי
לשיטה זו צריך לעשות מספר התאמות לשוק הישראלי. ראשית, הוואוצ'ר של ילד משכונה או מעיר בעלות מעמד סוציו־אקונומי נמוך יהיה שווה בעשרות או מאות אחוזים יותר מזה של תלמיד מאזור בעל אוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה. כך תהיה אינטגרציה אמיתית, כי גם בתי ספר באזורים יוקרתיים ירצו לקבל תלמידים אלה, ובמיוחד את אותם תלמידים בעלי יכולות שכיום אינה ממומשות. שנית, צריך להגביל למספר קטן את מספר בתי הספר שיכולה רשת להפעיל, כדי שלא יווצר מצב שבו יחידים יהיו בעלי כוח השפעה רב על המערכת. שלישית, יש לחייב כל מפעיל בית ספר ללמד מינימום של שעות בנושאים הדרושים לקיום בחברה מודרנית. הכוונה היא ליסודות החשבון, העברית והאנגלית. ורביעית, באזורי הפריפריה, שבהם יש מעט אוכלוסייה ולכן לא תיווצר תחרות, יש לטפל באופן פרטני.
תוצאת לוואי חיובית נוספת של שיטת פרידמן היא היפטרות מהקומיסרים המנהלים את המערכת היום. פעם יש פוליטרוק המנהל את המערכת הדוגל בלאומיות, ופעם יש פוליטרוק המחזיר את הקו הירוק למפות. האם הדמוקרטיה הישראלית דוגלת בחינוך לחירות המחשבה, או שברצוננו שפוליטרוקים וקומיסרים בעלי כוח פוליטי יכתיבו לכלל התלמידים בישראל את קו המחשבה הרצוי?
הכותב הוא ד"ר לכלכלה וניהול בינלאומי במכללה למינהל ובמכללת ספיר
