העבודה שלהם היא התחביב שלכם

בתקופת הילדות, נוטפת הדבש והתום, רובנו מאמינים באמונה שלמה באמת אחת מופלאה: כשנהיה גדולים, נעבוד במה שאנחנו הכי הכי אוהבים לעשות. מדגם אקראי בכל גינה ציבורית יוכיח מיד שאף ילד לא אומר: "כשאני אהיה גדול, אני אעבוד במשרד נטול חלונות לצד קולגות שרק מחכים לנעוץ לי סכיני פלסטיק בגב, אשב כל היום מול המחשב תוך ביצוע מטלות חסרות משמעות ואחכה לסוף השבוע כדי למחוק לעצמי את הזיכרון באלכוהול".

אבל אז מתבגרים ומגלים שתי אמיתות מופלאות חדשות: שבקרמבו יש מלא קלוריות; ושבין זמן האיכות של הבטלה והשמחה לשעון החול של העבודה והפרנסה מפרידות חומה סינית אדירה, בריכת תנינים מרתיעה ומציאות אחת עגומה.

המצב הזה איכשהו נסבל, בעיקר בעזרת טלוויזיה ותרופות הרגעה, עד שפוגשים באנשים המכעיסים האלה. אנשים שהמקצוע שלהם הוא התחביב של האדם הממוצע, אנשים שמקבלים כסף כדי לעשות את מה שאנחנו עושים בחינם בשעות הבטלה.

פקח הטבע מדבר עם הנמר

החיים מתחלקים לשניים: פנים, משרד, אור פלורסנט (=עבודה); וחוץ, טבע, אור שמש (=בטלה). אבל בעוד רוב האנשים מטיילים במהלך החופשה הרחק ככל האפשר מהעבודה, יש מי שמבחינתם הטיול הוא עבודה. למשל יורם חמו, פקח אזורי של רשות שמורות הטבע באזור הערבה התיכונה: "מה שרוב האנשים רואים בסרטי טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק או באנימל פלאנט, אצלי זאת העבודה. אני מחליט מה שעות העבודה שלי ומה התחומים שמעניין אותי לבדוק", מצהיר חמו. 

הוא מסביר לנו איך נראה יום עבודה: "יום שגרתי מתחיל, למשל, בכניסה לערוץ נחל בחיפוש אחר פעילות בעלי חיים, כמו צבאים בנחל פארן או יעלים בנחל נקרות. אני סופר אותם, בודק התנהגות חריגה ומתעד אותם. בשעות הלילה אנחנו יכולים לצאת לתצפת על זאבים, שועלים, קרקלים, חתולי בר ואפילו נמרים. אחד החלקים הכי מרגשים בעבודה זה לצפות בהתפתחות של בעלי חיים, מהרגע שהם גורים, זה מחמם את הלב".

מבקר המוזיקה חושש להתנכר 

אמנים מוכנים לפעמים לרצוח מבקר שכתב עליהם ביקורת גרועה. אבל רוב האנשים היו מוכנים לחסל מבקרים רק כדי להחליף אותם בתפקיד, שבמסגרתו הם צופים בסרטים, שומעים דיסקים וקוראים ספרים, ואז עוד מקבלים על זה כסף (שלא לדבר על חנופה מיח"צנים).

בן שלו, מבקר המוזיקה של "הארץ", היה צריך זמן כדי לעכל את האושר שנחת עליו: "כמי שהיה רגיל לקום בבוקר וללכת למשרד, היה לי מוזר לקום בבוקר ולהישאר בטרנינג בסלון, להקשיב למוזיקה ולקרוא לזה עבודה. כשאני הולך בבוקר למכולת, די ברור שהשכנים מסתכלים עלי וחושבים שאני בטלן שלא יוצא מהבית", אומר שלו. 

אבל אז הוא מסביר: "אבל זה לא רק כיף, זו עבודה. אתה לא הולך להופעה או שומע דיסק בצורה נקייה, אלא חושב כל הזמן 'איך אני אכתוב על זה ואשחק אותה'. רק פעם בחודש בערך, כשאני שומע משהו שגורם לי לרחף ודבק בי, רק אז אני שוכח שזו בעצם עבודה ושאני אצטרך לכתוב על זה אחר כך".

אליה וקוץ בה: "יש בעיני משהו מופרך באופן אינהרנטי ברעיון של ביקורת מוזיקה. אתה אמור להיות בטוח בעצמך ומנומק, אבל אתה בכלל לא בטוח שאתה יכול לתפוס ביד את מה שהיה שם, לנמק במילים מדוע אהבת או לא אהבת משהו כדי לייצר פסאדה של 'מבקר'. לפעמים צריך לכתוב ברצינות ובכנות על דיסק או הופעה שאין לך שום עניין בהם", מסביר שלו את הקושי האמיתי, "ואז זה מייצר אצלי תחושה של ניכור, שאני עושה עוול לאמן, לעצמי ולעולם. אבל אני בהחלט לא רוצה להתבכיין, אלה ההתחבטויות ומכאובי הכתיבה של כל כותב או מבקר".

הסקאווטר רושם ורושם ורושם 

"זה כיף טהור", מודה שי. "היתה לי פעם אפשרות לעבוד במשרד ממשלתי, בעבודה מסודרת שבה הולכים כל יום לעבודה מכוח האינרציה. אני שמח שבחרתי בסקאוטינג, זאת עבודה שאני עושה מתוך אהבה".

אבל מה בדיוק עושים שם מתוך אהבה?

"קבוצות כדורסל רוצות לדעת הכל על הקבוצות שנגדן הן משחקות: מה היכולות של השחקנים, מה תרגילי ההגנה וההתקפה שלהם ומה נקודות החולשה שלהם. אני הולך למשחק של קבוצה מתחרה, עושה לעצמי רשימות על נייר קטן ומעביר למתחרים את המידע שהם ביקשו. סוג אחר של סקאוטינג הוא חיפוש טאלנטים בקבוצות אחרות".

טועמת הגלידות עובדת קשה 

נהג המירוצים עושה פורשה  

און יעקבסון נשמע כמו שם בדוי, אבל מדובר באדם אמיתי. העבודה שלו נשמעת דמיונית לא פחות: המסכן נשלח לכל מיני יעדים אקזוטיים, מקבל מכונית חדשה ונוצצת וצריך להדהיר אותה על הכבישים להנאתו.

יעקבסון מלמד נהיגת מירוצים בבית הספר "דרייב ארט", שם הוא מדריך נהגים על פורשה 911 ועל סובארו אימפרזה טורבו; הוא גם משתתף בתוכנית "המופע המוטורי" בערוץ 10, עם פינה שבה הוא מסיע סלבז על מסלול מירוצים סגור בערד ו"עושה להם שייק דאון כדי להותיר אותם עם פרצוף ההולי שיט הזה", כדבריו.  

יעקבסון. יום שלם על מסלול מירוצים בלי לחשוב על הדלק והצמיגיםצילום: בועז אופנהיים

ואם זה לא מספיק, במסגרת תפקידו כעורך המגזין "הגה" משמש יעקבסון כנהג מבחן לכל מכונית שיבחר. "אנחנו יכולים לקבל מהיבואנים כל מכונית שאנחנו רוצים לבדוק, השמים הם הגבול", הוא אומר (ע"ע התלהבות ושמחה, לעיל).

הוא מונה לנו את חוויותיו: "נהגתי כבר במייבאך ששווה 5 מיליון שקל, בפורשה, ביגואר, בכל התוצרת הכי מובחרת. ויש גם השקות בינלאומיות של מכוניות חדשות. בשנה שעברה, למשל, הוטסנו לגרמניה לבחון את האאודי R8 על מסלול מירוצים. חזרתי הביתה עם התכווצות שרירים מרוב מאמץ, אבל זה היה סיפוק אדיר, לנהוג יום שלם על מסלול מירוצים בלי להתחשב בעלויות הדלק ובבלאי הצמיגים".

והמציל, נו מה, על החסקה  

בסדר, חייו של המציל לא באמת נראים כמו "משמר המפרץ". מצד שני, איך אפשר שלא לקנא באנשים שלא צריכים לברוח לים, אלא נמצאים שם כל יום, כל היום, עם הרוחצים, הקרטיבים והחול שנדבק לכפות הרגליים.

דוד אבוטבול, מנהל תחנת מצילים בחוף אשדוד, מבהיר שהמציל לא יושב בסוכה ומשחק שש־בש כל היום. רק רוב היום: "מגיעים בשבע בבוקר, סורקים את החוף, מוציאים סירת הצלה, גלגלי הצלה ואופנוע ים, מניפים את הדגל ומסמנים את המקומות המסוכנים והבטוחים לרחצה, ואז חוזרים לסוכה ושותים קפה", מתאר אבוטבול את שגרת יומו.

"העבודה השוטפת זה עיניים עיניים עיניים - להסתכל על הים כל הזמן. אחד הפלוסים הגדולים הוא שלא צריך חליפות או בגדי עבודה, רק שניים־שלושה בגדי ים ומשקפי שמש, ואתה מסודר. יש לנו בריזה טובה מהים, ובתיאום עם המצילים האחרים אנחנו יכולים לקפוץ למים להתרענן, לשחק מטקות, לעשות סיבוב על אופנוע ים או לתפוס גלים עם החסקה".