המשבר הסיעודיאמריקה הקדימה את ישראל במשבר הביטוחים הסיעודיים
המשבר הסיעודי
אמריקה הקדימה את ישראל במשבר הביטוחים הסיעודיים
הצצה אל עתיד עגום: גם בארה"ב היה שוק ביטוחי סיעוד פרטיים משגשג, אך בעקבות תמחור לקוי חברות הביטוח החלו להפסיד ולצאת מהשוק. עשור לאחר מכן למאות מיליוני אמריקאים אין פיתרון. כתבה שלישית בסדרה
בשבוע הבא תחול הרעה בתנאי הביטוחים הסיעודיים של קופות החולים, במטרה למנוע את קריסתם, לפחות עד לסוף 2024. עד אז, המדינה אמורה לגבש פיתרון ארוך טווח למשבר העמוק, שמאיים על יכולתם של האזרחים במדינה להזדקן בכבוד ולקבל את הסיוע שרובם יזדקקו לו בגיל מבוגר.
מה שישראל חווה אינו ייחודי. גם במדינות נוספות ב־OECD נאבקים למצוא פיתרון בר קיימא לתחום הסיעוד. אחד ממקרי הבוחן המעניינים הוא שוק ביטוחי הסיעוד בארה"ב. מערכות הבריאות של ארה"ב וישראל שונות מאוד זו מזו, אבל שתיהן חריגות ביחס לעולם בהיבט אחד מרכזי: בשתיהן קיים ביטוח סיעודי וולונטרי פרטי. למעשה, ארה"ב היא המדינה שבה ביטוחי סיעוד פרטיים היו הכי נפוצים (אחרי ישראל), כאשר שיעור ההוצאה הפרטית עליהם מתוך ההוצאה הלאומית על סיעוד עומד על 8%.
המציאות הפתיעה את המבטחים
את המשבר שישראל עומדת בפניו כעת ארה"ב חוותה כבר לפני למעלה מעשור, ומאז היא עדיין לא הצליחה למצוא פיתרון. המשבר בארה"ב מספק תמונה עגומה למחיר שישראל עלולה לשלם אם לא תמצא פיתרון ארוך טווח, ומבהיר דבר אחד מרכזי: מי שחושב שהרעת התנאים שרשות שוק ההון קבעה ותחל בשבוע הבא תספיק כדי להציל את שוק הביטוחים הסיעודיים הפרטי, צריך לחשוב שוב.
ביטוחי הבריאות בארה"ב החלו להימכר בשנות ה־70, בפורמט דומה לביטוחים הפרטיים שהיו נפוצים בישראל: ניתן היה לרכוש את הביטוח כביטוח פרט או במקרים רבים כביטוח קבוצתי דרך מקום העבודה, וכדי לעודד את רכישתם הממשל האמריקאי העניק את מה שאמריקאים מעריכים במיוחד - הטבות מס.
לציבור לקח זמן להבין את חשיבותם, אבל בשנות ה־90 הם החלו להיות יותר ויותר פופולאריים, וב־2002 הגיעו למכירות שיא של 750 אלף פוליסות בשנה. אך מאז, על אף הזדקנות האוכלוסיה בארה"ב, שוק הביטוח הסיעודי נמצא במגמת התכווצות. בשיאו ב־2012, מספר הפוליסות הגיע ל־7.4 מיליון, ומאז מספרן יורד. ב־2018 כ־57 אלף איש בלבד רכשו את הביטוח. במקביל, חברות הביטוח שפעלו בשוק - כ־100 חברות בשנת 2000 - החלו להפסיק ולשווק פוליסות, עד שמספר החברות שנותר כיום עומד על 12.
הסיבה להתכווצות השוק היא, בדיוק כמו בישראל, תמחור לקוי. חברות הביטוח הניחו ששיעור התביעות יהיה נמוך יותר, שתוחלת החיים של אדם סיעודי תהיה קצרה יותר וכך גם תקופת התשלום, וכן ששיעורי היציאה הוולונטרית מהביטוחים יהיו גבוהים יותר.
בפועל, כל זה לא קרה, וחברות הביטוח התמודדו מול הוצאות הולכות וגדלות. אלו גרמו, בדיוק כמו בישראל, להרעת תנאים משמעותית בפוליסה: בעוד שב־2005 הפרמייה השנתית הממוצעת לאדם בגיל 56–65 עמדה על 1,900 דולר וסיפקה כיסוי בגובה 270 אלף דולר, עשור לאחר מכן ב־2015, הפרמייה טיפסה ל־2,600 דולר, וגובה הכיסוי ירד ל־235 אלף דולר. מאז חלו הרעות נוספות, והיחס בין הפרמיה לכיסוי נשחק בכ־20% נוספים.
הרעת התנאים לא הפכה את הביטוחים לרווחיים. כיום, חברות הביטוח שעדיין פועלות החמירו את רמת החיתום, והן מפעילות מדיניות סלקטיבית: כשליש מהאנשים בגילאי ה־60 וקרוב למחצית מהאנשים בגילאי ה־70 נדחים בבואם לרכוש ביטוח סיעוד.
בעוד שמספר האמריקאים ללא ביטוח סיעודי עולה, הממשל האמריקאי נכשל ביצירת אלטרנטיבה בדמות מימון ציבורי, כך שלרוב האזרחים אין מענה לתרחיש שבו יהפכו לסיעודיים, זולת חסכונותיהם הפרטיים. הסיוע של הממשל האמריקאי מתמקד במעוטי יכולת בלבד, זאת במסגרת תכנית Medicaid שמממנת טיפול סיעודי בבית החולה או בבתי אבות. כדי להיכלל בתכנית על אדם להיוותר ללא חסכונות ולהעביר נכסים בשווי של יותר מ־2,000 דולר למדינה.
התוצאה היא שאמריקאים רבים שמגיעים למצב סיעודי יורדים מכל נכסיהם. ניתוח של הניו־יורק טיימס מציג תמונה עגומה במיוחד. הניתוח מתבסס על נתונים של אנשים שהגיעו לגיל 65 עם נכסים בשווי גבוה מ־171 אלף דולר ונמוך מ־1.8 מיליון דולר אך סיימו את חייהם מרוששים (עם פחות מ־3,000 דולר). מהניתוח עולה שבקרב מבוגרים שלא הזדקקו לסיוע סיעודי כ־2% נפטרו מרוששים. בקרב מבוגרים שנזקקו לסיוע סיעודי, כ־9% נפטרו מרוששים, כלומר פי 4.5. מבין אלו שנזקקו למטפל צמוד, כ־18% נפטרו מרוששים, ומבין אלו שנזקקו לאשפוז סיעודי בבתי אבות כ־23% נפטרו מרוששים.
הביטוח בסבסוד הממשלה קרס ובוטל
במסגרת רפורמת אובמה־קר ב־2010 נחקק חוק שמטרתו לעודד אזרחים אמריקאים לרכוש ביטוח סיעוד וולונטרי בתנאים שנקבעו מראש על־ידי סבסוד חלקי של הפרמיות, שמחירן הממוצע עמד על קרוב ל־300 דולר בחודש, בתקווה לחזק את הטיפול הקהילתי בארצות הברית שעד אותה נקודה היה מוטה לאשפוז במוסדות. לאחר שלוש שנים בוטלה התכנית, לאחר ששיעורי החדירה היו נמוכים וממשל אובמה הגיע למסקנה שביטוחים פרטיים אלו לא יהיו יציבים כלכלית לאורך זמן.
מהניסיון האמריקאי ניתן ללמוד מספר דברים מרכזים: ראשית, כישלון הביטוחים הפרטיים והרגולטורים לתמחר את הפוליסות כך שיהיו יציבות אינו ייחודי לישראל. בשוק האמריקאי, בדומה לזה הישראלי, היו מודעים לתחזיות הזדקנות האוכלוסיה, אך לא ידעו לחזות את העלייה בשיעור התביעות ואת העלייה בתוחלת החיים במצב סיעודי.
שנית, לכישלון של הממשלה לספק פיתרון ארוך טווח יש מחיר כבד שאותו משלמים האזרחים: אמריקאים רבים, במיוחד ממעמד הביניים, נאלצים לוותר על הסיוע שהם זקוקים לו ולחיות את שנותיהם האחרונות בהזנחה, או במקרה הטוב להתבסס על סיוע מבני משפחה. במקרים אחרים, הם מכלים את רוב חסכונותיהם ברכישת סיוע סיעודי.
היתרון בישראל הוא בהיקף הסיוע הציבורי, שכן כ־90% מהאוכלוסיה תהיה זכאית לסיוע מסוים, בהתאם למבחן הכנסה, מביטוח לאומי. מנגד, בארה"ב הקפידו בחלק מהפוליסות על כך שמבוטחים שהפוליסות שלהם הסתיימו יכלו לשמור על הזכויות שצברו, כך שהפרמיות ששילמו לאורך שנים יספקו להם פיצוי מסוים.
לעומת זאת, החלטה על סיום הביטוח הסיעודי בישראל משאירה את המבוטח ללא זכויות, כאשר בתרחיש שבו הקרנות של קופות החולים יתרוקנו מבוטחים ששילמו אלפי שקלים ויותר ייוותרו ללא מענה.
