דו"ח טכנולוגי: הדם שמזין את הטאבלט שלכם
הזינוק בשוק מחשבי הלוח גורר עשרות מקרי מוות במכרות בדיל באינדונזיה, ניקוי האינטרנט מפורנוגרפיית ילדים גובה מחיר קשה מהאנשים שאמונים על כך, חברה יוצאת לפתח ולהפיץ נשק שניתן להדפסה ומודל תוכן הפרימיום שוב כושל
הדם שבטאבלט שלך
מפעם לפעם אנחנו מגלים מחדש שאין ארוחות חינם, שהצעצועים שהתרגלנו להשתמש בהם מגיעים עם תג מחיר בלתי נראה אבל אמיתי מאוד. כולם מכירים את "יהלומי הדמים", והטור הזה התייחס בעבר מספר פעמים למתכות הדמים ולמחצב קולטן, שנכרה בעיקר בקונגו.
- בשולי הרשת: גוגל יוצאת נגד סוחרי הנשק
- דו"ח טכנולוגי: השפן של אסאנג' לא יועיל לו
- דו"ח טכנולוגי: כמה קל לקנות נשק ברשת?
עתה מגיע סיפורו של הבדיל, מתכת ותיקה מאוד - הפניקים כרו אותה בבריטניה (!) במאה השישית לפני הספירה - שהכרחית לכמעט כל סוג של גאדג'ט; היא משמשת להלחמת החלקים יחדיו. טאבלטים דורשים כמויות גדולות יחסית מהם, ועל פי תחקיר של בלומברג, היצירה של 18 אייפדים מצריכה אותה כמות של בדיל שמצריך רכב, ששוקל משמעותית יותר.
זינוק בצריכת הטאבלטים, זינוק במקרי המוות במכרות. אילוסטרציה צילום: בלומברג
התוצאה היא עליה מהירה בכריית הבדיל - וכשמתחילים לכרות מהר, מדלגים בדרך כלל על כמה סידורי בטיחות בסיסיים. חלק ניכר מהבדיל מגיע ממכרות חדשים באינדונזיה, ויש לו מחיר כבד: בשנת 2011 מתו 44 תושבי מעובדי מכרה בדיל אחד באינדונזיה בשלל תאונות.
אלה רק המקרים המדווחים, ובמשטרה המקומית מאמינים שיש עוד מקרים רבים שבעלי אינטרס שונים הצליחו להסתיר. הזינוק במקרי המוות קשור הדוקות לזינוק בשימוש בטאבלטים: ב-2010, מספר ההרוגים היה כמחצית ממספר ההרוגים ב-2011. אינדונזיה היא כרגע המדינה המובילה בעולם בכריית בדיל, כשסין נמצאת מיד אחריה - ושמם של המכרות הסיניים כבר יצא לשמצה בכל מה שקשור לבטיחות.
אז בפעם הבאה שאתם רוכשים מוצר לא הכרחי, שאלו את עצמכם אם אתם באמת צריכים אותו - ואם אתם מוכנים לקחת את האחריות למשמעות הבלתי ידועה של בנייתו.
מנקי הרחובות האלמוניים של הרשת
בשבוע שעבר סיפרתי לכם על העובד הכי אומלל בגוגל, שנאלץ להתמודד עם כמות חריגה של זוועות רשת כמו פורנוגרפיית ילדים ובסופו של דבר לא עמד בכך. הוא לא לבד בזה.
ארגון בשם המרכז הלאומי לילדים נעדרים ומנוצלים (National Center for Missing and Exploited Children), עוסק במרץ בניקוי הרשת משלל הזוועות שקורות לילדים מנוצלים, מפורנוגרפיה ועד דברים מזעזעים ומחרידים אף יותר.
והעובדים שלו מתקשים מאוד לעמוד במראות שהם נחשפים אליהם. סינדי (שם בדוי) היא שוטרת לשעבר, שחשבה שתוכל להתמודד עם כל מה שהמין האנושי יזרוק לעברה. ובכן, לא לגמרי. התפקיד שלה כלל נסיונות לזהות את גילם של האנשים שהופיעו בתמונות; היא היתה צריכה לברר קודם כל אם בכלל מדובר בפורנוגרפיית ילדים. היא קיבלה סיוע מהארגון שלה, שסיפק לה ולעובדים האחרים טיפול פסיכולוגי, אבל סינדי עדיין חשה שההנהלה הזניחה אותה. היא טיפלה בכ-100 עד 200 דיווחים ביום, והעבודה אף פעם לא נגמרה.
הסיוע הפסיכולוגי לא עזר לעובדים צילום: shutterstock
האתר הגרוע ביותר שהיא נתקלה בו, לדבריה, היה אתר סיני בשם נינג, אותו היא הגדירה כ"גיהנום עלי אדמות" וגן עדן לפדופילים. היא נאלצה לעזוב בסופו של דבר את העבודה, משום שלא יכלה יותר. לטענתה, הממונים עליה ורבים מהעובדים האחרים בארגון כבר הפכו לקהים מרוב חשיפה לפורנוגרפיית ילדים. ולא ברור איך אפשר לשפר את המצב הזה.
להדפסת רצח, לחץ כאן
דווח לאחרונה שמישהו הצליח להדפיס במדפסת תלת ממד את החלק המרכזי ברובה סער, זה שאי אפשר לקנות מבלי לעבור רישום - ויחד עם החלקים האחרים בנה לעצמו רובה סער מתפקד לגמרי.
בעקבות ההצלחה המפוקפקת הזו - צעד קטן למדפסות התלת ממד, צעד גדול לקברנים - הקימו כמה משוגעי נשק את ה-Wiki Weapon Project, פרויקט שהמטרה שלו היא לבנות נשק שניתן להדפסה. הפרויקט רוצה להפיץ את המידע הזה לכל העולם דרך הרשת, כדי שכל חולה רוח יוכל להגשים את חלומו להפוך לרוצח המונים.
האנשים שמאחורי הפרויקט, שכבר גייסו 2,000 דולר מתוך ה-20,000 שהם שואפים לגייס, מתעקשים שמה שהם רוצים בחיים הוא להוכיח שאפשר להדפיס אקדח או רובה שמסוגל להרוג. מבחינתם, מספיק שהוא יוכל לירות כדור אחד. החברה שדרכה גייסו כסף הפסיקה לפתע לתמוך בהם (מעניין למה). הם עדיין מגייסים כסף דרך פייפל ובאמצעות ביטקוינים.
העולם הולך להיות הרבה יותר "מעניין". ולא רק בארה"ב, שם התיקון השני לחוקה ממילא מאפשר כמעט לכל אחד לשים יד על כלי נשק; מהרגע שהמידע הזה יעלה לרשת, הוא יהיה זמין בכל העולם. אף אחד לא יתפלא אם בתוך שנה-שנתיים, תתחיל רגולציה של מכירת מדפסות תלת ממד. חבל, כי זו אחת ההמצאות המעניינות ביותר שנראו בשנים האחרונות והיא בעלת פוטנציאל נדיר לשינוי החיים שלנו.
אז ממה בעצם נתקיים?
פעם, לא כל כך מזמן, אנשים היו יוצרים תוכן ואז היו מוכרים אותו. חלק זעום מהם היו הופכים לכוכבים והיתר היו מתפרנסים בקושי, אבל מתפרנסים. ואז הגיעה הרשת, וסיפקה כמויות אדירות של תוכן חינמי להמונים, רובו הגדול זבל (אבל, כבר אמרו לפני, 99% מכל דבר הוא זבל), וחלקו הקטן טוב מאוד. מאליה עלתה השאלה, שהפכה במהירות לשאלת חיים ומוות ללא מעט אתרי תוכן: ממה בעצם הם אמורים לחיות.
רוצים פרימיום? תשלמו איור: יונתן וקסמן המודל הראשוני היה על התקיימות מפרסומות. אבל בני אדם לא אוהבים פרסומות ותוך זמן קצר הם מסננים אותן החוצה. המשמעות היא שהפרסומות צריכות להיות קולניות ופולשניות יותר ויותר, מה שממאיס את האתר על המשתמש. אם אתה לא מפלצת אוכלת כל כמו גוגל, לא בטוח שתוכל לחיות מפרסומות. אפילו לפייסבוק זה ממש לא קל.
המודל שעלה אחר כך הוא זה של הפרימיום (Freemium): אנחנו נייצר תוכן חינמי ברובו, אבל עבור התוכן המוצלח ביותר שלנו, תצטרכו לשלם. במשך זמן מה נראה שזה יהיה המודל שיציל את יצרני התוכן - בכללם יצרני אפליקציות ותוכנות למיניהן. הרעיון כמו נשאב מעולמם של סוחרי סמים: הצע להם את המוצר הראשוני בחינם, עד שהם יתמכרו וירצו עוד.
אבל אם אתה לא מגיע למיליוני משתמשים, אתה לא תצליח. יש הוצאות, והן גבוהות; וישנה הבעיה הרגילה של כל אוכלי החינם שמשתמשים במוצר שלך מבלי לשלם. שיעור האנשים שמשלמים, במקרה של אפליקציות מוצלחות כמו Evernote, נמוך מאוד: בערך אחוז. זה גם השיעור של שחקנים שמוכנים לשלם סכום זעום - שלושה דולר - עבור משחק. השאלה היא כמה ימשיך להתקיים גן העדן של שוטים, שבו אנשים יוצרים תוכן בלי לדעת אם יוכלו להתפרנס מכך.
קצרצרים
1. שופטים בדרום קוריאה פסלו חוק שנוי במחלוקת, שקבע שמשתמשי הרשת שם צריכים לציין את שמותיהם האמיתיים באתרי רשת שונים. המשתמשים, מצידם, כלל לא התייחסו לחוק מלכתחילה ופשוט עברו לאתרים בחו"ל. המטרה של החוק, כרגיל, היתה טובה: למנוע בריונות רשת. זה לא עבד. השופטים ציינו שהחוק גרם לכך שאנשים חששו למתוח ביקורת על אנשים או קבוצות חזקות, משום שהם חששו מפעולות תגמול למיניהן.
מי מפחד מבריונות רשת? צילום: Shutterstock
2. מהלכיה של ממשלת הודו בנסיון להתגונן מפני הטלת טרור באמצעות הרשת, עליהם דיווחנו בשבוע שעבר, גררו ביקורת קשה. הממשלה, כזכור, פשוט צנזרה מספר עצום של אתרי רשת - וכרגיל כשמדובר בפאניקה, היא צנזרה גם עמודים שלא היתה שום סיבה, ולו סבירה למחצה, לצנזר; בין השאר, נחסמו עמודי עיתונים. פְּרַנֵש פַּקַאש, מהמרכז לרשת וחברה בבנגלור, הגדיר את הפעולה כ"חוסר יעילות משווע" מצד הממשלה, ומחלקת המדינה של ארה"ב מתחה ביקורת זהירה על פעולות הממשלה, כשהיא אומרת שהיא מפצירה בממשלה לזכור את חשיבות חופש הביטוי. בין שאר הצעדים הדרקוניים שנקטה ממשלת הודו, היא הגבילה את המשתמשים בה לחמישה מסרוני סמס ביום, שבימינו זה ממש עונש אכזרי ובלתי שגרתי.
3. ממשלת בריטניה לא מתכוונת להניח לאנס המבוקש ביותר בעולם, ג'וליאן אסאנג', להתחמק. השוטרים המקיפים את שגרירות אקוואדור קיבלו הנחיות, בין השאר, לחפש בדואר הדיפלומטי היוצא מהשגרירות, כדי לברר האם אסאנג' מוברח בתוכו. דואר דיפלומטי, נזכיר, יכול להגיע גם עד לגודל מכולה, ובמקרה אחד בעבר ניסתה ממשלת ניגריה להבריח את שר התחבורה לשעבר שלה, מסומם וכפות - מי שחטף אותו היו שכירי חרב ישראלים; אנחנו על המפה! - באמצעות הדואר הדיפלומטי. זה לא עבד. אם אסאנג' חושב שהוא זכאי, אדרבא - שייצא, ונראה איך ייראו הראיות נגדו בבית המשפט. עד שזה יקרה, הוא אנס נמלט.
4. עובד ממורמר פתח באש באמפרייר סטייט בילדינג בניו יורק וטבח בעובדים במקום. צלם אינסטגרם, המוכר רק בכינוי Mr_mooki, ניצל את ההזדמנות כדי לעשות כמה זלוטס: הוא צילם את אחד הקורבנות כשהוא מדמם מראשו, העלה את התמונה עם כיתוב ציני, ותוך זמן קצר קיבל הצעות למכור את התמונה לכמה אתרי חדשות וסוכנויות ידיעות. אחר כך החל לייבב על כך שיורדים עליו. בפעם הבאה, טמבל, אל תלעג לאסונם של אחרים, ואז יהיה קל יותר לראות אותך מתפרנס מהאסון הזה.
5. הוול סטריט ג'רנל, שצריך למשוך אליו קוראים, יציע לקוראים שלו גישה ל-1,300 נקודות חיבור לרשת שפיזר ברחבי ניו יורק וסן פרנסיסקו. השירות מכסה כ-70% ממנהטן וזמין במידה פחותה גם בחלקים אחרים של ניו יורק. המשתמשים של המהדורה הדיגיטלית יוכלו להתחיל להשתמש בשירות אוטומטית מסוף ספטמבר. זו נקודה חדשה, יש שיאמרו נקודת שפל חדשה, ביחסים בין יוצרי תוכן וצרכניו: התוכן שלנו לא מספיק טוב בשבילכם? אז נספק לכם גם גישה נוחה לרשת.
• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
