טכנולוגי על הבוקר: הרשת החברתית של מכחישי השואה
לצבא ארה"ב נמאס מהאקרים, הוול סטריט ג'ורנל ידרוש כסף מהקוראים בשיטת ה"מיקרו-תשלומים", בריונות-סייבר מסוכנת יותר מבריונות רגילה, ומערכת החינוך של דנמרק שוקלת לקיים בחינות עם רשת פתוחה
פייסבוק בצד של הניאו-נאצים
דיווחנו כאן בשבוע שעבר על העובדה שפייסבוק מאפשרת את קיומן של קבוצות הכחשת שואה. נושא הדגל במאבק הזה הוא ברייאן קובאן, עורך דין שהוא גם אחיו של יזם ידוע. אחרי שהדליק את המדורה לפני שבוע, ואחרי כמה ימים של התפתלויות מצד פייסבוק, פנה אמש (א') קובאן במכתב פתוח למארק צוקרברג, וביקש הסברים.
במכתב – המרשים למדי; עורכי דין בדרך כלל לא יודעים לכתוב – אומר קובאן שהוא עשה טעות: הוא התמקד בצד החוקי והמנהלתי (תנאי השימוש של פייסבוק), במקום להתמקד בפן האתי. קבוצות הכחשת שואה, הוא מסביר לצוקרברג, הן פשוט מחסה דק במיוחד לאנטישמיות. הוא מטיל ספק בהנחה המקובלת – עדיף שידונו בזה בפומבי, במקום שזה יהיה בסתר – ומציע, לא לגמרי ללא היגיון, לדחוק את הדיונים האלה חזרה למאורות המעופשות שבהן התנהלו לפני שהרשת העניקה קול לכל זב ומצורע. ושוב, הוא שואל, מדוע דווקא פייסבוק משמשת במה לדיונים האלה?
מייקל ארינגטון מוסיף ירי מדויק משלו: פייסבוק, הוא צולף, מוכנה לתת זכות ביטוי לניאו נאצים – כל זמן שאלה לא ניאו נאצים ממין נקבה שרוצות גם להצטלם כשהן מניקות. הוא מאשים את פייסבוק בפחדנות ובקושי עורף שלא במקומו.
ובינתיים מסתבר שבאוסטרליה קבוצות פייסבוק הללו הן סרטן של ממש: אלכס גולן, תושב סידני, פתח קבוצה של "אוסטרלים נגד גזענות ואפליה" – ומצא את עצמו על הכוונת של הניאו נאצים, שהפיצו את פרטיו האישיים ברשת ואף איימו עליו ועל חברתו. זה הגיע לתלונות במשטרה. פייסבוק שלפה תירוץ מדהים: יש מדינות שבהן תוכן הומוסקסואלי אסור על פי חוק, ואף על פי כן היא תאפשר אותו. אתה בוהה בזה ולא מאמין. כן, חתיכת דפקטים. יש מדינות עם חוקים כאלה, בדרך כלל מדינות איסלמו-פאשיסטיות. הן גם אוסרות על תמונות של נשים. אלה בדיוק המדינות שבעולם ראוי היו נמחות מעל פני האדמה. הן הסטנדרט שלכם?
למה, בעצם, ניצבת פייסבוק נגד אמהות מניקות ובעד מכחישי שואה? צוקרברג צילום: בלומברג
בקיצור, אם למישהו חסרו סיבות להתנתק מפייסבוק, הנה עוד אחת.
האויב החדש של צבא ארה"ב
אם הייתי מפעיל בוטנט מזרח אירופי, הייתי מתחיל לקרוא בקדחתנות אתרי "בונקר – עשה זאת בעצמך". צבא ארצות הברית התחיל לקחת ברצינות את האיומים מצד האקרים.
בווסט פוינט, האקדמיה של הצבא (למארינס, לחיל האוויר ולצי יש אקדמיות משלהם) החלו לאמן קבוצות של צוערים בהתמודדות עם האקרים. עד כה, הכשירו כלל הכוחות המזוינים האמריקאיים רק 80 אנשים בשנה בלוחמת רשת, אבל לאחר תלונות של מזכיר ההגנה רוברט גייטס, המספרים החלו לעלות במהירות.
הצוערים לומדים כיצד להיות האקרים בעצמם, אבל, כאמור, אם אני הייתי מפעיל בוטנט, לא הייתי מרשה לעצמי להניח שהקרבות יישארו בזירת הרשת. ההאקרים הטריים האלה הם קודם כל חיילים, ויש להם פתיל קצר. כשהיתה התקפה על שרתי ה-backbone של האינטרנט, לפני כשנתיים, ארה"ב העבירה מסר שקט לכמה מדינות חשודות – שיעול, רוסיה ואוקראינה, שיעול – שאם זה יימשך, חיל האוויר שלה יתחיל להפציץ מטרות נבחרות. ההתקפות פסקו. והאמת, בהתחשב בכך שאי אפשר להבדיל יותר בין ממשלת רוסיה, הפשע המאורגן הרוסי, תנועת נוער-פוטין ("נאשי", בשמה הרשמי) וארגוני המודיעין הרוסיים, כוח צבאי מתחיל להישמע כמו פתרון יותר מראוי.
בוס, הם לא רוצים
מסביב יהום הסער: עיתון אחרי עיתון קורס לאבק. מנכ"לים דופקים את הראש בקיר הקרוב ומייללים על כך שכמה טמבלים הם היו לפני עשור, כשהרשו לתוכן שלהם לעלות לרשת בחינם. ברקע, גוגל מגחכת ורושמת לעצמה עוד צ'ק. ובוול סטריט ג'ורנל מנסים להחזיר את הסוס לאורווה. הבעיה היא שהאורווה בוערת.
הג'ורנל כבר נמכר באמצעות מנוי, וסוגר את המאמרים שלו לחסרי מנוי. הוא יכול להרשות לעצמו את זה, משום שהוא מביא לקוראיו תוכן יקר במיוחד – תוכן פיננסי שאי אפשר למצוא במקום אחר. עכשיו רוצים שם להוסיף גם את שיטת המיקרו-תשלומים כדי למכור מאמרים בודדים, והיא צפויה להיכנס לתוקף בסתיו.
האם זה יעבוד? בספק. הסוסים, כאמור, כבר ברחו. הקוראים התרגלו לא לשלם עבור תוכן, אלא אם הוא תוכן פיננסי בעל חשיבות או תוכן אירוטי. הם לא ישובו לשלם. ואם הג'ורנל באמת רוצה לסגור את האורווה, הוא יצטרך לוודא שאף אחד לא יפרסם חדשות ללא תשלום. זה פשוט לא יקרה. אז מה עושים עכשיו? זו השאלה הגדולה. עדיין אין לה תשובה.
כוחה של פחדנות אנונימית
בריונות היא תוצאה בלתי נמנעת של קיום אנושי. אם יש קבוצה בת יותר מחמישה חברים, יהיה בה בריון. פעם היה קל לזהות אותם ולעתים גם היה אפשר להתמודד איתם: היו להם פנים, והם בדרך כלל היו אינטליגנטים פחות מהנעץ המצוי. זה לא כל כך פשוט היום.
בריונות מקוונת, אומרת פרופ' דונה קרוס מאוניברסיטת אדית קוואן שבאוסטרליה, פשוט קלה יותר. הבריון לא רואה את הקורבן. הקורבן לא יכול להגיב אליו, שכן הבריון הוא אנונימי – וחוסר החשש מתגובה מדרבן אנשים שלחץ חברתי היה מרגיע אותם להפוך לבריונים. היא מאפשרת להם לומר, ולעשות, דברים שלא היו מעיזים לעשות פנים מול פנים.
קרוס אמרה את הדברים אחרי שערוריית בריונות רשת שזעזעה את אוסטרליה: מישהי – כל התקרית אירעה בבית ספר לבנות – פרסמה פרטים אישיים מאד של 31 נערות, כולל מעלליהן המיניים, ומקרים של שימוש באלכוהול ובסמים. שתיים מהנערות כבר עזבו את בית הספר. נערות פגיעות יותר, מזהירה קרוס, משום שמערכות היחסים שלהן אינטימיות יותר, ואם ידידה הופכת לאויבת, היא מסוגלת לגרום הרבה יותר נזק. וכמובן, הדובדבן שעל הקצפת הוא שאם פעם מישהו היה אומר לך משהו בחצר בית הספר, היית שובר לו כמה עצמות והכל היה נגמר.
אבל הרשת לא שוכחת. ובנות ה-15 האלה ייתקלו שוב ושוב במה שפורסם עליהן בהמשך חייהן. פוטנציאל הטראומה מועצם הן בשל העובדה שהפוגע איננו ידוע והן בשל העובדה שאי אפשר להעלים, או לשכוח, את המידע.
דנמרק עוברת לשלב ההגיוני הבא
פעם, מזמן, בחינות במתמטיקה – אז קראו לזה חשבון – לא כללו מחשבון. התלמידים נדרשו לשנן נוסחאות ולחשב מספרים. זה היה, כידוע, בעידן הברונזה. התקדמנו מאז. עכשיו רוצה דנמרק ללכת קצת רחוק יותר.
אם לתלמידים יש מחשבון, ואם עובדות הן לא דבר חשוב באמת, ואם אין טעם בשינון, ואם כל מה שאנחנו רוצים הוא שתלמידים יידעו כיצד למצוא עובדות (שהן, כאמור, לא חשובות) – למה לא לנהל את הבחינות, כשלתלמידים יש גישה מלאה לרשת?
התשובה המתבקשת היא שאם לעובדות אין שום חשיבות ושכל מה שאנחנו רוצים הוא הפגנת יכולת בחיפוש גוגל, אפשר לקצר מאוד את משך השהות בבתי ספר – מ-12 שנים לחודשיים, נניח. ואז באמת אין טעם לבקש מתלמידים לכתוב חיבורים שינצלו את מה שהם ילמדו, כי זה לא חשוב: זו קבוצה משתנה של נתונים שנקבעו שרירותית על ידי פקידים מיושנים. מצד שני, אם אנחנו עדיין מחזיקים באמונה המיושנת שלעובדות, מה לעשות, יש חשיבות, ואנחנו רוצים שאנשים ילמדו היסטוריה או אזרחות, אז אולי רצוי לדרוש מהתלמידים שאשכרה ישננו את העובדות הללו.
בעיה נוספת היא שאפילו עם רשת פתוחה, עדיין יהיו אנשים שיתעצלו לעשות את העבודה בעצמם, וינסו לרמות. ועכשיו כבר מתחילים בתי הספר הדנים להתמודד עם העובדה המצערת שעם רשת פתוחה הרבה יותר קל להעתיק.
קצרצרים
צריך לתהות אם הסיסמה הישנה של תעשיית ההקלטות, שפיראטיות היא רק הפתח לפשעים גדולים יותר – גירסה של "מריחואנה היא השער לסמים קשים" – לא הכילה אמת מסוימת. קבוצה של חוליגנים, מתומכי פיראט-ביי, החליטה להתנקם בעורכי הדין של התביעה על ידי כך שתשלח כמויות קטנות של כסף לחברה ואחר כך לדרוש החזר, כשסכום ההחזר שגוי. המטרה היא למוטט את חברת עורכי הדין באמצעות עומס יתר על רואי החשבון שלהם. הגנבים האלה מרירים מאוד, כמסתבר.
על פי דיווחים שטרם אושרו, האיחוד האירופי צפוי להטיל קנס כבד על אינטל בשל עבירות על חוקי ההגבלים העסקיים. נרמז שהקנס יהיה גדול במיוחד – ולפני שנה קנס האיחוד האירופי את מיקרוסופט במיליארד דולר.
בניסיון נואש למשוך תשומת לב ולמנוע מממשל אובמה לבטל את כל הפרויקטים המאוישים שלה, שעולים למשלם המסים כמויות עצומות של כסף ומסבים מעט מאד תועלת, מנסה גם נאס"א להפוך ל"חברתית". היא משגרת לחלל אסטרונאוט-לץ, שיכתוב טוויטים וינהל שיחות עם משתמשים ביוטיוב. היענות הקהל קרירה משהו: נכון לרגע פרסום הידיעה, רק 230 ומשהו אנשים עוקבים אחרי הטוויטר של הלץ הנ"ל, העונה לשם ההולם מארק פולנסקי.
בזק, מאחוריך: מספר בתי האב בארה"ב שמשתמש רק בטלפונים סלולריים נמצא בעלייה מתמדת, וכעת הוא עומד על 20%. מספר בתי האב שחתכו את הכבל עלה ב-17% מאז הסקר האחרון בתחום – וכעת הוא עבר את מספר בתי האב שמשתמשים רק בטלפון קווי.
תאונת רכבת תחתית בבוסטון, שאירעה לאחר שדעתו של מפעיל הקרון הוסחה בשל הודעת SMS שכתב, גררה צו דרקוני מהעירייה. מעתה, נאסר על עובדי הרכבות לעלות לרכבת עם מכשיר סלולרי כלשהו. האם זו לא עבירה על האיסור בחוקה האמריקאית על "עונש אכזרי ובלתי סביר"?
· "טכנולוגי על הבוקר" בכל בוקר בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
· לטורים הקודמים של "טכנולוגי על הבוקר" - dailytech.calcalist.co.il.
