טכנולוגי על הבוקר: האח הגדול, גרסת המקור
גוגל עולה על מוקש תרבותי ביפן, אילו מדינות לא אוהבות בלוגרים - ולמה, מפעילי פיראט-ביי על הכוונות של התביעה האיטלקית, והתקווה הנואשת החדשה של העיתונות
היי, אתה שם! כן, אתה!
האח הגדול המקורי, זה של ג'ורג' אורוול, היה אנגלי עד לשד עצמותיו. האידיאולוגיה הרשמית שלו היתה אינגסוצ, קיצור של סוציאליזם אנגלי, והוא שלט באנגליה, גם אם היא כונתה "בסיס אוויר 1". אורוול היה תומך לייבור, אבל כנראה שהיה מבצע תרגילי אקרובטיקה נאים בקברו אם היה רואה את המפלגה הנוכחית.
מתקבל הרושם שממשלת הלייבור קראה את "1984", והגיעה למסקנה שמדובר במדריך למשתמש שלמרבה הצער לא יושם, והחליטה לעשות צעדים ניכרים בכיוון. הממשלה כבר מחזיקה במספר מצלמות המעקב הגדול ביותר למטר מעוקב, והיא רוצה להכניס אותן גם לפאבים; היא אישרה לשוטריה לחדור מרחוק למחשביהם של אזרחיה, אם הם חושבים שהם מהווים סכנה; היא עצרה חבר פרלמנט והחרימה את מחשביו כדי לברר מי היה המקור המדליף שלו; ועכשיו נראה שהיא שוברת שיא חדש.
שרת הפנים, ג'קי סמית', הודיעה רשמית בשבוע שעבר שהממשלה מקפיאה את תוכניותיה לבניית אם כל מאגרי המידע, שיעקוב אחרי כל תעבורת מידע (מייל, קול, SMS, VoIP - הכל) בממלכה. היא רק שכחה לציין שמאגר מידע או לא מאגר מידע, הריגול כבר החל.
חייך, אזרח. הממשלה מצלמת. מצלמת אבטחה ליד הביג בן צילום: בלומברג ה-GCHQ, האח הבכור והערמומי הרבה יותר של ה-NSA האמריקאי, כבר הטביע מיליארד ליש"ט בתוכנית האזנה ספק-חוקית. באופן לא מי יודע מה אלגנטי, התוכנית היא לדחוף "קופסאות שחורות" הישר לתוך הווריד של ספקיות הרשת והסלולר, ולשתות משם בקשית את המידע שהם רוצים. לטענתם, הם לא מעוניינים בתוכן עצמו, אלא רק לקבל פרטים על מי מדבר עם מי. בכל בריטניה. בכל רגע נתון. הייתם קונים מהאנשים האלה כבל האזנה משומש?
ברגע לא זהיר, חשף ה-GCHQ את תוכניותיו כשפרסם מודעה שמחפשת מומחה לתחום בעיתונות תעשיית המידע, והעיתונות הבריטית נגסה בסיפור כמו בולדוג, היינו היא לא מתכוונת להרפות. נראה שיש איזה בכיר בארגון שיכול להוסיף את השורה "בכיר לשעבר בארגון שאסור לדבר עליו" לקורות החיים שלו.
העונג החריף של שוני תרבותי
גוגל לא כל כך מצליחה ביפן, והיא לא מבינה למה. אולי הסיפור הבא ייתן לה רמז.
לפני שנה הוסיף תאגיד האינטרנט העולמי מפות עתיקות של יפן לשירות גוגל ארץ. בכל מקום אחר זה היה, ככל הנראה, מתקבל בהערכה ובהכרת תודה. ביפן, לא ממש. למעשה, להפך.
למה? משום שבניגוד לדימוי שהיפנים הצליחו לייצר לעצמם, התרבות היפנית אכולת שנאה ופחד – המילה פוביה מייצגת את שני הרגשות – לכל דבר אחר. הביטוי היפני ללא-יפני הוא "גייג'ין", שזה בערך כמו "גוי" אצל היהודים וקצת יותר ארסי מ"ברברי" היווני. ועד לא כל כך מזמן, החברה היפנית גם היתה מפולגת לקאסטות.
עכשיו, מאז רפורמת מייג'י במאה ה-19 – הרפורמה שבעטה את יפן לעולם המודרני, תוך דילוג על כמה רעיונות מודרניים, כמו נאורות ושיוויון – בוטלה רשמית מערכת הקאסטות ביפן. אבל, חוק או לא חוק, היפנים עדיין זוכרים אותה היטב. הקאסטה הנמוכה ביותר היתה זו של הבוראקומין, שאנשיה עסקו במלאכות בזויות – כל מה שקשור למוות, כגון שחיטה או עיבוד עורות.
אז איך זה קשור לגוגל? פשוט. הבוראקומין אולצו, על פי חוק, לחיות באזורים מוגדרים היטב של יפן. רשמית, אפלייתם אסורה, אבל זה רק רשמי. יפן גדלה מאד בעשרות השנים האחרונות, ורוב אזורי המחיה של הבוראקומין התמזגו לתוך ערי-הענק שלה. אבל בוסים ביפן – או הורים שחושדים בחתן פוטנציאלי - עדיין עשויים, באם הם חושדים שעובד פוטנציאלי הוא בוראקומין, לשכור מישהו שיברר את מוצאו של האיש ברשומות.
ועכשיו באה גוגל, ופשוט שמה את המפות הישנות, שכוללות סימון של תחומי המושב האלה, על הרשת, זמינים לכל דורש. גוגל טוענת שמה שהיא עושה הוא חוקי. כנראה שהיא צודקת. את מנהיגי הבוראקומין – מיעוט של כשלושה מיליונים – זה לא כל כך מעניין. אחרי הכל, חוקית גם אסור לרדוף אותם. גוגל טוענת עוד שהיא לא הבעלים של המפות, היא רק מציגה אותן. גם זו, למרבה הצער, הבחנה דקה מדי בשביל אנשים שסופגים קללות ברחובות.
צילום מסך של מצלמות רחוב של גוגל שהוצבו ברחובות יפן צילום מסך: googel street view
המדינות העוינות לבלוגרים
מה יש בבלוגרים שמעצבן משטרים אפלים, מסין ועד מצרים? העצמאות שלהם. העיתונים במדינות הללו הם בדרך כלל כלי תעמולה רשמיים, שיודעים טוב מאד איזה קו לא חוצים. הדוגמה הידועה לשמצה של סגן עורך פראבדה, שהפך מיקיר המשטר לעוד פועל שחופר בנאמנות איזו תעלה בהרי האורל, אחרי שבטעות העיתון יצא לדפוס כששמו של סטאלין מאוית "סראלין" – "איש החרא" במקום "איש הפלדה" – מהדהדת במוחם של כולם.
רבים בעיתונות המערבית אוהבים לזכור, על כמה ליטרים של משהו מזוקק, את הזמנים שבהם עיתונאי שהיה נבעט מאיזה חור בעולם השלישי בגלל פרסום לא אוהד על הדיקטטורון המקומי היה הופך לגיבור המקצוע. זה התחיל להשתנות בשנות ה-70. עיתונים הפכו למוצר. פרסומות, פעם משהו שהחזיק את העיתון בחיים, הפכו לסיבת קיומו של העיתון. אם אוכל-קורצא עילית הפסיקה לייבא את העיתון בגלל שהכתב שלך חשף שם איזו שחיתות או רצח עם מינורי, זה פגע ברווחים. אז העיתונאים התחילו להתמתן. רצח עם הפך ל"טיהור אתני". שחיתות הפכה ל"חשד לאי סדרים בקנה מידה נרחב".
לבלוגרים זה עוד לא קרה. הם עצמאיים, קנאים לשמם ולאמת שלהם, והמוניטין שלהם יכול לעלות בעשן ברגע אחד של חולשה: הרשת לא שוכחת ורק לעתים נדירות סולחת. והם הרבה יותר פגיעים מעיתון. כתוצאה מכך, הם קורבן חביב על משטרים לא סימפטיים.
ארגון Committee to Protect Journalist פרסם את רשימת עשר המדינות שלבלוגר לא כדאי לחיות בהן. המובילה היא בורמה, ולמקום השני הלא מכובד מגיעה איראן, שם מת הבלוגר אומיד מירסאייפי בכלא אווין לפני כחודש. מצרים מחזיקה כמאה בלוגרים בכלא. בסוריה, בעלי אינטרנט קפה נדרשים להלשין על לקוחות. בטורקמניסטן, הוקף קפה האינטרנט הראשון בחיילים חמושים, למען יראו וייראו.
והחדשות הטובות הן שלמרות כל זה, יש עדיין תרבות רשת חופשית שמצליחה ללבלב בין גדרות התיל במדינות האלה.
הצרות החדשות של הפיראטים משבדיה
שלושת ההיפים והניאו-נאצי טרם הספיקו להתאושש מההרשעה שלהם בשבדיה, וכבר מסתמנת באופק צרה משפטית חדשה: התביעה האיטלקית רוצה גם היא קצת תהילה, ושוקלת להעמיד את הארבעה לדין גם אצלה.
נו. בדבר אחד לא תהיה מחלוקת: השופט יהיה משוחד. השופט האיטלקי תמיד משוחד. התביעה האיטלקית, מעודדת על ידי תעשיית ההקלטות המקומית, גם תתקשה לגרור את הארבעה למשפט על אדמתה – לא נראה ששבדיה תסכים לצו הסגרה נגדם. רק הבלגן בכל מה שקשור לשטח השיפוט יכול לפרנס יפה להקה של עורבי דין.
באיטליה יש מי שטוען שההרשעה בשבדיה פתחה את הדלת לתביעה מקומית, בעוד שזיכוי היה סוגר את התיק. נו. התביעה האיטלקית צפויה להחליט בנושא בקרוב. נעדכן. ואני חשבתי שיהיה לי קצת שקט מהפיראטים עד תוצאות הערעור שלהם לעליון השבדי.
עכשיו גם אמזון נגד עיתוני הדפוס...
עיתונים ממשיכים ליפול כמו זבובים. הבוסטון גלוב הוותיק איים אמש (א') על ועד העובדים שלו שאם הוא לא יזיז את התחת ויסכים לדרישות לקיצוץ בשכר לעובדים, לא תהיה לעיתון כל ברירה אלא להודיע גם הוא על סגירתו. גם המצב בסוכנויות הפרסום לא משהו.
על רקע זה, ותיקי המדיום נאחזים בכל קש מזדמן. גואל המקצוע הנוכחי הוא קורא טקסט אלקטרוני, שבניגוד לקינדל ושאר אחיו יהיה בעל מסך גדול. למה דווקא מסך גדול? כי אז הוא יוכל להציג לקורא את העיתון כפי שהוא רגיל לראות אותו. מסתבר שישנם כמה עיתונים – ויצרני גאדג'טים – שעובדים על דבר כזה בדיוק, שאמור להופיע בשנה הבאה.
לא שיש להם סיכוי: אמזון, שחוששת לגורל הדואופול שלה, צפויה על פי הניו יורק טיימס להציג "אולי עוד השבוע" גרסה חדשה וגדולה של הקינדל, שתותאם גם לקריאת עיתונים. ומי יקנה קורא-עיתונים, כשהוא יכול לשים את טלפיו על קינדל, ועוד גדול?
אגב, אם רציתם לדעת למה העיתונות הישנה גוססת, זו דוגמה נהדרת: חיקיתי את הצורה שבה כתב הניו יורק טיימס על הנושא. את החדשה האמיתית של הכתבה – הקינדל החדש – הוא דחף לפסקה החמישית. היא היתה צריכה להיות בפתיח. אנשים קוראים פחות היום. אפשר לילל על זה – ולי אפילו משלמים על זה – אבל זו עובדה, וכנראה שבניו יורק טיימס עוד לא קלטו את זה.
קצרצרים
הניו יורק טיימס אינו לבד: במה שמכנים באנגלית בעדינות "חרשות צלילים", יצאה אפל בקמפיין לאייפון החדש שלה – כשהיא משתמשת בשיר אנטי-תאגידי במובהק. השיר, You, me and the Bourgeoisie של ה-Submariners, מכיל כמה שורות מאד בוטות בנושא תרבות הצריכה.
ועוד בחדשות טיפשיות על אפל: האפסטור, הידוע במדיניות הביזארית שלו, דחה את האפליקציה של הלהקה ניין אינץ' ניילז. הסיבה: השירים שלה "מכילים מילות תועבה". דוד סטיב לא רוצה שהנפש הרכה שלכם תיפגע.
ארנולד שוורצנגר, הגוברנטור של קליפורניה, יופיע בקרוב בסרט הוליוודי חדש בסדרת "המחסל". כלומר, לא הוא עצמו – הוא עסוק במאבק הישרדות פוליטי. האולפן שמוציא את הסרט משתמש בהדמיה אלקטרונית של השרירן, שמבוססת על הצילומים שלו מסרטים קודמים בסדרה, ויוצרת סצינות חדשות עם אותם צילומים. מה מעמדה המשפטי של הדמיה כזו? זו שאלה שעדיין לא ברורה. אבל סביר ששוורצנגר מקבל את חלקו, אחרת היתה כאן תביעה ענקית.
ולפינתנו הקבועה, "נבואת החורבן של יום שני": קבוצה של מדענים עם יותר כסף משכל רוצה להחיות גן של בקטריה נכחדת כדי להבין איך התחוללה בפועל האבולוציה. אז כנראה שטי-רקס שרודף אחרי ג'יפ כבר לא יצא לנו מזה, אבל תמיד נוכל להתנחם במגפת-על שתשמיד את כל המין האנושי בגלל שהגוף שלנו שכח איך להתחסן אליה בעידן האבן. זה אמנם יהיה פחות פוטוגני, אבל מצד שני – לא יהיה מי שיצפה.
הקטקומבות של רומא, מקום משרצם של נוצרים קדמונים וכתות אזוטריות אחרות, תמיד עוררו סקרנות, ועכשיו מישהו גם עושה משהו רציני בנושא. שורה של ארכיאולוגים מאיטליה ואוסטריה מתכננים לצלם ולמפות בתלת ממד את כל המחילות הללו, שאורכן הוא כ-170 קילומטרים. היכונו לגרסה הבאה של "צופן דה וינצ'י".
· "טכנולוגי על הבוקר" בכל בוקר בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה הרביעית)
· לטורים הקודמים של "טכנולוגי על הבוקר" - dailytech.calcalist.co.il.
