העם צריך יותר תקשורת עוינת
פרדהד מנג'ו מדבר על אמצעי תקשורת בארה"ב שהולכים ומקצינים, אך באירופה מחליפה עיתונות "מקצועית" את העיתונות הדעתנית. לא בטוח איזו אפשרות עדיפה
12:2111.12.08
כמו הסטיקר הישן ההוא, גם פרהד מנג'ו נגד תקשורת עוינת. מנג'ו מתאר את מעמד הדעות והידיעות בימינו בצבעים קודרים מאוד: הוא מדבר על קיטוב דעות הולך וגובר, הנגרם בידי אמצעי תקשורת שהולכים ומקצינים. את התהליך מאיצה אטימת האוזניים ועצימת העיניים של מי שבוחרים לגבש את דעותיהם לפי ידיעות מסוננות היטב. יש עכשיו ציבור פחות מיודע ופחות משכיל, שמקבל החלטות פחות מושכלות. האמת נופלת חלל לרגלי הדעתנות, והכל באשמת אמצעי התקשורת.
עטיפת הספר True Enough של פרהד מנג'ו אבל אני לא בטוח שהדברים כל כך פשוטים. מנג'ו מתלונן, כנראה בצדק, על דחיקת העובדות בידי האמונות. אמור לי איפה אתה יושב (כלומר מהן המחויבויות האידיאולוגיות שלך) ואומר לך איפה אתה עומד (כלומר מה השיפוטים שלך). הוא תולה את זה בהתנדפות האובייקטיביות; ריבוי הערוצים והסובייקטיביות הגוברת שלהם מונעים מאנשים את הגישה לעובדות של ממש, שלא לדבר על היכולת להעריך נכונה את מה שקורה.
עטיפת הספר True Enough של פרהד מנג'ו יש כאן אירוניה היסטורית לא מבוטלת. ארצות הברית, שבה פועל וכותב מנג'ו, היתה תמיד "בירת האובייקטיביות" - או כך לפחות האמינו שם. התרבות האמריקאית, בנאיביות מעוררת הקנאה שלה, מאמינה עמוקות בהיתכנות של אובייקטיביות ובסגולותיה. העיתונים נהגו לפרסם, כמו במוטו של "הניו יורק טיימס", את "כל מה שראוי להדפיס"; המנטרה שלחשו לעצמם היתה שלכל מחלוקת יש רק שני צדדים, כמו שתי המפלגות שבמרכז המערכת הפוליטית, וצריך להביא אותם לקורא בצורה מאוזנת כדי שהאמת תצא לאור. העיתונים התהדרו במעמד עצמאי ובדיווח מקצועי ונטול פניות, ועל כך היתה גאוותם המקצועית. מכוח האמונה היוקדת ביכולתם לדווח בצורה מדויקת העזו העתונאים האמריקאים לקרוא לעצמם "הרשות הרביעית" – גורם שווה בערכו לרשויות השופטת, המבצעת והמחוקקת, ושחקן ניטרלי במשחק שביניהן. איזו תמימות.
ובאותו זמן, בחלקים אחרים של העולם, באירופה וגם כאן בישראל, הגישה תמיד היתה צינית יותר, ובמשך שנים היתה העיתונות מגויסת. כאן כולם גם הרבה יותר ריאליים - אף פעם אין רק שני צדדים, תמיד יש הרבה יותר. לא רק אצל היהודים מספר הדעות כמספר הנוכחים, גם העיתונות היא חגיגה דמוקרטית מרובת מפלגות ופלגים. אמצעי התקשורת באירופה ובישראל לא התיימרו להיות לשון מאזניים במערכת דיכוטומית ולא שאפו להיות אובייקטיביים, אלא, במקרה הטוב, להיות "כלב שמירה" - נבחני, נשכני, בעל עוצמה ובהחלט לא מתיימר למעמד טהור וחף מעמדה.
בשנים האחרונות חל שינוי, גם בארצות הברית וגם מחוץ לה. למרבה השעשוע, השינויים הם בכיוונים הפוכים, וכאן בדיוק האירוניה. האמריקאים, כפי שמציין מנג'ו, הלכו וטיפחו עיתונאים וכלי תקשורת דעתניים יותר ומזוהים יותר עם עמדות כאלו ואחרות. בשנות השבעים צמח הניו ג'ורנליזם, שזנח את האובייקטיביות המקודשת ויצר מדרון חלקלק אל עבר העיתונות המחויבת. התהליך גבר בסוף שנות השמונים, כשתחנות הרדיו והכבלים השתחררו מחלק מן המגבלות החוקיות. ריבוי הערוצים שבא עם הכבלים היה כמו שמן על מדורת הפלגנות: הדעתנות היתה לדרך אטרקטיבית להתבלט מעל האחרים. ממלכתיות ואובייקטיביות משאירות אותך הרחק בפיגור. אפור זה מאחור.
באירופה, ואפילו ביתר שאת אצלנו, הכיוון הפוך. כשהאמריקאים נפתחו לעיתונות צבעונית ודעתנית, כאן גילו את האובייקטיביות. התקשורת המפלגתית שליוותה את הציונות בעשרות שנותיה הראשונות נעלמה, והעיתונות הפוליטית במובהק באירופה הצטמקה. את מקום המסורת של נקיטת עמדה והתערבות בפוליטיקה תפס חיקוי לאמריקאי. פתאום רואים באירופה ובישראל את האדרת המקצוענות הבלתי תלויה, על חשבון הפובליציסטים והעורכים "מטעם". בסביבה שהיא יותר מסחרית, "יותר אמריקאית" ומונעת רייטינג, העיתונאים האירופים וגם הישראלים רואים עצמם יותר "בעלי מקצוע" ופחות "בעלי שליחות". את העיתונות המפלגתית החליפה עיתונות "עצמאית", שהיא לפחות בהצהרה אל־מפלגתית, אפילו על־מפלגתית. אין לה אלוהים, אבל יש לה רייטינג.
כשהאמריקאים השתכנעו כי אובייקטיביות אינה יעד בר השגה, באירופה ובישראל התחילו לחתור בדיוק אל היעד הזה. האמריקאים נעשו יותר אירופים, האירופים נעשו יותר אמריקאים. אם מנג'ו צודק, הרי שצביעה של מקורות המידע (בעיקר העיתונים) בצבעים פוליטיים, שמתרחשת בימים אלה בארה"ב, היא מקור הקיטוב. השאלה היא אם הוא יכול לטעון גם את הטיעון ההפוך, שצמצום הסובייקטיביות, נוסח מה שמתרחש מחוץ לארה"ב, יוביל לתופעה הפוכה: האם במקומות שבהם ערוצי התקשורת נהפכו ליותר אובייקטיביים נראה קהל מיודע יותר?
ברור שהניתוח של מנג'ו לא עומד במבחן זה. בצער עליי לדווח שקוראי העיתונים הישראליים והאירופיים דווקא לא רואים יותר עובדות, לא מעריכים יותר ברציונליות, וגם לא אוספים יותר מידע, לפחות בהשוואה לעבר. העיתונות כאן פחות מפלגתית, אבל לא בהכרח יותר טוב כאן. ובאופן דומה, לא בטוח שהכל כל כך שחור בארה"ב.
האיום שעליו מצביע מנג'ו אינו כה גדול או חד־משמעי. ודווקא ברשת, באמצעי התקשורת החדשים למיניהם, יש יותר נגישות ליותר עובדות, יותר הזדמנות לבחון את ההנחות, ויותר הזדמנות להכשרת לבבות, המרת דעה ושינוי כיוון. והרשת היא אמצעי התקשורת העיקרי שאליו חשופים כולם, בארה"ב ובאירופה, באסיה, באפריקה ובדרום אמריקה.
אם תשאלו אותי, העם דווקא צריך קצת יותר תקשורת עוינת. ואם הוא היה מברר את העובדות, הוא היה בעדה ולא נגדה.
פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה, sheizaf.rafaeli.net
