דואר אדום ועידות

טכנולוגי על הבוקר: משהו (שוב) רוחש בין יאהו למיקרוסופט

הרשת מצמצמת את מאגר המאמרים המדעיים הנקראים, הסיפור המשונה על שר ההגנה הבלגי, הפאב, הבלוג והמלצרית המפוטרת, סי.אן.אן. קדה לטוויטר, וחוק צנזורת-הפורנו של בריטניה הוא... ביזארי

שנרקוד (גירסה 28,234)?

משהו משונה קורה ביאהו. מצד אחד, משדרים שם עסקים כושלים כרגיל – עוד בכיר, מנהל יאהו אירופה טובי קופל, נמלט מהספינה השוקעת – ומצד שני, כפי שדיווחנו, קארל אייקן קונה מניות יאהו כאילו אין מחר.

מה הוא זומם? ה"פושט התאגידי" קארל אייקן צילום: בלומברג

למה אייקן קונה? זו השאלה הגדולה. ההערכה היא שהוא רוצה להיות במצב שבו יוכל להשפיע יותר על בחירת המנכ"ל החדש, עם התפטרותו של ג'רי יאנג. אבל האם הרכישה מרמזת על יותר מכך? בהחלט יתכן שכן. אייקן, אחרי הכל, הוביל את בעלי המניות שדרשו מיאנג וחבר המנהלים שלו למכור את יאהו למיקרוסופט. ו....

והבוקר (א') מדווח הטיימס הלונדוני – כעובדה, לא כשמועה, בפסקנות ולא בספקנות – שמיקרוסופט ויאהו נמצאים שוב במגעי רכישה. ההיקף, כמובן, קטן הרבה יותר: מיקרוסופט לא מעוניינת בכל יאהו, אלא רק בעסקי החיפוש שלה, והיא לא מוכנה להטביע 47 מיליארד כמו פעם – רק 20. כמובן, מכירת מנוע החיפוש של יאהו, שמניב את עיקר רווחיה, משולה לעקירת לבה הפועם של החברה – אבל בעלי המניות, ואייקן, נראים נואשים משהו. נמשיך לעקוב אחר מחול החיזור של שני הדינוזאורים, ונדווח.

הסגירות הגדולה

מצד אחד, הרשת היא המתנה הגדולה ביותר שקיבל המחקר המדעי מעולם: מיליוני מאמרים מדעיים נמצאים במרחק גיגול אחד מהחוקר הסקרן, מייל מאפשר לו לעמוד בקשר מהיר עם עמיתים ברחבי העולם, ובדיקת עובדות הפכה לקלה מאי פעם. פעם היו חוקרים דגולים שקנו את שמם כשזיהו כל הופעה של מילה מסוימת בכתבי אפלטון; היום, אפעס, יש טקסטים אלקטרוניים, שניתן לחפש בהם, וכבר אין צורך בכך.

אבל. תמיד יש אבל. מסתבר שכל השפע הזה, שאמור היה לפתוח את מוחו של החוקר הצעיר, דווקא מצמצם את היקף מבטו. ג'יימס אוונס, סוציולוג מאוניברסיטת שיקאגו, השלים לאחרונה מחקר בעל תוצאות מדכאות למדי.

מסתבר שככל שמספר המאמרים המדעיים ברשת גואה, הם משתמשים בפחות ופחות מאמרים וספרים – והם משתמשים באלו הקיימים ברשת. כל קורפוס המידע שקדם לרשת, ולא עבר דיגיטליזציה – נמוג מהכתיבה המדעית החדשה. יתר על כן, המאמרים הללו נוטים לתרום לקונסנסוס המדעי הקיים, להדק אותו – ולדחוק אחורה מאמרים המערערים על הקונסנסוס. התופעה איננה ייחודית לכתיבה המדעית: מחקרים הראו שגם מספרם של רבי המכר מצטמצם – ושהם דוחקים את מכירותיהם של ספרים אחרים. חוקר הרשת ניקולאס קאר כבר הזכיר לנו ש"גוגל הוא מנוע פופולריות", לא מנוע חיפוש, ורצוי לזכור שאנחנו רק בתחילתה של מהפכת המידע. איך ייראה העולם אחריה, מה היא תשליך לפח האשפה של ההיסטוריה, רק אלוהים יודע.

בומרנג כפול

נטאלי לובה באקר, אזרחית בלגיה, היא בארמנית בבר בלגי בניו יורק. לא, זו לא התחלה של בדיחה גרועה. לבאקר יש בלוג. ביום שני שעבר, הופתעה באקר לראות את שר ההגנה של ארצה, פיטר דה קרם, מתנדנד אל הבר שלה יחד עם ערימה של עוזרים. דה קרם ואנשיו הזמינו כמות משקאות שיכלה לגרום לשתיינים קשוחים להחוויר, ובאקר ראתה במיאוס כיצד שר ההגנה שלה משתכר בפומבי, מביך את עצמו ולדעתה גם מוציא שם רע לארצה הסולידית.

יתר על כן, אחד מעוזריו של דה קרם, כטוב ליבו בגרוג, אמר לבאקר שבעצם הם לא היו צריכים להיות שם, שהוועידה הבינלאומית אליה נסעו על חשבון הציבור הבלגי – שגם ככה יש לו מחשבות שניות על קיום הממשלה, או, לצורך העניין, קיום בלגיה – שינתה את מיקומה מניו יורק לז'נבה, אבל שהשר וחבר מרעיו החליטו בכל זאת לטוס לניו יורק. בכל זאת, שם יותר כיף.

נכנס יין, יצא סוד: כשסיימה באקר הזועמת את משמרתה, היא הלכה ישר הביתה וכתבה את הכל בבלוג שלה. הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים בבלוגוספירה הבלגית, העיתונות עלתה על הסיפור – ואז, כאילו לא היו לדה קרם מספיק צרות, הוא התלונן בפני הפרלמנט על הבלוגרים האיומים האלה, שהופכים את החיים לבלתי נסבלים, ושצריך לעשות משהו בנידון. זה היה פחות או יותר הצעד המטומטם ביותר שהוא יכול היה לעשות – ואז הוא שבר את שיאו-שלו: אחד מאנשיו התקשר לבוס של באקר, ושניות לאחר מכן היא פוטרה. דה קרם טוען שזו לא היתה מטרת השיחה, אבל הבלגים לא כל כך קונים את זה. ומאחר ובלגיה נמצאת כעת במשבר חוקתי חמור, יהיה משעשע אם "פרשת הבלוגרית המפוטרת" תהיה הטריגר שיפרק סופית את המדינה הלא-טבעית הזו.

חוק ביזארי נגד ביזאר

הפרלמנט הבריטי העביר לאחרונה חוק נגד פורנו ביזארי, האוסר על כל ייצוג של פעילות מינית "המסוגלת לגרום לנזק בלתי הפיך", או של פעילות מינית המערבת בעלי חיים או גוויות. על פניו, הגיוני לגמרי.

אבל. החוק אוסר לא רק על תמונות או סרטים המייצגים פעולות דוחות כאלה, אלא גם על ייצוגים גראפיים "הקרובים למציאות" – כגון גרפיקה ממוחשבת. זה כבר מתחיל להיות בעייתי יותר. ישנן שתי בעיות נוספות.

הראשונה היא שעל פי החוק, מותר לנתין הבריטי לצפות בסרטים "בעייתיים", אם הם אושרו על ידי ה-BBFC, הגוף העצמאי המסווג סרטים בבריטניה. אבל, אף שמותר לראות את כל הסרט (אם אושר), חתיכת חלקים ממנו ושמירתם בהחלט עשויה להיות עבירה על החוק.

אולי הסעיף המשונה ביותר בחוק אומר שמחיקתן של תמונות או סרטים מהמחשב תהווה הגנה טובה כנגד תביעה, בהיותה הוכחה לכך שהמשתמש איננו אספן של תועבה – אבל ההגנה הזו לא תעמוד למי שיש לו את הידע הטכנולוגי הנדרש כדי לשחזר קבצים שנמחקו. כלומר, אם אתה יודע להשתמש כראוי במחשב שלך, ודאי אם אתה טכנאי מחשבים, החוק מפלה אותך לרעה. וזה כבר באמת ביזארי.

סי.אן.אן. מורידה את הכובע

אחרי מלחמת המפרץ הראשונה הפכה רשת סי.אן.אן. לדבר החם ביותר בתחום החדשות, ודיברו על "מהפכה" שהיא תכונן בתחום. הרבה מאד זמן חלף, סי.אן.אן. הזדקנה משהו, וכלי תקשורת חדשים ונמרצים מנסים לעקוף אותה בסיבוב – ולזכותה ייאמר שהיא מסוגלת לתת קרדיט.

שלשום (ו') פרסם אתר הסי.אן.אן. כתבה על התקשורת החדשה שפעלה במרץ במומבאי בעת הפיגועים, ואף שהכתבה התייחסה לצדדים הבעייתיים של העיתונות האזרחית – כמו הקלות שבה היא מפיצה שמועות בלתי מאוששות – הכתבה היתה חיובית מאד ברובה, וסי.אן.אן אף הודתה שהבלוגרים והטוויטרים הקדימו אותה, ושהיא השתמשה בחומר שלהם – וכדי להבין כמה ההודאה הזו כואבת, צריך כנראה להיות איש חדשות. סי.אן.אן., מן הראוי להזכיר, כבר נכוותה מעיתונות אזרחית: פלטפורמת הרשת שלה היתה זו שבה הופצה השמועה השקרית על התקף הלב של סטיב ג'ובס.

קצרצרים

עוד יום, עוד מוצר דפוק של אפל: החברה הודתה שלמחשבי המקבוק והמקבוק פרו החדשים שלה יש בעיה בשידור וידאו. הבעיה מכונה "מסך המוות השחור", וכשהמחשב לא מסוגל יותר להתמודד עם שידור גראפי, הוא פשוט נתקע וקורס. הדובדבן שבקצפת הוא שזו בעיה מוכרת – מדגמים קודמים של המקבוק. אבל זה בסדר, סטיב ג'ובס חושב שאתה לא באמת צריך כרטיס גראפי מתפקד.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שחוקרת את פרשת הכור הסורי, התקשתה למצוא תמונות לוויין שלו בשוק המסחרי, מה שהעלה את האפשרות המעניינת שסוריה פשוט רכשה את כל התמונות הללו והיא מנצלת את חוקי זכויות היוצרים כדי שלא לפרסם אותן. סוריה קצת מפגרת מדי לשטיק מבריק כזה – התמונות נמצאו בשלב מאוחר יותר – אבל זה בהחלט יכול לתת לכמה מדינות אחרות רעיונות.

מאפיונרים באיטליה מצאו את השיטה האולטימטיבית להסוואת אקדח: הם גורמים לו להיראות כמו מוצר יומיומי, הנמצא ברשותו של כל אזרח מן הישוב. הכוונה, כמובן, לאקדח שנראה כמו טלפון סלולרי. הוא מסוגל לירות ארבעה קליעי 0.22 במהירות גבוהה, והוא מיועד לשימוש בטווח אפס. כיצד תזהו את המתנקש? במדינה שמתגאה באופנתיות שלה, הוא מחזיק טלפון סלולרי שנראה כאילו יוצר בימי ברז'נייב, ובאותו הסגנון.

האייפון שובר שיא חדש: עד כה נוצרו 10,000 אפליקציות לג'יזספון. או, אם לדייק, באפסטור של אפל ניתן לרכוש 10,000 אפליקציות. אנחנו יודעים על כמה מהן שלא עברו את הסינון של אפל, אחרי הכל.

הכנסת העבירה השבוע חוק נגד ספאם. כל הכבוד. אבל עורך הדין יהונתן קלינגר תוהה אם הקורבן הראשון של החוק הזה לא יהיה דווקא איזה יחצ"ן פייסבוק שמנסה לקדם מסיבות. אחרי הכל, הוא שולח לכם "הודעה פרסומית ללא הסכמתכם". שווה קריאה.